אודות אתר זה קוּלְמוֹסְנֵט - מגזין לקולמוס עם פולמוס סיפור בהמשכים
אודות הכותבים

הוסף למועדפים

סיפורים קודמים
צור קשר רשימת דיוור פרקים ראשונים

אבא יש רק אחד

פרק שני

נעורים

לינוי

(כל דמיון בין הדמויות, הכינויים, השמות והמקומות המוזכרים בספור זה, למציאות כפי שהייתה או שהינה כיום, הוא מקרי בהחלט.)

"ניפגש בתחנה שבכביש החוף, ומשם נתפוס איזה טרמפ צפונה...". כך עידו.

"אחר כך כבר נסתדר". הוסיף אורי.

"ואל תשכחו מצלמות!". סיכם אבי את השיחה.

תיכננו טיול הרפתקאות מיסתורי אי-שם בצפון הלא-רחוק. הסיבה לחופש, שנכפה עלינו בעיצומה של שנת לימודים עמוסה למדי, לא הטרידה אותנו במיוחד.

היו לנו המון מבחנים ועבודות, ועוד ציפתה לנו משימה לא קלה בסוף השנה. לחץ כבד שהופעל על הנהלת בית הספר ע"י מספר תלמידים, הצליח להוציא ממנה כמה ימי חופשה רשמיים בעיקר לשם נתינת מענה לצרכי התלמידים: זמן לשינון החומר הרב ולהתארגנות לקראת התקופה הקשה.

אך כאמור, את החבורה לא עניינה כלל וכלל הסיבה, אנחנו מצאנו עניין דווקא בתוצאה - החופש!

והמילה חופש, כידוע, טומנת בחובה פריקה והשתחררות. אי לכך, הוּעד הטיול להיות הרפתקני, סוער ובעיקר - סודי. שהרי מובן מאליו, שאם יפורסם הדבר ויגונב לאוזני ההנהלה, אזי יבוטל החופש מיידית לכל התלמידים, וזאת ודאי לא רצינו שיקרה...

הטיול היה הגשמת חלום. נסענו בטרמפים מזדמנים, טיפסנו במסלולים לא מסומנים, איבדנו את הדרך כמה וכמה פעמים, השתיה נגמרה, המרץ - לא. ובסופו של דבר, חזרנו חבולים ומותשים בשעה מאוחרת מאד בלילה.

עידו, אורי, אבי וכל השאר הצליחו בנס לחמוק הביתה מבלי שאיש ישים לב למתחולל. רק אני נותרתי מול אבי המודאג, הסחוט ובעיקר - התמה. בחצי שכיבה על הספה, גמור ממה שעבר עלי, נאלצתי להשיב על כל התמיהות של אבא, ולספק מענה לכל שאלותיו הנוקבות והחודרות.

אבא לא הסתפק בתוכחה לבנו יחידו. הוא עידכן את המערכת במעשיהם של הנערים, ודרש שייענשו כהוגן. לא הועילו תחנוני, שלא יזיקו לשאר חברינו לשכבה וימנעו מהם להתכונן בנחת למבחנים. החופשה התבטלה. התלמידים כעסו והאשימו.

"כסילים שכמותכם! מילא להפריע לעצמכם להצליח בלימודים, אבל להכשיל גם אותנו ע"י מעלליכם?!?!". כך זעקו מולנו עשרות קולות.

המומים ונבוכים, אך גאים בעצמם, השיבו חברי: "אל תאשימו אותנו, בבקשה! כי אילולא קובי, לא היה נודע הדבר לעולם!!!...".

"קובי???". האגרופים הופנו בבת אחת כלפי. דמותי הכפופה והמכורבלת בתוך עצמה, הצטמקה ברגע זה עוד יותר.

"כן. קובי בטיפשותו פלט ה-כ-ל לאבא שלו... והנה מה שקרה - בזכותו!...".

