משפט פראג - לזכרו של מאיר קוטיק
חלק א'

עמיש


הקדמה

ביום 20 לנובמבר 1952 , כשלש שנים לאחר תחילתה של סידרת מעצרים בצמרת השלטון הצ'כוסלובקי, עלה סוף סוף המסך מול אחד ממחזות האימה המוזרים ביותר בהיסטוריה של העידן הסטליניסטי - משפט פראג, הידוע גם בשם "משפט סלאנסקי" על שם הנאשם הראשי רודולף סלאנסקי, שהיה מזכ"ל המפלגה ולאחר מכן סגן ראש הממשלה.
רודולף סלינסקי לאחר מעצרו רודולף סלינסקי לפני מעצרו

משפט זה היה שיא במשפטים הפוליטיים של המדינות הקומוניסטיות אשר החלו בשנת 1949 על רקע סירובו של טיטו להכיר בבכורתה של ברית המועצות על פני המדינות הקומוניסטיות האחרות.

קדמו לו אמנם משפטי הראוה במוסקבה בשנות השלושים, אך משפט פראג היה אקורד הסיום של המשפטים בארצות קומוניסטיות אחרות כמו משפט דודזה באלבניה, משפט ראיק בבודפסט ומשפט קוסטוב בבולגריה (כולם ב 1949). משפט פראג היה יוצא דופן גם מבחינת ההאשמות כלפי הנידונים, וכן מבחינת העונשים שהוטלו עליהם והפרסום הרב שניתן להם.

הנאשמים במשפט היו:

אין צורך במאמץ בכדי להבין כי מוצאם של הנאשמים היה גורם משמעותי בכך כי נבחרו לתפקידם במשפט ואכן, המשפט כולו היה רצוף בהאשמות נגד היהדות והציונות ועל כן עורר גם סערה גדולה ועניין רב בארץ.

בנוסף לחבורה הנכבדה הזו נעצרו גם שני ישראלים, מרדכי אורן - עסקן בכיר של מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"מ) ושמעון אורנשטיין, איש עסקים פרטי שהיה בעברו הנספח המסחרי של ישראל בפראג ועסק בנושאי יבוא הנשק מצ'כיה במלחמת השחרור. תפקידם של הישראלים במחזה היה לשמש כעדי תביעה בדבר הקשר הציוני. כמו כן נעצרו רבים אחרים אשר שמשו כעדי תביעה, רוב העצורים לצורך עדות נשפטו בנפרד ונידונו למאסרים ממושכים, חלקם שוחרר ללא כל אישום. כל הנאשמים זכו בשלב זה או אחר לרהביליטציה מלאה.

כתב האישום מביא בפנינו שיא ברטוריקה הבולשביקית שהתפתחה לתלפיות בשנות שלטונו של סטאלין והוא כולל את מיטב הטרמינולוגיה הנמלצת והמוזרה שלהם עם תוספת קטנה - הציונות.

להנאתכם מובאות מספר מילים מהמבוא לכתב האישום:

"בוגדים טרוצקיסטים, טיטואיסטים, ציונים, בורגנים, לאומנים ואויביהם של העם הצ'כוסלובקי ושל משטר הדמוקרטיה העממית והסוציאליזם... בקשו לערער את היסודות של משטר...לחבל בבניין הסוציאליזם...פעולות ריגול...לרופף את אחדות העם...כושר ההתגוננות של הרפובליקה...ניתוק קשריה הידידותיים עם ברית המועצות...למגר את המשטר...להשיב על כנו את הקפיטליזם..."
כעבור שבוע ביום 27 לנובמבר 1952 הסתיים המשפט שזכה לשידור ישיר ברדיו הצ'כי ולהתייחסויות פומביות כמיטב המסורת, כולל "הפגנות עממיות ספונטאניות של המוני העמלים". כל הנאשמים הודו באשמתם, נתנו עדות מפורטת על כל פשעיהם והכו על חטא בפומבי ללא יוצא מן הכלל.

פרט ללונדון, היידו ולבל נידונו כל הנאשמים לתליה וגזר דינם הוצא אל הפועל ברביעי לדצמבר 1952.

