*?Qui es Vedius Pollio - חלק א'

עמיש



החווילה של ודיוס פוליו - פאוסיליפון,
בין פוטאולי לנאפולי

ויהי היום וילך הקיסר לסעוד את לבו אצל חברו הטוב. וביתו של החבר, החווילה המפוארת מאין כמותה שוכנת לה על אחד הצוקים היפים ועוצרי הנשימה הצופים אל מערב הים. בחצר הענקית נטועים עצי פרי ועצי נוי, שבילי שיש ובהט מסותתים, בריכות דגי נוי שלוות ודגי מאכל מפוטמים וטווסים גדולי זנב משוטטים להם להנאתם.

ולעת שקיעה, כששמש הקיץ הגדולה מעריבה באדמומיותה לעבר האופק הרחוק, הסבו הקיסר ופמלייתו במרפסת הענקית וייטיבו לבם במאכלים מעודנים וביינות משובחים שהוגשו בידי עבדים צעירים ושפחות נאוות, בכלי כסף זהב ובדולח מפוארים שהובאו מכל קצוות הארץ.

והנה הבהיל קול נפץ את שלוות הקיסר והאורחים. אחד העבדים, צעיר תכול עיניים ושחום גו, הפיל מידו גביע בדולח יקר שהתנפץ אל רצפת השיש הלבנה והבוהקת כשהיין היקר מתיז רסיסי אודם לכל עבר.
גביע זכוכית מירינה שהובא לרומי מהמזרח,
סמל לעושר אינסופי

התקצף חברו האכזר של הקיסר וחמתו בערה בו כאש, גאוותו על כליו הנאים ועבדיו המשובחים נפגעה ובעיקר הצטער על הגביע המפואר ויקר המציאות שהיה ראוי לשפתי מלך. בכעסו ציווה להשליך את העבד לבריכת הדגים הטורפים אשר יקרעו את בשרו לגזרים. דממה אחזה באורחים ובקיסר כאשר תפסו השומרים את העלם יפה התואר והובילוהו אל מותו הנורא. והנה, כאשר ראה העבד כי כלתה עליו הרעה, נחלץ מידי מעניו וירוץ אל הקיסר וישתטח למרגלותיו ויבקש על נפשו. וכה אמר העלם "אנא מלכי, צווה ויהרגוני במיתה אחרת לבל אהיה טרף למלתעות הדגים". נכמרו רחמי הקיסר על הנער ויצו להביא בפניו את כל כלי הבדולח אשר למארחו ולנפצם ולנתצם ולהשליכם את בריכת הדגים.


ואת העלם הנאווה ציווה הקיסר להביא אל ארמונו, וברבות הימים, כשגדל הנער ויחכם, נתן לו הקיסר את בתו לאשה. ובמות המלך, הזקן והטוב, מלך הנער במקומו יחד עם מלכתו היפה והטובה, והיה למלך אהוב ונערץ על עמו ועל העולם כולו.

סיפור יפה הא?

יום אחד שקדתי על קריאת ספר השנים של טאקיטוס, שהיה היסטוריון חד עין ובעל חוש מופלא לניפוי העובדות החשובות המשרתות את מטרתו. זה היה אחד מפרקי הספר הראשונים שבו הוא מתאר בסגנונו המיוחד והמאתגר את אובדן החירות ברומא, סוף הרפובליקה והשתלטותו של אוקטביאנוס (הלא הוא הקיסר אוגוסטוס) על האימפריה. ומכיוון שאני לא ממהר לשום מקום, וקורא כל מילה בתשומת לב הגעתי אל תחילת סיפורנו.

וכך כותב טאקיטוס:


Nec domesticis abstinebatur: aducta Neroni uxor et consulti per ludibrium pontifices an concepto necdum edito patru rite nuberet † que Tedii et † Vedii Polionis luxus; postremo Livia Gravis in rem publicam mater, gravis domui Caesarum novrca (1).

