האיש שגילה את דרך בורמה

אלי אשד


יתכן שהדרך המפורסמת ביותר בתולדות מדינת ישראל היא דרך בורמה. היא נקראת על שם דרך שהפעיל הצבא בבריטי בעת מלחמתו ביפנים בבורמה ועקפה את הדרך הראשית אשר נשלטה ע"י היפנים דרך אזורים הרריים קשים ביותר לתנועה. המטרה היתה להעביר אספקה מבורמה לבעלות הברית בסין שבעזרתה הצליחו להתגבר על היפנים.

דרך בורמה הישראלית הייתה בעלת חשיבות קריטית לשבירת המצור על ירושלים שיכול היה להביא לכיבושה. היא הייתה הדרך החלופית שאפשרה גישה לירושלים הנצורה במלחמת השחרור, ועקפה למעשה את מוצבי הירדנים שהיו ממוקמים באזור לטרון. תחילתה של דרך בורמה הישראלית היא בכביש מסמייה – לטרון (כביש צומת הגבורה-נחשון). היא פונה מזרחה ועוברת בין הכפרים הערביים בית ג'יז ובית סוסין, חוצה את כביש שער הגיא – הרטוב, עוברת מדרום לכפר בית מחסיר ומתחברת לכביש שער הגיא ירושלים ליד הכפר סאריס (היום שואבה).



מוסא אשד

ירושלים הייתה נתונה אז במצור בידי הירדנים ובעיר שררה אווירת ייאוש. מנות המזון הופחתו ומים חולקו במשורה. תורים ארוכים הזדנבו ליד נקודות החלוקה וליד ברזי המים והמשאבות. היה ברור שיש לפרוץ את המצור שכן אחרת העיר עלולה ליפול. ניסיון נואש לפרוץ את הדרך לעיר נעשה כשיצאו כוחות בפיקודו של האלוף דוד מרכוס (מפקד חזית ירושלים שעל חייו נעשה סרט הוליוודי בכיכובו של קירק דאגלאס בשם הטל צל ענק) לתקוף את לטרון שממנה חלשו הירדנים על הדרך לירושלים. התחולל קרב עקוב מדם, אך הפעולה נכשלה והכוחות הישראליים נסוגו באחת התבוסות הגדולות שלהם במלחמה. ירושלים נותרה נצורה כשהייתה ואיש לא ידע מה אפשר עוד לעשות ואז התגלתה "דרך בורמה” שהביאה להצלת העיר ואולי גם המלחמה כולה.

דודו של כותב שורות אלה, משה (מוסה) אשד איש יחידת גבעתי הוא האיש שעבר בתוואי דרך זאת לראשונה ביחד עם שלושה עמיתים וכאן נביא את סיפורו.

מוסה מספר :


בסוף מרץ 1948 לאחר ששלוש שיירות לא הצליחו לחדור לירושלים מגוש עציון, מחולדה ומיחיעם החליטו במפקדת ההגנה שיש צורך לשנות את השיטה ושיש צורך להקים כוח גדול שיפרוץ לאזור. אז הקימו את מבצע נחשון ריכזו כמה חטיבות והקימו שלושה גדודים.

ב-1 באפריל הועברו היחידות מתל אביב אבל היה מחסור בנשק ואז הוצאה פקודה להפריש נשק עבור מבצע הפרישה. ואז היגיעו ספינות נשק מצ'כיה ואפשר היה לחלק לכל חייל נשק אישי ואז הכוח הגדול יכול [היה] להתארגן. ב-13 באפריל העבירו שיירה גדולה עם אספקה לירושלים. ב-19 באפריל העבירו שיירה גדולה שכללה מכובדים כמו בן גוריון. ואז הסתיים מבצע נחשון והחל מבצע הראל ואז על כל משאית התמקמו חיילים. אנחנו היינו אנשי גבעתי במחלקה של שלושה משוריינים שקראו לה הליווי הצמוד מגדוד 54 ותפקידה היה ללוות את השיירה. אני הייתי הקמ"ן, קצין מודיעין של הגדוד. כשעברנו ליד הכפר הערבי דיר איוב נפתחה עלינו אש קשה ונאלצנו להמשיך בחסות החשיכה. הכנופיות הערביות תקפו את המכוניות שחלק מהם נפגעו והיו רבים שנפגעו. חלק מהמכוניות שנפגעו הן המשוריינים שנמצאים היום לצידי הכביש.

