פנינה היסטורית קטנה

על איילון והממלוכים

עמיש


על הסיבות, הנסיבות ודברים אחרים

אבק שריפה ונשק חם
בסולטנות הממלוכית

לפני מספר שנים ביקרתי ביריד הספרים הבינלאומי בבנייני האומה בירושלים. הסתכלתי פה ושם, ומן הון להון הגעתי לאזור ההוצאות החביבות עלי. אלו הן ההוצאות שאת ספריהן לא תמצאו אצל הסטימצקים למיניהם, ובעיקר הוצאות הספרים האוניברסיטאיות (לא דילגתי על סוחרי המשומשים, אבל אני יודע למצוא אותם גם בלי תערוכות והסתפקתי בכך שרשמתי לעצמי לאן ללכת בהזדמנות קרובה). כאשר הגעתי להוצאת מאגנס מצאתי שם ספר אדום קטן במחיר שבו נוהגות הוצאות לנקוב כשהן כבר מיואשות מהספר. וכך, אחרי כמה דקות, הפכתי לבעליו המאושר של ספרון בשם " אבק שריפה ונשק חם בסולטנות הממלוכית" מאת דוד איילון.

אנא אל תזלזלו בחשיבות ההחלטה לרכוש את הספר. לא מדובר כאן בעניין כספי גרידא, אלא שאכסון הספרים כבר הפך לבעיה לוגיסטית לא פשוטה ומציאת הזמן לקריאת כל מה שעוד לא קראתי אף היא מחייבת מידה של התארגנות מושכלת. ולכן פיתחתי לי קריטריונים שספר העומד בהם ועומד למכירה יקָנה בסופו של דבר. יש כמובן ספרים שאני יודע עליהם וחושק בהם ואז אין הרבה מה לבדוק, ועל כן אכתוב רק על ספרים שאינם כלולים בקבוצה זו.

הקריטריון הראשון הוא שהספר יעסוק בנושא שמעולם לא שמעתי עליו לפני כן, כשאני רואה ספר כזה, אני מייד מוריד אותו מהמדף ומעניק לו הצצה יסודית ומישוש חקרני. האם הספר מושקע, איזו כריכה יש לו, מה טיב הנייר עליו הוא מודפס, איזו תחושה הוא משאיר אצלי ביד, מה כתוב על העטיפה, מה כתוב בשולי העטיפה הפנימיים, מי המחבר, מתי, מי המו"ל.

ואז אני מסתכל, האם יש תוכן עניינים, האם יש מבוא, האם יש אינדקס, האם יש רשימת מקורות, אם כן מהם המקורות, האם יש הערות שוליים, האם יש שגיאות כתיב, איזו מין עברית היא זו, איזה מין תרגום, מי תרגם ומתי.

אחרי שתים או שלש דקות אני מחליט אם לקרוא בו קצת, ואם החלטתי לקרוא אני נותן לו עוד איזה רבע שעה, מדלג לכאן ולשם עד שמשהו אומר לי "קנה", ואז אני קונה.

ספרו של דוד איילון עבר את המבחן, לא ידעתי מיהו איילון, לא ידעתי דבר על הממלוכים (פרט לכך שמן הסתם היה פעם דבר כזה), היה לי ביד ספרון שלחש לי "קנה". נייר צהבהב, דפוס משובח, נושא היסטורי איזוטרי, גדוש מראי מקומות והערות הבהרה, לשון צחה ונקיה, אינדקסים מפורטים. הכל.

דוד איילון 1998-1914

פרופסור להיסטוריה של העמים המוסלמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, חבר כבוד בחברה המזרחית האמריקאית ובחברה האסיאתית המלכותית הבריטית, חבר כבוד באגודה ההיסטורית האמריקאית, חתן פרס ישראל ופרס רוטשילד, בכיר חוקרי העבדות הצבאית המוסלמית בעולם, נולד בחיפה בשם דוד נוישטט, גדל בזיכרון ובראש פינה.