אין צורך שתתאמצו לפענח, העבודה כבר נעשתה עבורכם (2) ובתרגום חופשי שלי:


הוא (אוקטביאנוס) לא הזניח גם את ענייני המשפחה, אשתו של נירון נלקחה ממנו (הכוונה היא לליויה המפורסמת) ולאחר מכן עשו לצחוק את מוסד הכוהנים, כאשר נועצו בהם כביכול אם מותר לשאת אותה בעודה בהריון (היא נשאה ברחמה את הקיסר לעתיד טיבריוס), † והפאר הראוותני של טדיוס† וודיוס פוליו, ברבות הימים הפכה ליויה להיות לאם הרעה של המדינה ולאם החורגת הרעה של בית הקיסר.

הקיסר אוגוסטוס

חדי העין כבר הבחינו בשני הצלבים המופיעים בטקסט, זהו סימן מוסכם בין המלומדים כי במקום זה חסרות המילים של המקור וכל אחד מוזמן לפרש או להוסיף כיד הגיונו הטובה. ברור כי הכותב מביא כאן דברים בגנותו של הקיסר אוגוסטוס וחבריו ומתייחס לחיי הפאר של אחד בשם טדיוס (Tedius) ואחר בשם וודיוס (Vedius) פוליו, אך מעבר לכך לא ניתן להבין יותר ולא כלום.

כאן אולי המקום לציין כי כל האנשים מהזמן העתיק שמופיעים בשמותיהם במקום כלשהו בכתובים העתיקים זכו לעיון רציני מצד החוקרים, וזאת במאמץ להתחקות אחר כל פרט שניתן לחשוף על מנת להסיר את הערפל מעל מאורעות התקופה. בצורה זו אנחנו יודעים פרטים על עשרות אלפי אנשים שחיו ומתו ביוון, ברומי ובארצות אחרות. יש על כך שפע של ספרים, אנציקלופדיות ואתרי אינטרנט. על כן, מי שבאמת רוצה, יכול למצוא פרטים ועובדות על דמויות אלו.

אני אוהב ללעוס את הדברים הללו לאט לאט ולטחון אותם עד דק, בכל רגע אני מזיז את הדמויות ובוחן אותן כמו ילד המשחק בחיילי העופרת שלו. על כן, לא התעצלתי והלכתי לחפש מיהו טדיוס ומיהו וודיוס פוליו הזה שנפלו לי פתאום מאמצע השום מקום לתוך הסאגה של עליית הקיסר הרומי הראשון .

כך התחיל המסע הפרטי שלי אחרי וודיוס פוליו, ואת תולדות המסע הזה אני מספר לכם כאן ופורש את הממצאים והמחשבות כפי שבאו ועלו אצלי בזמן החיפוש והעבודה.

מהר מאד ראיתי שאת הטדיוס הזה לא אמצא, לא ידוע עליו ולא כלום, והמקום היחיד בו הוא מוזכר הנו אצל טאקיטוס. ואז עברתי לחפש את וודיוס והנה הפתעה, מאות כתבות, מאמרים, מחקרים ואזכורים נכתבו עליו במשך אלפיים השנים האחרונות. מסתבר שהוודיוס הזה הוא גיבור תרבות, נכתבו עליו ספרי ילדים, ספרי שירים, ספרי זימה, פורנוגרפיה, חיבורים עיוניים, אזכורים הקשורים לחירות, לעבדות, לזעם, לקנאה, לכעס, לשנאה, לגידול דגים, לארכיטקטורה, לארכיאולוגיה, לנצרות, לשירה עתיקה, בקיצור, כמעט להכל.

וודיוס עצמו מוזכר במקורות העתיקים רק בקומץ מקומות וכן מוזכר שמו בשתיים או שלוש כתובות חרותות בשיש וכן על מטבע אחת עתיקה. אולם מה שהביא לו את פרסומו הרב, שהצית את דמיונם של הכותבים, היה מעשה מוזר שאותו עשה ושאליו נגיע בהקדם.