מדבריהם האחרונים על הגרדום:

  • סלאנסקי - "קבלתי מה שהייתי ראוי לו"
  • קלמנטיס - "תודה"
  • שלינג - "אני מאחל למפלגה הקומוניסטית, לעם הצ'כוסלובקי ולנשיא הרפובליקה, הצלחה מלאה"
  • שוואב - "תחי ברית המועצות! תחי המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית!"
גופות הנידונים נשרפו ואפרם פוזר בכביש צדדי ליד פראג המעטירה, נהג המשאית שהוביל את אפרם של הנידונים מספר:
"אף פעם עד היום לא הובלתי ארבעה עשר אנשים ביחד, שלשה מהם אנשים חיים, ואחד עשר בשק..."

מהכרות טובה למדי עם החומר, נראה לי כי יש טעם להפריד בין חמלתנו הטבעית כבני אנוש אל אנשים שנאלצו לעבור מסע השפלה כה נוראי, לבין יחסנו אל הנידונים עצמם שהוו חלק בלתי נפרד מן המכונה שגרסה אותם, פרקה אותם לגורמים, הרכיבה אותם מחדש ובלעה אותם חיים.

נכון הוא כי לא היה כל בסיס וכל יסוד להאשמות המטופשות והמוזרות שהופנו כלפיהם, אולם יש לזכור כי עוד ימים ספורים לפני שנעצרו, נחקרו, עונו, הושפלו, הודו והורשעו, הם עשו את אותו הדבר לחבריהם שלהם והיו שותפים מלאים לתהליך של חיסולים והאשמות שווא.

שואב היה שותף ראשי למעצר וחקירה של חלק מהנאשמים עוד בטרם עלה עליו הכורת, ידיו של שלינג מוכתמות בדם חבריו ויריביו, על סלאנסקי בכלל אין מה לדבר, הוא היה מגדולי המחסלים הפוליטיים בצ'כיה. כך שבעצם המהפכה אכלה את בניה וכשם שאין סיבה לחוס על רובספייר ודנטון, כך גם אין מה לנוד לגורלם של נידוני משפט פראג. (אך בכל זאת אומר כי יש ביניהם רשעים יותר ורשעים פחות).

על הספר "משפט פראג" של ד"ר קוטיק

כפי שכתבתי, פטירתו בשיבה טובה של ד"ר מאיר קוטיק הזכירה לי את הספר אותו חיבר במסגרת עבודתו הגדולה על משפטים אנטישמיים ועלילות דם. הספר יצא בשנת 1985 בהוצאת מילוא. חשיבותו של הספר הוא בעצם קיומו מאחר וכספר היסטוריה לא ניתן למנות אותו ברשימת היצירות המשובחות והמגובשות בתחום. הספר מספק מידע רב, בחלקו חדשני ובחלקו קצת בנאלי. המחבר לא הצליח לבנות עבורנו תמונה מלאה ומעמיקה של הסיבות והתהליכים שהובילו למחזה המוזר הזה אשר בו ממשלת צ'כוסלובקיה מוציאה להורג את מיטב בניה בנימוקים מפוקפקים התפורים בגסות ליריעה אחת של אנטישמיות, ריגול ומדע בדיוני, אולם הוא יודע לספר יפה את הסיפור.

עם זאת, מיעוט הספרים המוכרים לי בעברית על הנושא, וחשיפת מקורות רבים שבאה עם הסרת מסך הברזל מעל צ'כוסלובקיה, בהחלט הצדיקה את כתיבתו. מעניין לראות כי על אף הסערה הפוליטית והציבורית שהתעוררה במדינת ישראל עקב המשפט, לא נכתבו כמעט ספרים או חיבורים בעניין, פרט לספריהם של מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין. כמו כן הופק הפרוטוקול של המשפט, כפי שתורגם מ"רודה פראבו" (העיתון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית בצ'כיה) על ידי הוצאת הספרים של מפא"י, בצירוף נאומו הנמלץ של שר החוץ משה שרת בכנסת. בעולם הרחב התפרסמו עבודות וספרים רבים בנושא, ואזכיר רק את ספרו של ארתור לונדון "ההודאה" שהפך גם לסרט בכיכובם של איב מונטן וסימון סניורה, ואת זיכרונותיה של יוספה סלאנסקי שתרגומם לעברית הופיע בהמשכים בעיתון מעריב אי שם בשנות השבעים.