בנעוריו למד להכיר את האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל ובשנת 1933 התחיל את לימודיו באוניברסיטה העברית שאך לא מכבר פתחה את שעריה. עד מהרה התעמק בלימודים איסלמיים ובמיוחד בנושא הסולטנות הממלוכית.

הוא התגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה וקיבל את תאר הדוקטור בשנת 1946.

בשנת 1947 , בהיותו בן 34, חיבר יחד עם פסח שנער את המילון העברי ערבי לערבית מודרנית. מילון זה נשאר בשמוש בלעדי כחמישים שנה. עד הקמת המדינה עבד במחלקה הפוליטית של הסוכנות היהודית ולאחר מכן התמנה לאחראי על מחלקת המחקר של המזרח התיכון במשרד החוץ. בשנת 1950 הוזמן להצטרף אל האוניברסיטה העברית והיה ממייסדי הפקולטה ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון. הוא עמד בראש המחלקה עד שנת 1956 ולאחר מכן עמד בראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה.

בשנים אלו חיבר את עבודותיו החשובות ביותר:

בתחילת שנות השבעים עבר לחקור תחומים חדשים ובעיקר את הקשר שבין החוקה המונגולית ("יאסאק") ובין הסולטנות הממלוכית.

לאיילון היתה השפעה עצומה על דורות של סטודנטים ומלומדים. בשנת 1972 זכה לפרס ישראל, היה חבר באקדמיה הישראלית למדעים. בשנת 1983 פרש לגמלאות אך חוקרים מכל רחבי תבל שיחרו לפתחו ובקשו את עצתו בתחום המחקר אותו יסד וטיפח. בשנת 1997 נבחר לחבר כבוד באגודה ההיסטורית האמריקאית. רק 83 חברים זרים נבחרו לאגודה זו מיום הקמתה בשנת 1885 ועד ליום בחירתו של איילון.

ראוי לראות כמה שמות מרשימה זו על מנת להעריך את ההישג הנדיר הזה בו לא זכה אף ישראלי אחר.

דוד איילון היה אחד מהיחידים שעליהם ניתן להגיד כי היו מייסדי תחום המחקר והידע בו עסק רוב ימיו. הוא התמחה בהיסטוריה של המזרח התיכון במאות ה-13 עד ה-16 ובעיקר התעמק במוסד האיסלמי הייחודי של עבדות צבאית המוכרת גם בשם ממלוכים. לפני שאיילון התחיל במפעל חייו היה העניין בנושא זה שולי וצדדי. איילון לקח על עצמו לבדוק כל פיסת מידע הקשורה לעניין בהכירו כי רק ביסוס העובדות והנתונים יאפשר בדיקה והבנה אמיתיים ככל האפשר של הנושא והתקופה. מאז יצא במחקריו הראשונים, לא היה בעולם כולו פרסום היסטורי המטפל בממלוכים מבלי שנזכרו בו שמו ותרומתו של דוד איילון.

הוא נפטר בארץ בשנת 1998.

על הספר "אבק שריפה ונשק חם בסולטנות הממלוכית"

כפי שנכתב לעיל, הספר יצא לאור בשנת 1956 באנגלית ותורגם לעברית רק בשנת 1994 בידי משה זינגר, ללא עדכונים ותוספות פרט לדברי פתיחה שנכתבו בידי איילון עצמו לכבוד ההוצאה העברית ופרק סיכום שנכתב לאחר 1956. במילים קצרות ניתן לסכם את תכנו ואת מהותו בכך שהוא מתאר את ההתנגדות של אצולת הפרשים המוסלמית לשימוש בנשק חם ואת התוצאות הקשות שבאו על העולם המוסלמי בעקבות התעקשות זו.

