החשבון הפרטי שלי עם ג'מאל עבד אל נאצר

סיפור קצר (חלק שלישי)

עמיש


(למעבר אל : הפרק הראשון , הפרק השני ) .

פרק שלישי - מחלקת המוצצים הזדמנות פז לקידום מטאורי

כפי שאתם זוכרים, הוצבתי לתפקידי הראשון במחלקת המוצצים אשר שכנה במרפסת המערבית של המפעל. אדון לוי הציג בפני את היסודות הפילוסופיים של ייצור מוצצים (הטיפה!) ועכשיו ישבנו וחיכינו ליציאת מגש המוצצים הראשון מהתנור על מנת שאוכל לממש את כישורי ולמלא את תפקידי.
יצור קנדונים במפעל חדיש

מהמקום בו ישבתי על מעקה המרפסת יכולתי להציץ מבעד לשתי דלתות אל מחלקת אבטחת האיכות שהמתרחש בה עורר את סקרנותי הטבעית ובייחוד בגלל לבנה. אז עוד לא ידעתי שקוראים לה לבנה אבל זה התברר לי עד מהרה. וככה אני מסתכל לי בשחרחורת הפטיטית הזותי בחלוק הכחלחל, עם הפנים הלבנות, הלחיים הסמוקות והחיוך מלא השיניים.

והנה מגיע המגש הראשון ואדון לוי מסמן לי ביד כי הגיעה השעה להתחיל לעבוד. בתנועה זריזה הוא מראה לי איך מקלפים את המוצץ מהתבנית. כאן צריך לעבוד בשתי ידים, להניח את שתי האצבעות המורות על ראש המוצץ ובאמצעות שתי הבהונות לדחוף אותו כלפי מעלה עד שהוא מתקלף מבלי להתהפך חלילה.

קל ? תתפלאו לשמוע אבל זה קשה מאד, כלומר - למי שעושה את זה במשך שנה שנתיים על ריבואות מוצצים זה קל מאד. למי שעושה את זה בפעם הראשונה זה קשה מנשוא ובעיקר החל מהמוצץ החמישי בערך כשהאצבעות מתייגעות ומשתפשפות. אדון לוי חילץ את המוצצים בקלילות כמי שמפצח זרעונים, ואני, מה אומר ומה אדבר תוך חמש דקות חשתי שיטנה עזה כלפי תפקידי והבנתי שכאן אני לא אבנה את עתידי.

הקושי בעבודה לא היה בגלל השעמום, להפך, העבודה היתה מגוונת למדי ובייחוד משום העובדה שלא כל המוצצים זהים, יש כאלה שקל לקלף אותם ויש כאלה שיותר קשה. תמיד בעבודה כדאי להתחיל בדברים הקלים ולסלק אותם מהשולחן בטרם עוברים לנושאים הרציניים. אתם בודאי זוכרים את וינסטון סמית מתייצב ליד שולחנו במיניסטריון האמת ולפני שהוא מטפל בתמונה של האישים המאוידים הוא מחסל את הבעיה הקלה של שינויים בנתוני יבול החיטה. כך גם אני - קודם כל הדברים הפשוטים.

החכמה היתה לזהות את ההבדל בין המוצצים ולהתחיל את העבודה על התבנית במוצצים הקלים וככה לחמם את הידיים ולשפר את הטכניקה. אם מתחילים במוצצים הקלים רואים התקדמות יפה ומקבלים תחושת הישג מסוימת שהיא הבסיס לשביעות הרצון בעבודה. מאחר ובכל תבנית יש ככה איזה מאה מוצצים לפחות, אז מחפשים איפה להתחיל במוצצים הקלים ואחר כך עוברים למשימה המסובכת של המוצצים הקשים לחילוץ.
תבנית כפפות

גוון נוסף בעבודה היתה העובדה כי יותר קל לטפל בקילוף המוצצים בשורות החיצוניות של התבנית מאשר באלו המצויים בחלקים הפנימיים, ואם מצליחים למצוא מוצץ קל לקילוף בחלק החיצוני אז השמחה שלמה. בסודי סודות אספר לכם שהסיפוק הכי גדול בעבודה החדשה שלי היתה למצוא מוצץ פגום. מוצצים פגומים לא צריך לקלף באצבעות ואפשר לחסל אותם עם סכין או מספריים.