בתחילה פניתי לראות אם הוא מוזכר פעם נוספת על ידי טאקיטוס. והנה מופיע לו עוד וודיוס אחד ודווקא בספר המספר על הקיסר קלאודיוס (3) אשר זכה לגלימת הארגמן כשישים שנה לאחר האירוע בו אנו עוסקים.

הקטע הזה מזכיר אנשים ממוצא נחות, שעלו לגדולה בעבר, ואשר היו עוזרים מקורבים ליוליוס קיסר ולאוגוסטוס. והרי מה שכתב טאקיטוס (4):


...אין טעם להזכיר כאן אנשים כגון מאטיוס (ידידו של יוליוס קיסר), וודיוס (לדעת המלומדים הרי זה וודיוס פוליו) או אנשי שם אחרים...

לכאורה משפט סתמי שאין בו כמעט ולא כלום, סתם מן הערת אגב אולם, הקורא המנוסה כבר יודע שאין להתייחס לשום דבר המופיע במקורות כאל 'שום דבר', תמיד יש איזו פיסת מידע שניתן לסחוט אותה או לקשר אותה למשהו אחר. כמעט הייתי מעז להגיד כי השיטות בהן לומדים את המקורות העתיקים דומים ביותר לשיטה שבה למדו התנאים והאמוראים את התורה. על כן, זה איננו משפט סתמי, אלא לפחות רמז לכך שוודיוס חביבנו לא היה סתם קוטל קנים אלא ראוי לעמוד בשורה אחת עם מנהלי האימפריה בזמנו של הקיסר קלאודיוס ועם עוזרים ראשיים של יוליוס קיסר.

אחר כך פניתי לחפש אם הצליחו החוקרים לבנות לוודיוס עץ משפחה, אולי הוא בכלל שייך למשפחתו של ההיסטוריון אסיניוס פוליו שאף הוא התפרסם בערך באותה תקופה (אנחנו כרגע עוסקים בדברים שאירעו ככל הנראה בין השנים 15-27 לפני הספירה). חיפשתי ומצאתי כי הוא הלך לעולמו בשנת 15 לפנה"ס, לא נודע מתי נולד, לא ידועים שמות הוריו, לא ידוע אם היה נשוי, לא ידוע דבר על ילדיו.

במשך השנים צברתי לי אוסף נאה למדי של ספרים הקשורים לדברים המעניינים אותי וביניהם כמובן את ספרי הקדמונים לתולדות יוון ורומא. הצלחתי להניח את ידי על כל מה שנכתב בעברית או תורגם לעברית (טוב, לא כל אלא כמעט) ועל רבים מאד בשפת המקור או בתרגום. פתחתי ספר פה וספר שם ועד מהרה הגעתי אל הסיפור והרי לכם המקורות.

בתחילה קראתי באנציקלופדיה למדעי הטבע של פליניוס הזקן (5) וכך הוא כותב לו בפרק הדן בסוגי דגים שונים (6):


צלופח המורנה

צלופח המורנה - וודיוס פוליו, פרש רומאי וחבר במעגל הפנימי של יועצי אוגוסטוס האלוהי, מצא דרך לממש את אכזריותו באמצעות חיה זו כאשר גרם לכך כי את אותם עבדים אשר דן למיתה ישליכו לבריכה מלאה במורנות. אין להבין מכך כי חיות אחרות לא היו מתאימות בהחלט למטרה זו של הרג עבדים, אלא כי (בשיטה של הרג בידי חיה אחרת) הוא לא יכול היה לצפות באדם הנקרע לגזרים בבת אחת ובזמן קצר (כפי שאהב)... יש דעה האומרת כי צלופחי המורנה יוצאים מדעתם כאשר הם טועמים טעמו של חומץ...

ועוד מוסיף ומספר פליניוס על וודיוס פוליו ודגיו החביבים בפרק הדן בדג הזקן ביותר:


החווילה פאוסיליפון במבט אחר

פאוסיליפון הוא שמה של האחוזה בקמפניה, לא רחוק מנאפולי. במקום זה, כך אנו למדים מעבודותיו של מרקוס אניאוס סנקה, ידוע מקרה של דג אשר מת שישים שנה אחרי שהוכנס לבריכה בשמורת הקיסר על ידי וודיוס פוליו, בזמן שדגים אחרים מאותו סוג ובאותו גיל, עדיין היו בחיים בעת שהוא כתב עליהם.