במסגרת התיאורים היבשים והמדויקים מביא הספר תמונה של העולם הממלוכי הזר והמוזר על שיטות השלטון המשונות שהיו נקוטות בו, על המבנה החברתי ועל תפיסת העולם של אנשי הסולטנות. הוא סוקר את השימוש המוקדם בנשק חם אצל הממלוכים, את סוגי הנשק שהיו נהוגים ובעיקר, כמובן, את יחסה של החברה הממלוכית הצבאית לשימוש בנשק חם. יש לזכור ברקע הדברים כי המצאת הנשק החם והתפשטותו באירופה הביאו לשינוי מהפכני בשיטות הלחימה ובמבנים של הצבאות, וכן לשינויים מדיניים וחברתיים רבים. נשק זה מילא תפקיד מכריע במאבק בין העולם האירופי הנוצרי לבין העולם המוסלמי וכן במלחמות פנים מוסלמיות.
הסולטנות הממלוכית בתחילת המאה ה-15
(מתוך Encyclopaedia of the orient © )

למי שאינו מצוי בנושא מובטח שלל נדיר של מושגים ושמות חדשים ומוזרים: אלעורי, פורוסיה, ארקבוז, הטבקה החמישית, טומאנבאי, מוכחלה, בונדוק, מידפע אלנפט, זנבורק וזרדחאנה, צואק אלנפט וצואריח אלנפט ועוד רבים אחרים. לחובבים הכבדים השולטים בלשון הערבית מובטחות כמה שעות של נחת.

אולם, הספר אינו חוויה רק לחובבים והדיוטות. עד להופעתו ידע העולם המדעי אך מעט מאד על נושאי המחקר, ועם הופעתו עורר גלי התפעלות מכוונים רבים. הנה למשל דבריו של ההוגה הצבאי הדגול סיר באזיל לידל הארט:

"זוהי תרומה מאירת עיניים לחקר ההיסטוריה... הספר מבליט בדרך משכנעת ורבת משמעות את תוצאותיה מרחיקות הלכת של שמרנות צבאית... היינו עדים בזמננו לתפיסה משתקת דומה שצמחה בהשראת המסורת של חיל הפרשים... "
ודברי שבח אחרים:
"מחקר מזהיר... שליטה מדעית עצומה בתחום... תרומה שאין ערוך לה לתולדות המוסדות המצריים ולבלשנות הערבית... אחד הספרים המעוררים ביותר למחשבה..."
ועוד כהנה וכהנה ויקצר המצע מלהשתרע.

כמובן שאין בדעתי ואף אין ביכולתי לסכם את תוכן הספר, אולם לא אוכל מבלי לסקור מעט משיטות העבודה, המחקר והכתיבה ההיסטורית של דוד איילון, אשר הן, לדעתי, ההופכות את הספר ליצירת מופת. ראוי ביותר ללמוד מדרכיו של פרופ' איילון בימינו אלה, בהם כל מי שמחבר קטעי דברים תלושים עשוי להחשב כהיסטוריון, ולעתים אף מוצא לו עדת חסידים אשר מן הסתם לא חוו את העונג שבקריאת ספרים ומחקרים ראויים יותר.

על עבודת ההיסטוריון שבספר

העבודה נפתחת בסקירת הרקע לבעיה ובהתייחסות מפורטת ומכובדת למחקרים קודמים בתחום תוך הצבעה על יתרונותיהם וציון חסרונותיהם שהביאו לצורך במחקר נוסף. לאחר מכן הוא סוקר את המקורות עליהם הוא מתבסס ודן במהימנותם ובתרומתם למחקר, והוא מסיים בשתיים שלש שורות:
"בחיבור זה נעשה נסיון לקבוע את התאריך המוסמך הקדום ביותר שבו הופיע הנשק החם בסולטנות הממלוכית, לתאר את ההיסטוריה של נשק זה בקווים כלליים, לברר את משמעותם של מונחים טכניים, וכן - החשוב מכול - לדון במאבק שבין החברה הצבאית הממלוכית ובין הנשק החדש."
לא מקרה הוא שהעתקתי את הציטוט במלואו. אנא, קראו אותו שנית לאט וראו את הצניעות, האיפוק והזהירות בהם מצביע חוקר מזהיר על מטרותיו במחקר החשוב ביותר שהודפס בנושא מאז ועד היום. אני ממליץ בפני כל אחד להשוות דברים אלו עם סגנונם של עתונאים, פולמוסנים ועוד כותבים אחרים, יסיק כל אחד את מסקנותיו לעצמו.