לאדון לוי היו אצבעות מפלדה ובכל פעם שהתעכבתי היה פולט אויר בשריקה כזו ומזיז אותי הצידה על מנת לטפל בקליינטים הכי קשים. תוך כדי כך הוא היה מנחם אותי ואומר שאחר כך זה כבר יהיה בסדר. לא היה לי זמן להמשיך ולהסתכל על לבנה וכל תקוותי התמצו בכך שהזמן בכל זאת עובר ושאולי בהפסקה אוכל לסייר במחלקת אבטחת המוצר.
לוינסקי

אבל אל תחשבו שכל הזמן היה כל כך רע, היו גם חלקים יפים ובמיוחד בפעמים שהובאה לפני תבנית של כפפות. מדי פעם היתה מגיחה לה תבנית שכזו עם איזה עשרים כפות ידיים עטויות גומי ואותן היה קל מאד להסיר, צ'יק צ'ק והכפפות כבר ירדו מהתבנית בלי שום קושי, ככה שבכל זאת אי אפשר להגיד שהכל היה שחור כי בכל זאת מדי פעם הפציעו להן נקודות של אור וסיפוק.

אחרי איזה חצי יום כבר התחלתי לזהות את המוצצים הקלים אבל האגודלים שלי גילו סימני התמוטטות, ואז באה חצי שעה של הפסקת צהרים, ירדתי למטה לחפש משהו לאכול וגיליתי את אזור לוינסקי שאותו אני מחבב עד היום.

בחציו השני של היום נקרתה לפני הזדמנות לקידום בתפקיד.
ווקסהול ויקטור ירוק

בא אלי מר גוטמן ושאל אם יש לי רשיון נהיגה, בודאי אמרתי לו, בטח שיש. טוב אמר גוטמן וסימן לי ללכת אחריו. למטה הוא שואל "אתה יודע לנהוג ווקסהול?" אם אני יודע לנהוג ווקסהול? במיוחד אני מתמחה בנהיגת ווקסהולים סטיישן ירוקים!.
ווקסהול ויקטור סטיישן

אני מתיישב במושב הנהג, גוטמן לידי והוא מתחיל להנחות אותי בין הסמטאות. בכל מיני מקומות הוא מבקש ממני לעצור ולחכות לו בעוד הוא פורק קופסאות קרטון עם סחורה. הסחורה ארוזה במעטפות נייר בצבעים שונים עם כל מיני תמונות של עלמות חן ועליהן כתוב בצרפתית "או-לה-לה", "אמור", "פולי ברז'ה", "מאדאם" וכל מיני שמות אחרים האמורים לעורר את הדמיון ולרמז על האוצר הקטן הטמון לו במעטפה והשימושים המזומנים לו.

בכל מקום הוא פורק אי אלו קופסאות ורק במקום אחד הוא מוריד מהבגאז' של הווקסהול ארגז מלא בסחורה בלי אריזה. "מה זה בלי אריזה?" אני מתעניין, "זה" הוא אומר לי "זה בשביל השקם, הולך לפי משקל, הם אורזים לבדם". באמת נזכרתי שאצלנו בשקם היו מוכרים בהנחה גם סכיני גילוח, סבון גילוח ומי שמאד רצה יכול היה לקבל גם סחורה מוזלת. "אבל", אומר לי גוטמן כשהוא מגחך בינו לבין עצמו, "סחורה לשקם זה בזול כי זה בלי בדיקה!". מי יוכל לדעת את מספרם של הנפשות המאושרות החיות עמנו כאן רק בשל העובדה שבשקם מכרו קנדונים בזול.

