אודות אתר זה קוּלְמוֹסְנֵט - מגזין לקולמוס עם פולמוס סיפור בהמשכים
אודות הכותבים

הוסף למועדפים

סיפורים קודמים
צור קשר רשימת דיוור פרקים ראשונים

אבא יש רק אחד

פרק שלישי

מקרה לב

לילי יפה

(כל דמיון בין הדמויות, הכינויים, השמות והמקומות המוזכרים בספור זה, למציאות כפי שהייתה או שהינה כיום, הוא מקרי בהחלט.)

סוף סוף הגעתי למגרש החנייה של בית החולים. החניתי במהירות את האוטו תוך כדי חשיבה בעצם באיזה מחלקה נמצא אבא שלי? הגעתי למודיעין.

"היכן שוכב מר שטרן ? זהו אבא שלי. האם העבירו אותו מן המיון?"

"אביך עבר צינתור והוא הועבר למחלקה לטיפול נמרץ"

לאחר האינפורמציה הקצרה החילותי צועד אל המחלקה והמחשבות רצות במוחי. 'מה אני עושה עם החבר'ה במשרד שנראה כי כל היעדרות שלי מכניסה כאוס לא קטן שם? הרי הבטחתי לאימא לפני מותה לדאוג לאבא. לאבא שגרם לנתק ממושך בינינו'.

המחשבות מציקות לי: 'עכשיו אני צריך לטפל באבא שרצה להיות גם אימא עבורי ולא היה מוכן לכבד את עצמאותי. אבא שניסה בכל דרך שהיא (וגם הצליח) להניא אותי מתוכניתי לעזוב את הלימודים ולהתחיל לעבוד.'

הדרך למחלקה בה שכב אבי הגיעה לקיצה. הנה אני עומד מול מיטתו של אבא, המראה ממש לא מלבב, צינורות שונים מחוברים לגופו, הוא עצמו שוכב כשגופו רפוי, עיניו עצומות כאילו הוא עומד לרחף אל עולמות אחרים.

נגעתי נגיעה עדינה בידו, מגע שזה שנים לא חשתי, הוא פקח את עיניו התבונן בי ולחש "טוב לראות אותך בני"!

ברגע זה נכנסה האחות ורמזה לי ללא קול לצאת אל הפרוזדור. חילצתי את ידי מידו של אבי והלכתי אל שולחן האחות.

"מר שטרן, אביך עבר התקף לב קשה, עבדנו עליו קשה כדי להצילו, הוא יצטרך לשהות ימים אחדים בבית חולים כדי שנוכל לעקוב אחרי מצבו ולהחליט האם ליבו יוכל להמשיך לתפקד או שיהיה צורך להשתיל לו לב חדש".

ההודעה פגעה בי בעוצמה כזו שלא האמנתי שאוכל לשאת אותה. המחשבות חזרו להתרוצץ במוחי: 'מה עושים עכשיו? האם להזעיק את דודתי מקנדה שזה אחיה האחד והיחיד? האם ישרוד?'

'האם יש לי בכלל חשק לקחת אחריות על מצבו לאחר נתק של שנים? הרי הוא לא רצה לשמוע ממני, ממה שקורה לי, האם שאל פעם אחת האם הצלחתי לשרוד נפשית וחברתית, האם שרדתי מבחינה כלכלית?'

את רצף המחשבות קטע דיבור חד, סמכותי, במבטא אנגלוסכסי: "מר שטרן הצעיר, אני פרופ' דוב לביא, בבקשה היכנס לחדרי."

צעדתי בעקבותיו אל חדרו הגדול המואר, ששולחן עם אין סוף תיקים מפוזרים עליו בערימות, בצד כד פרחים רעננים, המהווה את הריהוט העיקרי של החדר.

"שב בבקשה"! התיישבתי על כיסא בעל מסעד גבוה (האם למסעד הזה יש כוונה להשאיר את השומע במצב של כוננות ואי רגיעה?)

"מר שטרן..." הפסקתי אותו וביקשתי ממנו: "קרא לי קובי או יעקב, הפנייה הזו מאוד רשמית."

"או קי, יעקב, אני מבין שקיבלת דיווח ראשוני מן האחות הראשית במחלקה לטיפול נמרץ, ברצוני להרחיב קצת את ההסבר כדי שתהיה לך מספיק אינפורמציה לקבלת החלטות בהמשך."

"אביך לקה בהתקף חריף ביותר, זרימת הדם אל החדר העליון של התא השמאלי כמעט ונפסקה. הסתימה קשה והדבר פוגם בזרימת הדם הן אל המוח והן אל כל חלקי הגוף. בפעולה הראשונה שעשינו ניסינו להרחיב במעט את הסתימה. אכן פעולה זו הצליחה אך זו הצלה זמנית כי עד שלא נראה הטבה ממשית תוך יומיים נאלץ לחפש עבורו לב חדש. כפי שידוע לך מצב התרומות הוא בכי רע לא רק אצלנו אלא בכל העולם, לכן אני מציע שתתחיל לגייס את כל המשאבים שלך הן הכספיים והן האחרים, וכוונתי לאסוף מידע באמצעות האינטרנט היכן ניתן להיעזר וכיצד. אנו כמובן נעשה גם כן ככל שניתן".

נשארתי יושב שקט מעכל את דברי הפרופסור.

"יש לך שאלות להבהרה?"

השאלה הראשונה שעולה במוחי "האם דיאגנוזה זו היא סופית? הייתי רוצה להתייעץ עם רופא נוסף או לקבל חוות דעת נוספת, באשר למצבו של אבי."

פרופ' דוב לביא חמור הסבר ענה קצרות: "זו כמובן זכותך המלאה, אך זכור שהזמן קצר ביותר ויש לפעול במהירות".

קמתי מן הכיסא. "תודה פרופ', אני יוצא לדרך בתקווה שנמצא מזור לאבי".

יצאתי מן המשרד בצעדים נמרצים, כשבלבי החלטה נחושה לנסות להציל את חייו של אבי ורק כדי שידע ששרדתי ואף הצלחתי מכל הבחינות למרות המרורים שהאכיל אותי בצעירותי, למרות ששם מכשולים על כל צעד שעשיתי. ללא עידוד ללא הרגש החם שידעתי מאימא ושהוא חסך אותו ממני באכזריות.

פניתי אל מקום החנייה של רכבי, פתחתי את דלת האוטו, התיישבתי במושב, אך לא יכולתי לזוז או להתניע את הרכב.

אני חש מבולבל, מרגיש חסר אונים, ולא יודע היכן להתחיל. הכול מתערפל ואני שוקע לכמה שניות ואולי יותר בשקט ובחושך מוחלט.



מעבר ל: פרק הרביעי
חזרה ל: פרק השני
חזרה

הצעות לפרק המשך ניתן לשלוח ל: מערכת סיפור
(כל הזכויות שמורות ©) תנאי שימוש