בפרק הבא עובר איילון לעיון ופרישת כל המקורות המזכירים את השימוש בנשק חם, מתוך מטרה לברר את "התאריך המוסמך הקדום ביותר" כפי שציין במבוא. לעיני הקורא נפרשת כל התמונה, אינני אומר כי ביכולתו של קורא חובב לבדוק ולהכריע אם צודק איילון במסקנותיו, אולם, אין ספק כי הוא יכול לעקוב בפרוטרוט אחרי ההגיון המנחה את החוקר בסבך המקורות ואם תוקף אותו חשק רב, הוא אף יכול להיעזר ב 140 הערות שוליים מפורטות המפנות אותו אל המקור או אל ספרות עזר.

לאחר שהוא פורש לשביעות רצונו את הלוח ואת הכלים, פונה איילון אל לב העבודה, דהיינו יחסה של החברה הממלוכית הצבאית לשימוש בנשק חם. כאן, תוך התבססות זהירה, שקולה ומעמיקה לכל רמז שבמקורות, נפתח בפנינו עולמם של הממלוכים והסביבה החברתית והמדינית בה חיו. החל מדיון בשימוש בתותח ככלי מצור, תיאור תרגילי הרכיבה על סוסים ולימוד השימוש בנשק קר, ועד לסקירת תפקידו של הנשק החם בקביעת גורלם של אסיה המערבית ומצרים.

למרות הלשון המדעית היבשה אנו מוצאים שם גם קטעים פיוטיים למחצה כמו:

"קשריו העמוקים של הממלוכ עם הסוס ועם הקשת לא גובשו אך ורק בכור ההיתוך של בתי הספר הצבאיים, שרשיהם היו עמוקים יותר. הם החלו בשנות הילדות הראשונות בעוד החייל לעתיד היה אי שם בערבה או בהרים המרוחקים של ארץ מוצאו, משום ששם בעת מלחמה או בעת שלום, היה הפרש על סוסו אבן היסוד של החברה כולה."
חייל ממלוכי
(מתוך The hindu
holocaust memorial
museum © )
ואם לא די בציטוטים הנרחבים מכתבי ההיסטוריון בן הזמן הקדום, אבן זונבול, ובו הסברים כיצד חיילים ממלוכים אמיצים הובסו בידי פחדנים ובוגדניים (עותמנים) שהשתמשו בנשק חם, הרי שניתן לקרוא גם כשלוש מאות הערות שוליים מפורטות, חלקן גם מעניינות מאד.

לסיום נמצא שני נספחים העוסקים בנתונים טכניים של הנשק החם הקדום וכיוצא באלו.

הפרק האחרון, שנכתב במועד מאוחר יותר, מסכם את הספר כולו לנוחותם של אנשים שאינם מתעניינים בכל פרט ופרט והוא גם עוסק בפרוטרוט בכשלון הבריטי להיערך למלחמת העולם השניה עקב שמרנות של חובבי הסוסים. ("מסתבר כי אהבתם לסוס ולציד מקהה את כל שיקוליהם ההגיוניים") והוא מסיים בציטוט המפורסם של בודיוני שאמר עוד בשנת 1967 בראיון לניו יורק טיימס כי: "גם במלחמה הבאה ימלא חיל הפרשים "תפקיד מכריע".

ועוד שתי מילים לסיכום

מחד יש בי נטיה להתפתות ולהצביע על הלקחים העכשויים אותם ניתן להפיק מקוצר הראות והאטימות של האוליגרכיה הממלוכית, מאידך נראה לי כי הנושא הזה כבר נלעס עד תום מעל כל גבעה רמה. לכן אציין רק כי אין זה ספר שנבלע בנשימה עצורה מתחילתו ועד סופו אלא שהוא ראוי לעיון מדוקדק ואיטי, אם כי יש בו כמובן גם חלקים רבים הקולחים ברהיטות ובזריזות.

ההערה השניה היא כי יש בעבודתו זו של איילון גם עניין רב לבלשנים אך מאחר והערבית שבו כתובה בכתיב עברי הרי שמשעשע לראות את הדמיון הרב בין העברית לערבית. (מכל מקום אותי זה שעשע).