אני החלטתי לעשות רושם טוב ולהצמד לתפקידי החדש בכל הכח ולכן רק נענעתי בראש בהבנה. ככה הסתובבנו לנו שם בסמטאות יפו תל אביב, מחלקים סחורה, מחלקים מוצצים, מחלקים פטמות לבקבוקים, מוסרים כפפות גומי לחנויות לחומרי בניין ובינתיים גם התרגלתי לווקסהול הירוק והמחורבן שלו והחיים נראו מבטיחים ביותר.

בערך בארבע חזרנו, אדון לוי רטן שכל העבודה להיום כבר נגמרה, הסיר את הברט, עלה על בגדי אלף, החליק את השפם ויצא. אני בתור נהג בוס כבר הרגשתי שהמחלקה הזו קצת קטנה עלי וכי הגיע הזמן ללמוד עוד אספקטים של הפקת סחורה ומוצרים נלווים אחרים.

ובשעה שאני מתמחה בקילוף מוצצים - העולם כמרקחה. מזכ"ל האום הבורמזי החליט לסלק את כוחות האום מסיני, אבא אבן מתרוצץ ברחבי תבל ומפיל את כולם לקרשים עם האנגלית שלו, הרודן המצרי סגר את מיצרי טיראן העיתונים מלאים במאמרים חשובים, ורק אצלי הראש מלא בשטויות.
פורד אנגליה 1000

כולם כבר הלכו, גוטמן ואשתו עומדים בדלת עם המפתחות, אני יוצא בדרך הביתה מלא חוויות כרימון. בעוד אני פוסע לי לאיטי בוולפסון בכוון העליה, את מי אני רואה יוצאת מהמכולת שבין הקישון לכפר גלעדי?

נכון, ניחשתם נכון, אני רואה את לבנה ולבנה רואה אותי.

עד אותו רגע פיתחתי ביני לבין עצמי את האסטרטגיה לחדירה אל החזייה המהודקת של בחורה חדשה שהכרתי ברחוב זומרשטיין בנתניה. כל אחד יודע שצריך לשקוד על השיטה הנכונה בנושאים כאלו, מה שהיה פעם זה לא מה שקורה היום. פעם זו היתה בעיה די גדולה עם כל המהדקים הללו וכל הושטת יד בלתי זהירה היתה יכולה לגרום למשבר חמור ולדחיית התכנית לפגישה הבאה. כמובן שקודם יש לעבור את החולצה וגם זה סיפור, אבל ביני לבין עצמי סברתי שזה לא יקח לי יותר מדי זמן, בייחוד אם אבא שלי ירשה לי לקחת את הפורד אנגליה האפרפרת שלו.
לחיים ורודות

כאן יש לי הערת ביניים לצעירים ולצעירות שבינינו. אולי לא ידוע לכם אך גם באותם זמנים של טרום מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, גם באותם ימים רחוקים וטהורים, היו לבנות ציצים והבנים חמדו אותם ולפעמים גם את הבחורה שהיתה מחוברת אליהם. אבל נשוב לענייננו.

ברגע שראיתי את לבנה ליד המכולת ערכתי שינוי מהיר בפנטזיות. ביד אחת היה לה קרטיב שצבע את שפתיה באדום, ביד שניה היה לה סל פלסטיק עם לחם שחור ובקבוק שמן. לי היה במכנסיים גם קופסה אסקוט, גפרורים וקצת פחות מעשר לירות. נעמדתי ואמרתי שלום, היא נענעה בראש, שאלתי אם היא ראתה אותי היום בעבודה, היא אמרה שכן, שאלתי איפה היא גרה והיא אמרה כאן והסתכלה לעבר רחוב מטלון, לויתי אותה חמש דקות עד פתח הבית וכשנפרדנו גם הלחיים שלה היו טיפה יותר אדמדמות.

בהחלטה אמיצה שיניתי כוון ובמקום ללכת לתחנת אגד ברחוב העליה, הלכתי לתפוס את הארבעים ושלש של דן מרחוב אילת לתחנה המרכזית. החיים נראו לפתע קצת יותר יפים, עדין לא מושלמים אבל יותר יפים, כן בהחלט יותר יפים.

פרק רביעי - הקריירה החדשה שלי בסכנה, לבנה יוצאת מהתמונה

(המשך יבוא)