די מדהים הייתי אומר, מין קור רוח מוזר וכמעט אדישות כלפי מעשה זוועה, מספר לו לתומו על דגים כאלה או אחרים והנה צץ לו סיפור מחריד. הוא מציין לו ביבשושיות שוודיוס היה אכזר ובעל טעם מיוחד בהנאה ממותם של אחרים. צריך לזכור, אנשי אותה התקופה ראו מוות והרג בכל אשר יפנו, הריגת אנשים גם שימשה להם מין סוג של בידור ובכל זאת ההנאה המוזרה הזו של צפיה מדוקדקת באופן המוות נחשבת גם אצל אנציקלופדיסט צונן כמעשה אכזריות הראוי לציון.

כשלעצמי כבר זמן רב אני תוהה על הגדרת האכזריות אצל הרומאים. הנה למשל, בקטע מהביוגרפיה של סויטוניוס על הקיסר קלאודיוס (7) נכתב כי "ברור שטבעו אכזרי ושואף דמים" ועל שום מה? מאחר ונהג לצוות להרוג את הגלדיאטורים בעלי הרשתות "כדי שייטיב לראות את הבעת פניהם בעת צאת נשמתם" (הרטיאריוס – לוחם ברשת ובקלשון – לא חבש קסדה ומסכה ועל כן ניתן לראות את פניו כל הזמן). ובכן, לכו תבינו את הרומאים – לשבת בטריבונה ולבלות במשחקי גלדיאטורים זה בסדר, זו אינה אכזריות - אבל לראות איך הם בדיוק מתים זו כבר אכזריות.

אותה מחשבה עלתה בי לגבי פליניוס, לא ברור לי מדוע זה פחות אכזרי לדעתו להרוג אדם באמצעות חיית טרף 'רגילה' ודווקא הטרף בפי דגים נראה לו חמור יותר.

ובכן מה למדנו – היה וודיוס, היה עשיר ואכזר וחובב דגים.

המקום הבא בו מצאתי את ידידנו וודיוס פוליו הוא אצל הפילוסוף והמחזאי לוקיוס אניאוס סנקה (8), שהיה גם יועצו של הקיסר נירון (9). סנקה הזכיר את האירוע בשני מקומות, האחת בספרו על הכעס (10) והשנייה בספרו על החסד (11).

קשה מאד למצוא את ספרי סנקה בעברית וכשאני מחזיק אותם בידי אני עושה זאת בזהירות רבה, הספר הודפס לפני שישים שנה, הדפים חומים ושבירים וכל פתיחה מסכנת אותו. אבל מה לא עושים כשהסקרנות תוקפת אותך...

והנה מה שכתב סנקה בעל הכעס כדוגמה לאדם שהשפיל את עצמו בשל נסיונו להפגין מנהיגות כלפי עבדיו במקום ובזמן הלא ראויים:


סנקה

... אי אפשר לייסר את האדם הכועס ולהתנגד לו מבלי להגדיל את חמתו. באופנים שונים תוכל להשפיע עליו ובדברים נעימים אלא אם אתה אדם גדול ותוכל להכחיד חימה בדרך שעשה זאת אוגוסטוס האלוהי.

אצל וודיוס פוליו היה מיסב בסעודה, ואחד מן העבדים שבר כלי של בדולח. פקד וודיוס שיסחבו אותו למיתה ויהרגוהו באופן בלתי רגיל: נצטוו להשליך אותו למאכל לדגים הגדולים אשר שטו שם באגם המים. אפשר היה לחשוב כי הוא ציווה על כך מתוך גאוותנות, אבל האמת היא כי נתן אותה רק מתוך אכזריות.