בנוסף לדווח על המשפט כולל הספר גם פרקים על משפטים נגד פעילים ציוניים בברית המועצות של שנות השבעים והשמונים, ובעיקר הוא מתייחס אל נתן שצ'רנסקי. יש בו גם דווחים מפורטים על השפעת המשפט על המערכת הפוליטית בישראל, על ההתנהגות המטופשת של מפ"ם, על הדוגמטיות של מק"י ואודות שמחת הניצחון של מפא"י על יריביה שמשמאל.
רוה"מ אנטונין זאפוטוצקי

מבין האנקדוטות הרבות אביא כאן את סיפור הקנוניה למעצרו של סלאנסקי עצמו. בערב המעצר, 24 לנובמבר 1951, הוזמנו רודולף סלאנסקי ואשתו יוספה לארוחת ערב בבית ראש הממשלה, אנטונין זאפוטוצקי. סלאנסקי אשר הודח חודשים מספר לפני כן מתפקיד מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית כיהן כסגן ראש הממשלה והארוחה נערכה לכבוד פרידה ממשלחת סובייטית רמת דרג. זאפוטוצקי הונחה לעכב את סלאנסקי בביתו ככל שיוכל ולהודיע מתי יצא בדרכו הביתה, בינתיים נכנסו אנשי השירות החשאי לביתו של סלאנסקי. זאפוטוצקי ורעייתו הרבו במחוות ידידות נלבבות כלפי הזוג סלאנסקי עד לשעה מאוחרת, בין השאר הראה להם פסלונים עשויים מלחם אותם יצר בתקופת היותו בבית הסוהר. הגברת זאפוטוצקי אף הואילה להתקשר בעצמה אל ביתן הנהגים על מנת לזמן את מכוניתם של הסלאנסקים. עם יציאתם התקשר ראש הממשלה אל השר לביטחון לאומי לדיסלב קופיריבה וכל השאר הוא כבר היסטוריה. האורבים הסתתרו בחושך, עם כניסת רודולף ויוספה לביתם, נדלקו פנסים מסנוורים וסלאנסקי נלקח לטירת רוזין כעציר מספר 2359/865.

קוראי הנאמנים מן הסתם זוכרים בעל פה את הפרק השישי בתולדות חיי הקיסר טיטוס , וחיסולו של אאולוס קאיקינה בתום סעודת ערב בביתו של טיטוס, הדמיון בין האירועים מורה לנו כי ככל הנראה באמת אין חדש תחת השמש.

יתרונו של הספר, לטעמי הפרטי, הוא דווקא ההסתכלות על הצד האישי של הנידונים ובני משפחותיהם וכאן מתחבר קוטיק אל הדבר העיקרי אשר מרתק את כל מי שהתעניין אי פעם בנושא משפטי הראווה. הוא עוסק בשאלה איך זה קרה, מה הביא אנשים מנוסים, חזקים, נחושים להתנהג כבובות בתיאטרון. כיצד הצליחה מטחנת החקירה הבולשביקית להפיק את המחזה המוזר הזה ולגרום לאנשים להודות בהאשמות שווא מטופשות, להעיד בפרוטרוט על פשעיהם, להסגיר את חבריהם ולבסוף אף להודות למעניהם על שזיכו אותם במצווה למות למען המפלגה ומנהיגיה.

נראה לי כי ראוי להקדיש לכך כמה מילים.