בתחילה עוד ניסיתי להגן על עצמי, להסביר, לתרץ, לשכנע בחפותי. אבל לא יכולתי להם. בשניה האחרונה, לפני שהדמעות פרצו ממני החוצה, הצלחתי לברוח מהחבורה הזועמת, ורצתי הרחק משם, עד שהגעתי למקום שקט, התיישבתי בצד הדרך, וכשאיש אינו מבחין בי, פרצתי בבכי של תסכול. המחשבות התרוצצו במוחי המיוגע.

למה?! למה אבא עשה לי את זה?!?! האם הוא שונא אותי?! האם אין בו טיפת רחמים על בנו היחיד?!

הנה - נותרתי ללא חברים וללא נפש אחת קרובה שתבין ללבי... כולם מאשימים אותי וכועסים עלי, ומוכנים לכלות אותי בזעמם...

אילו הייתה כעת אמא לצידי... היא בודאי הייתה עוזרת לי ומנחמת ומרגיעה... אמא שלי הטובה... אולי היא אף הייתה מצליחה למנוע מאבא מלהלשין עלינו... למה?! למה דווקא אבא שלי הוא כזה מין... כזה... קשוח ואכזרי אלי?!?!...'

הרחקתי במהירות את המחשבה שדחקה בי והתעקשה לעלות ולשטוף את מוחי. דבריה של אמא לפני מותה...

כעסתי. כל כך כעסתי על אבא, שנדמה היה שאין דבר בעולם, שיכול לגרום לי להירגע.

אחר כך, במשך תקופה הייתי די בודד ועצוב. זה היה כמין גלגל, החברים התרחקו ממני, אני הסתגרתי עוד יותר, ובכך הרחקתי את חברי עוד ועוד. אך הודות לאופיי, מצב זה לא נמשך זמן רב . לאט לאט הצלחתי לשקם את יחסי עם החבר'ה, וחזרתי למעמדי.

לעומת זאת, היחסים עם אבא כבר לא שבו לקדמותם, ואף לא ניסיתי להתאמץ ולעשות משהו בנידון. אולי משום שלא חשתי שיש צורך בכך.

התחלתי למעט בשיחות עם אבא. השתדלתי לשתף אותו מה שפחות בחוויותי ובריגשותי. לעיתים היה לי קשה ביותר. אבא היה כל כך קרוב אלי מצד אחד, ומצד שני הסתייגתי ממנו, הרגשתי כאילו פערים של מאות שנים מפרידים בינינו וחוסמים את הדרך להבנה ולאהבה.

אבא מצידו לא לחץ עלי שאשוחח איתו, והמשיך להעניק ולתת לי כל צרכי. ואני מלאתי את חובותי המינימליות בבית וחייתי את חיי. אך העימותים בינינו הלכו וגברו. הוא היה תמיד תקיף ורשמי, ואני - עצמאי, מלא בטחון ומעל הכל - רגיש וממורמר.

באחד מהויכוחים חשבתי לעצמי, שבעצם לכל נער בגילי יש לפעמים ויכוחים ומריבות עם הוריו, וזהו מצב נורמלי למדי, אבל הייתי בטוח שאף אחד מחברי לא מתחיל אפילו להתקרב לעוצמת העימותים שאנחנו ניהלנו...

המון כעס, כאב, אכזבה, תסכול וחוסר הבנה התפרקו אל תוך המשפטים, המילים והמבטים שהחלפנו. לאט לאט התרחקנו זה מזה יותר ויותר, כאשר אבא הולך ומזדקן ואני הולך ומתבגר ועם השנים המועקה רק הלכה וגברה.

הייתי מרבה לצאת עם חברים ושוכח מכל הסיפור הזה. מאוחר יותר עזבתי לדירה משלי, וכך נוצר בעצם ממש ניתוק מוחלט בינינו.

בניתי את עצמי והמשכתי לחיות כביכול בשלווה. אך בתוך תוכי ידעתי גם ידעתי, שבוא יבוא היום בו אהיה חייב לקיים את צוואתה של אמי המנוחה.

נראה שהגיע הזמן...



מעבר ל: פרק השלישי
חזרה ל: פרק הראשון
חזרה

הצעות לפרק המשך ניתן לשלוח ל: מערכת סיפור
(כל הזכויות שמורות ©) תנאי שימוש