נמלט הנער והתנפל לרגלי הקיסר ולא התחנן לשום דבר רק שימיתוהו באופן אחר ולא יתנוהו מאכל לדגים. הקיסר התרגש על ידי האכזריות המפליאה הזאת ויתן צו שלא יגעו בעבד, אבל שישברו בפניו את כל כלי הבדולח וישליכום לאגם. כך חשב הקיסר לנחוץ לייסר את ידידו. הוא היטיב להשתמש בכח שהיה בידו. אתה יושב בסעודה ומפקד שידונו אנשים למיתה משונה, ברציחה בלתי רגילה? רק בגלל שכוסך נשברה יקרעו מעיים מבני אדם? כה נכבד אתה בעיני עצמך עד כי לעיני הקיסר אתה דן אדם להריגה?

בעל החסד, שנכתב עבור הקיסר נירון, כותב סנקה:


העבדים יכולים למצוא מקלט אצל פסל האלים. על אף שמותר לעשות לעבדים הכל, הרי יש דברים שמשפט בעלי החיים הכללי אוסר לעשות לבן אנוש. איך שנאו הכל את וודיוס פוליו, עוד יותר מששנאו אותו עבדיו, על שהאכיל מורנות בדם אדם וציווה להשליך את החוטאים נגדו לבריכת הדגים – או שמא נאמר לקן הנחשים! אוי לו לאדם כזה הראוי לאלף מיתות בין אם נתן את עבדיו למאכל למורנות, משום שהיו עולות על שולחנו, או שרק זה היה דרכו לזון אותן וכך הרגיל אותן.

נירון קיסר

כאן כפי שניתן להבחין יש הרבה מידע קונקרטי על האירוע ויתרה מזו – יש כאן עמדה מוסרית ברורה. סנקה ראה בזאת מעשה שלא יעשה, לא לאדם ולא לבעל חי, והאדם שעושה מעשים כאלה הוא רע, בזוי, אכזר ושנוא וכן, בעל כושר שיפוט לקוי.

בולטת לעין העובדה כי הדברים שנכתבו כספרי הדרכה לקיסר הצעיר, נירון שעלה לשלטון בגיל 17, כתובים בזהירות רבה. הם נועדו ללמד על החסד שיכול הקיסר להעניק ועל האופן הנכון בו הוא יכול להפעיל את עצמתו ולא על מנת לבקר את אורחות החיים ברומי. הסיפור על וודיוס הוא רק אילוסטרציה (כמו מאות אנקדוטות אחרות המופיעות בספר) למטרה העיקרית ולא היה לסנקה עניין רב בעובדות ובהערכות היסטוריות, הוא הסתפק בלקח המעשי והמוסרי.

כמוכם, קראתי את התיאורים הללו בחלחלה, למרות שתי אלפי השנים שחלפו זה נשמע סיפור מצמרר. בסקרנות רבה המשכתי לחפש, מה עוד יש לדעת על וודיוס פוליו.

לבסוף הגעתי אל הסיפור השלם המופיע אצל קאסיוס דיו (12), היסטוריון רומי מן המאה השלישית לספירה (בתרגום חופשי שלי מאנגלית):


בשנה זו (15 לפנה"ס) מת וודיוס פוליו, אדם שבאופן כללי לא עשה בחייו שום דבר הראוי לאזכור. מאחר והוא יוצא חלציו של עבד משוחרר, השתייך למעמד הפרשים ולא עשה שום מעשה חשוב. אלא שהוא התפרסם מאד בשל עשרו הרב ובשל אכזריותו עד כי אף זכה למקום בהיסטוריה. זה יהיה די משעמם לכתוב על רוב הדברים שעשה בחייו, אולם אני מוצא לנכון להזכיר כי הוא החזיק צלופחי ענק בבריכות שאותם הוא אימן לאכול בשר אדם, הוא נהג להשליך אליהם את אלו מעבדיו שאותם דן למוות.