הפקת משפטי ראווה במשטרים הבולשביקיים

סטאלין
החזיון של אנשי שלטון בכירים הנעצרים לפתע באישון לילה ולאחר כשנה מופיעים בבית משפט כנאשמים בבגידה, בריגול ובסטיה אידאולוגית חמורה הוא תופעה ייחודית למשטר הסטליניסטי (ובוריאציה קלה - גם למשטר הקומוניסטי של סין). גדולי עולם, כל יכולים, מפורסמים וחשובים, עולים כל אחד בתורו לדוכן העדים, מספרים כיצד פשעו מעלו ובגדו, מסגירים את חבריהם, מבקשים לקבל עונש חמור ככל האפשר ועולים לגרדום כשתהילת סטאלין והמפלגה על שפתותיהם. הדבר קרה במשפטי מוסקבה המפורסמים של שנות השלושים בהם הוקרבו כל המהפכנים הותיקים וראשי השלטון הסובייטי ולאחר שנים גם בארצות מזרח אירופה אחרות וכמובן בפראג של 1952.

השאלה ששואל את עצמו כל אדם סביר היא מדוע הם הודו ומה באמת התרחש מאחורי הקלעים, שהרי לא יעלה על הדעת כי הדברים שנאמרו במשפט הם נכונים. לרוב היו האישומים כה מוזרים ומופרכים עד כי כל ילד הבין כי מדובר כאן במחזה ולא בתיאור של מציאות.

לצורך בירור העניין עלינו לתת את דעתנו לשתי שאלות נפרדות, הראשונה היא כמובן מדוע זה קרה ורק אחר כך נוכל אולי לענות לשאלה איך זה קרה.

מדוע זה קרה

כמעט ומובן מאליו כי אין מדובר כאן במאבק פשוט על השלטון. אם גם נניח כי היה מאבק על השלטון מאחורי הקלעים של הקרמלינים השונים, הרי תמיד היתה דרך להפטר מן המפסידים. בין אם על ידי הרחקתם לארץ גזירה, בין אם על ידי חיסולם בביום התאבדות (כמו אורדז'וניקידזה ב 1937)
פסלו של סטאלין צופה על פראג.
נופץ בשנת 1962
או הוצאה חשאית להורג ללא משפט פומבי וכל דרך אחרת. היו מקרים רבים שבהם הורחקו אנשי מפתח מעמדות שלטון במשטר הקומוניסטי גם ללא משפט ראווה והודאות פומביות. מכאן מתחייבת השאלה מה הטעם לערוך משפט כזה.

שאלה נוספת היא על מה ולמה שקדו החוקרים לגבות עדויות מפורטות מפי הנאשמים. אם ממילא מדובר במשפטי כזב, למה היה צורך לחקור אותם כל כך הרבה זמן ולקיים פרוטוקולים מדוקדקים. הרי במידה קטנה בהרבה של מאמץ אפשר היה לחבר עבורם עדויות וכתבי אישום, להכריח אותם ללמוד את התפקיד בעל פה לשפוט אותם ולהענישם. מדוע היה צורך לקבל את הסכמתם של הנאשמים לכל מילה? ניתן היה גם לביים עדויות של אנשים אחרים, להביא אותם למשפט מבלי לקבל את הסכמת הנאשמים ואת אישורם. אין ספק גם כי ניתן היה לגייס עדי שקר מטעם המדינה וללמד אותם את התפקיד. מדוע היה צורך לעצור אנשים לתקופות כל כך ארוכות על מנת להכשיר אותם לתפקיד עדי שקר? (למשל מרדכי אורן שהוכשר לתפקידו במשך זמן ארוך ולצורך זאת אף אולץ ללמוד את השפה הצ'כית)

השיטה להפקת משפטי הראווה היתה קשה ומסוכנת, לשם מה הם היו צריכים את זה?

אף אם נבין את כל זאת, עדיין לא ענינו על השאלה מדוע לא קמו הנאשמים במשפט הפומבי המתוקשר והכחישו את כל ההאשמות. לכאורה היתה להם אפשרות לעשות זאת. למה הם שתפו פעולה, האם כולם שתפו פעולה, מה היה על אלו אשר לא שתפו פעולה. שהרי ברור כי אילו היו כל הנאשמים מכחישים באופן פומבי ונמרץ את כל האישומים היה הדבר משבש את פעולת מנגנוני החושך ואילו הנאשמים שגורלם נחרץ מראש לא היו מפסידים דבר.

מה גרם להם להתנהג בצורה כזו?