פעם אחת, בעת שאירח את אוגוסטוס, נושא הכוס שלו שבר גביע קריסטל. פוליו, ללא כל התחשבות באורחו ציווה להשליך את הברנש אל הצלופחים. למשמע גזר הדין נפל העבד על ברכיו בפני אוגוסטוס והתחנן על נפשו, בתחילה ניסה אוגוסטוס לשכנע את פוליו שלא לעשות את המעשה הנורא הזה, אבל כאשר פוליו לא נענה לבקשתו אמר הקיסר: "הביאו הנה את כל שאר הכלים לשתיה כדוגמת זה, או כל כלי שתיה אחר שהוא בעל ערך כספי, וזאת על מנת שאוכל לשתות מהם". כאשר הובאו בפניו הכלים ציווה לשבור אותם. כאשר פוליו ראה זאת הוא כמובן התחרפן, אולם מאחר ואבדו לו כל כך הרבה כלים הוא כבר לא כעס על אובדנו של גביע בודד, ומאידך הוא לא יכול היה להעניש את המשרת על דבר שגם אוגוסטוס עשה, הוא שמר על שלוותו וזאת למרות הזעם והצער שאחזו אותו. כזה טיפוס היה פוליו שמת באותה שנה.

בצוואתו הוריש דברים רבים לאנשים רבים ובכלל זאת הותיר לאוגוסטוס חלק גדול מנחלתו יחד עם אחוזתו פאוסיליפון שבין נאפולי לפוטיאולי. הוא הותיר אחריו הנחיות להקים שם איזה מבנה ציבורי יפה, אולם אוגוסטוס גילח את ביתו של פוליו עד לאדמה בתירוץ של הכנת תשתית למבנה החדש. אולם האמת היא כי כוונתו היתה למחות כל זכר לוודיוס פוליו בעיר רומא ועל כן בנה שם אכסדרת עמודים, ואף קרא אותה בשם אך לא שמו של וודיוס פוליו אלא של ליויה.

דיו מספק מידע, נותן פרטים בשפע ובעיקר מעניין לראות כי, בניגוד לטאקיטוס, הוא אינו סבור שוודיוס ראוי לאזכור כלשהו אלא רק בגלל הסיפור המוזר שנראה לו כה יוצא דופן ברשעותו עד כי האדם שעשה דברים כאלה ראוי למקום בהיסטוריה. בדרך אגב נזכרת צוואתו של וודיוס ועוד כמה דברים אחרים.

כאן מסתיימים המקורות בני התקופה אשר עוסקים בסיפור, בין אם כנושא עיקרי, בין אם כחלק מדיון על דגים או כחלק מעיונים במוסר ובאתיקה של קיסרים. עוד נחזור אל הסיפור מזויות אחרות, אבל עוד נשאר לנו לבדוק מי היה וודיוס פוליו.

כהערת ביניים אומר כי חומרים מעין אלה שהבאתי כאן הציתו את מרצם של עשרות רבות של חוקרי התקופה העתיקה ולאו דווקא של הזוטרים ביניהם. הסיפור מעורר שאלות רבות על האנשים בהם נעזר אוגוסטוס על מנת לתפוס את השלטון, על ערכי מוסר, עיונים בארכיטקטורה של רומא (עוד נגיע לכך) ואף בשאלה אילו דגים גידלו הרומאים ולאיזה צרכים.

ובכן, מה ניתן להסיק אך ורק מן הכתובים שלעיל?