ועל כך בחלק השני


רשימת ספרים בנושא

ספרים הקשורים למשפט פראג

  1. מרדכי אורן - רשימות אסיר פראג, פועלים, 1958. ספר מעניין, מראה את נפשו המפוצלת של ה "הומו מפ"מניקוס", בין סוציאליזם, ציונות, חברות, והדימוי העצמי. פאטתי אבל כאלה הם היו.
  2. שמעון אורנשטיין - עלילה בפראג, עם הספר, 1968. פחות חשוב מספרו של אורן
  3. משפט פראג, הוצאת מפא"י, 1952/3. לחובבים כבדים של הז'אנר, נשק במלחמת מפא"י בשמאל, לא הכרחי.
  4. מאיר קוטיק, משפט פראג , מילוא, 1985. הערות בגוף המאמר
  5. Slanska Josefa, Reports On My Husband, Hutchinson, London, 1969
    זכרונותיה של הגברת סלאנסקי. על דאטפת דאטפוך וכל מטיפך יטופון. עם זאת מעורר הזדהות וחמלה.

זכרונות אישיים על הטרור הסטליניסטי בברית המועצות ועל משפטי ראווה

  1. ויסברג ציבולסקי אלכסנדר, קשר השתיקה, דרור, 1953. אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו אי פעם על הנושא, מדען יהודי קומוניסטי שנתפס בחכה כמועמד לעדות במשפט ראווה אך המערכת נכשלה בהכשרתו עקב עקשנותו וכח הרצון שלו. כולל פרטים היסטוריים ותובנה עמוקה, "הומו קומוניסטיקוס" שהתפקח.
  2. מנדלשטם, נדיז'דה, תקוות השיר, עם עובד, 1977. ספר זכרונותיה של משוררת רוסית, אשתו של המשורר אוסיפ מנדלשטאם, רוח התקופה כפי שהיא משתקפת אצל כותבת כשרונית ורגישה.
  3. Intimacy and terror The New Press1995.
    יומניהם הפרטיים של אנשים שטבעו בגל הטרור של שנות השלושים בברית המועצות. היומנים נתגלו בגנזכי הק.ג.ב. לאחר הפרסטרויקה. הנפש הקומוניסטית נחשפת, החיטוט, הוידוי, ההטהרות, האשמה, התהיה, הבלבול והאמונה החזקה. ספר חובה למי שבאמת מתעניין.

רומאנים על התקופה של הטרור הסטליניסטי משנות השלושים ולאחריהם

האופן בו מתארים אמנים את המציאות מביא לעתים את העולם האמיתי שאינה מופיעה בשום ספר היסטוריה או ספר זכרונות .
  1. סרג' ויקטור, פרשת טולאייב, עם עובד, 1956. ספר מרתק על השינוי שחל בברית המועצות בשנים בהם שהו מהפכנים נלהבים בספרד לסייע לרפובליקנים וכשחזרו למוסקבה מצאו עולם חדש. כולל תובנות מעמיקות ליחסיו של סטאלין עם חבריו.
  2. סולז'ניצין אלכסנדר, יום אחד בחיי איבאן דניסוביץ, פועלים, 1963. הספר שזכה בפרס נובל לספרות, יום אחד בחיי אסיר בגולאג , מהשכמת הבוקר ועד כיבוי אורות. חובה לקרוא.
  3. סולז'ניצין אלכסנדר, במדור הראשון, שוקן, 1970. רומאן רחב יריעה שהדהים את העולם המערבי. מיקרוקוסמוס של רוסיה הסובייטית בכלא למדענים המסייעים בפיתוח כלי הדיכוי של המשטר. כולל הסתכלות מצמררת על נפשו של הרודן המזדקן ודמותם של האנשים סביבו.
  4. גרוסמן ואסילי, החיים והגורל, הקיבוץ המאוחד, 1986. אפוס רחב יריעה, על רקע סוף שנות השלושים ועד סוף שנות הארבעים. חייהם של מגוון אנשים על רקע שלטון האימים הסתכלות חודרת. דמותו של סטאלין המסוגר בקרמלין מרחפת בכל מקום כשהוא עוטף ומחניק את חייו של כל אדם ואדם באימפריה.

  5. ריבאקוב אנטולי, ילדי ארבאט, זמורה ביתן, 1989
  6. ריבאקוב אנטולי, אימה, זמורה ביתן, 1992
  7. ריבאקוב אנטולי, השלושים וחמש ושנים אחרות, זמורה ביתן, 1992
    טרילוגיה על חיי אדם צעיר מנערותו ועד לשנות בגרותו הראשונות. הרקע הפוליטי הוא מסוף שנות העשרים, רצח קירוב ב 1934, תחילת חיסול המהפכנים הראשונים בשנות השלושים. כתוב ביד קלה ובסיפור מרתק וריאליסטי, כולל כניסה לחייהם הפרטיים של בכירי השלטון הבולשביקי, מסטאלין ועד אחרון פקידי הלשכה האפופה סוד ומסתורין. למחבר היתה גישה למידע חדש שלא היה בידי המחברים הקודמים. מעלה דמויות היסטוריות שוליות למרכז הבמה. החובבים הכבדים של הז'אנר ימצאו כאן שעות ארוכות של הנאה וסתם אוהבי רומאנים ימצאו את כל מה שרוצים בסיפור יפה.

קצת רקע היסטורי ספציפי להתפתחות הטרור, המעצרים, החקירות והמשפטים

רוברט קונקווסט היה מהראשונים שניצלו את האפשרות להכנס לארכיונים סובייטיים ולבדוק מחדש נושאים ישנים. הוא לא מצטיין בפרשנות מעמיקה אבל בהחלט מצטיין באיסוף פרטים ופרטי פרטים.
  1. Conquest, Robert Stalin and the Kirov Murder Oxford1989
    ספר חשוב על אחד האירועים המכוננים בתולדות המשטר הסטליניסטי, רצח או חיסול מזכיר המפלגה בלנינגרד ומתחרה פוטנציאלי על השלטון. הרצח הזה נתן את האות לתחילת מסעות הטיהור שהגיעו לשיאם ב1937.
  2. Conquest, Robert The Great Terror Oxford Un. Press1990
    ספר מפורט על עלילות סטאלין, יאגודה, יז'וב והנ.ק.ו.ד. חובה לחובבים כבדים.
  3. חרושצ'וב ניקיטה, זיכרונות, עדי, 1971. הספר שהוברח למערב אחרי הדחת חרושצ'וב ב 1964. סיפורו של אפרט מפלגתי נבון, זריז, חרוץ, אכזרי ונחוש שהגיע עד לצמרת. ניתן לקרוא על היחסים בצמרת השלטון הסובייטי מסוף שנות הארבעים ועד חיסולו של בריה ב 1954. כולל פרקים על חרושת המזימות בימי סטאלין האחרונים ועד מותו של הרודן. חשיבות הספר בעיקר בכך שהוא מביא את נאומו ההיסטורי של חרושצ'וב בועידה ה 20 של המפלגה הקומוניסטית. הנאום נתן את הגושפנקא הרשמית לתהליך הדה סטליניזציה.
  4. סולז'ניצין אלכסנדר, ארכיפלג גולאג, שוקן, 1974. הראשון בסדרה הסוקרת את תולדות הטרור הבולשביקי החל משנות העשרים. רמת הכתיבה אינה מגיעה לזו של ספריו האחרים. מעניין וכולל סיפורים אישיים רבים וזרקור על אי אלו דמויות שאלמלא כן היו שוקעות בתהום השכחה. אני נהנתי.

ספר יסוד של הכנסיה הבולשביקית

  1. ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית, מק"י, 1949
    על מנת לקרוא את כולו צריך להיות או אחד מהמאמינים או מזוכיסט במצב אקוטי. ההיסטוריה של הספר מעניינת יותר מן הספר עצמו, כמה רמזים ניתן למצוא בספריו של ריבאקוב שהוזכרו לעיל. מכל מקום, מאפשר לראות את האופן שבו סטאלין רצה שיראו את ההיסטוריה של המפלגה והמהפכה. כולל את מיטב הרטוריקה הבולשביקית, לפעמים אפילו מצחיק אבל לא ממש.