וודיוס היה ממוצא חברתי נחות, אביו היה עבד משוחרר, שככל הנראה הצליח להתעשר, ובנו כבר הצליח להמנות על מעמד הפרשים (ברומא היו שלושה מעמדות אזרחיים – פלבאים, פרשים ואצילים). הוא מת בשנת 15 לפני הספירה והיה ממקורביו האינטימיים של הקיסר אוגוסטוס (הוא מכונה בתואר Amicis המציין מידה רבה ביותר של קירבה לקיסר) עד כי אירח אותו בביתו והעז להתנגד לרצונו של הקיסר גם בנוכחות אנשים אחרים. מאחר ושירת את הקיסר בעלייתו לשלטון הרי שכבר בשנת 30 לפנה"ס היה אדם מבוגר בעל יכולת ומעמד, אם כך מן הסתם מת כשהיה לפחות בן 50. מן העובדה ששמו נכלל בנשימה אחת עם שמות אנשים אחרים שהיו בעלי השפעה על שליטים קודמים ניתן להניח כי לפחות בזמן מסוים היה אדם מרכזי במערכת השלטון הרומי, אם כי לא בתפקיד רשמי בכיר (כי במקרה כזה הוא היה מופיע ברשומות רבות). הוא היה אדם אכזר, ראוותן, חובב תענוגות ובעל טעם טוב בבניית אחוזותיו ובאיסוף חפצי הערך הרבים שהיו ברשותו. הוא היה אדם שנוא, לא היתה לו משפחה משלו ואת רכושו הותיר לאנשים שונים ובעיקר לקיסר. מאחר וברור כי הקיסר לא אהב אותו, עלינו להניח כי עוצמתו לא נבעה מידידותו עם הקיסר אלא בשל השירותים שיכול היה להעניק לו, אף כי (ללא ממצאים נוספים) לא נוכל לדעת מה יכולים היו להיות שירותים אלו.

סוף חלק ראשון


ובפרק השני (והאחרון): מי היה וודיוס פוליו? מה מצאו גדולי המלומדים? מה היו יחסיו עם הקיסר? איפה הוא גר? וודיוס פוליו והבעיה היהודית (תתפלאו אבל יש משהו גם על זה...), איזה דגים טורפים היו לו? מה עמדת בני התקופה על מעלליו? מה קרה לווילה שלו ברומא? ועוד שלל עובדות וסיכומים לקראת השנה הבאה הבעל"ט.


לשיחה בנושא המאמר ועוד, ניתן להאזין בתחנת הרדיו קול הלב בתכנית השבועית רפי גטניו מארח. השיחה מופיעה כאן.


הערות
  1. קורנליוס טאקיטוס (Cornelius Tacitus), ב-Annales book 1, chapter 10.
  2. קורנליוס טאקיטוס, ספר השנים, מוסד ביאליק, 1965 בתרגום שרה דבורצקי.
  3. קלאודיוס נולד בשנת 10 לפנה"ס ושלט בשנים 41 עד 54 לספירה.
  4. טאקיטוס, ספר השנים, ספר 12, פרק 80.
  5. חי בשנים 23 עד 79 לספירה, נספה בנסיונו לעזור לתושבי פומפי בהתפרצות הר הגעש ווזוב.
  6. פליניוס הזקן (Pliny the Elder), ב-The Natural History (eds. H.T. Riley, Esq., B.A., John Bostock, M.D., F.R.S.), book 9, chapter 39, chapter 78.
  7. גאיוס סויטוניוס טראנקוילוס, חיי שנים עשר הקיסרים, מסדה, 1966, בתרגום אלכסנדר שור, ספר חמישי, פרק 34.
  8. לוקיוס אניאוס סנקה (בנו של מרקוס אינאוס סנקה), נולד בשנת 3 לספירה, היה איש רוח מהבולטים ביותר בדורו, שימש כחונכו וכיועצו של הקיסר נירון ונצטווה על ידי הקיסר להתאבד בשנת 65 לספירה וזאת בשל חלקו בקשר של פיסו נגד הקיסר.
  9. הקיסר נירון עלה לשלטון אחרי קלאודיוס בשנת 54 לספירה, הופל בשנת 69 בהיותו בן 34.
  10. מבוסס על תרגומו של אהרן קמינקא, לוקיוס אניאוס סנקה – שיחות פילוסופיות, הוצ' דבר, תל אביב תש"ג, על הכעס, ספר שלישי, פרק מ'. Seneca, De Ira, 3, 40.
  11. סנקה, ב-De clementia, לנירון קיסר, על החסד, פרק 18, גם זאת בתרגומו של אהרן קמינקא.
  12. קאסיוס דיו (Cassius Dio), ב-Roman History, 54, 23.


* מי אתה וודיוס פוליו?