במסגרת מבצע "מכבי" הצליחו כוחותינו לאחר קרבות כבדים להשתלט לזמן קצר על דיר איוב ולטרון. ומיד תוכננה שיירת אספקה וציוד לעיר הנצורה היא כונתה "שיירת היתום" מאחר שמתוכה הצליחה להגיע לירושלים רק מכונית בודדת אחת ב-15 למאי.

ב-17 במאי הצליחו להעביר עוד שיירה עם 25 מכוניות. בדרך מצאו שם בחור שנעדר בקרב קודם והתברר שהוא התחבא במערה ואכל שם חרובים במשך חמישה ימים וברגע ששמע את הבחורים שלנו הוא יצא החוצה וצעק אליהם. אני נתתי לו מים למעלה והחזרנו אותו אל היחידה שלו. ואחר כך שוב נחסם הכביש.

אותו השבוע אני התמניתי לקצין המודיעין של מרחב באב אל ואד. אז התחיל מבצע בן נון שמטרתו הייתה לכבוש את לטרון ואז הוקמה חטיבה חדשה בשם חטיבה 7. מבצע בן נון לא הצליח ב-29 במאי החליטו על מבצע בן נון ב'. שבמסגרתו נכבשו כמה כפרים ערביים. אבל במסגרת כל האירועים האלה אנחנו היינו בירושלים מנותקים. הדרך חזרה נחסמה על ידי הערבים ואי אפשר לחזור.

מוסה נשאר בירושלים כשהוא מנותק מיחידתו בגבעתי שהיו עסוקים בקרבות באזורי הנגב דבר שגרם לו תסכול עמוק.

ב-27 למאי יצאו מירושלים שלושה פלמחניקים בראשות אריה טפר לבית שלו בתל אביב והם היגיעו בדרך לא דרך לחולדה.

אריה טפר וידידיו נחשבים על פי אחת הגירסאות למי שגילו את דרך בורמה אולם על פי מוסא הדרך שבה עברו כלל לא הייתה בתוואי של מה שנקרא לאחר מכן דרך בורמה. זאת הייתה "דרך לא דרך", דהיינו שבילים קשים למעבר שדרכם לא יכלו לעבור מכוניות וגם ג'יפים. טפר, על פי אחת הגרסאות, נטש למעשה את ירושלים ששם הסתכסך מסיבות שונות עם עמיתיו. מסעו זכה אמנם לפירסום כתוצאה מכתביו של הסופר מנחם תלמי אולם לא היה לו קשר רב לגילוי דרך בורמה "האמיתית".

בינתיים החליט גם מוסא שהוא יכול להשתחרר ולהתחבר ליחידה שלו במקום להישאר "תקוע " בירושלים. אלא שמוסה ידע כמו כולם שהדרך היא חסומה ומסוכנת מאין כמוה, והאגוז הבלתי אפשרי לפיצוח ששמו לטרון עדיין היה בידי הירדנים. הסיכויים לפתיחת דרך חדשה בקרוב נראו בקלושים ביותר, אך הוא החליט לצאת בכל זאת ובתוואי חדש שלא נוסה עד כה בתקווה לעבור דרך משמרות האויב. בוקר אחד שמע מוסה כי חטיבה 7 כבשה את הכפרים בית ג'זין ובית סוסין. משהשתלטו יחידות חטיבה 7 על שני הכפרים בית ג'זין ובית סוסין והתבססו בהם נמצאה בידיהם כברת ארץ רצופה מחולדה והשפלה ועד לשתי הכיפות הנמצאות מערב לדרך הרטוב שער הגיא. ואילו מדרך זאת מזרחה שוב הייתה חטיבת הראל בשליטה מלאה בשטח לאורך דרך העפר העולה מכביש הרטוב לבית מחסיר, ממשיכה משם לסריס ומגיעה לכביש הראשי שלמרגלותיה.

בין שני אזורים אלה נותרה רצועה צרה ברוחב של שניים שלושה קילומטרים אשר הפרידה בין שני האזורים שבידיים עבריות. לכל אורכה של דרך עפר זאת עברה דרך עפר אשר חיברה את הדרך היורדת מבית מחסיר עם הכביש הראשי לירושלים כ-4 ק"מ מערבית משער הגיא. בדרך עפר זאת היו הערבים וחילותיהם משתמשים כל הזמן בעקפם את קטע הכביש הראשי שמוקש על ידם. בין בית סוסין שבידי החטיבה ובין דרך עפר זאת חצץ מרחק של פחות מקילומטר ללא דרך. דרך העפר עברה בתוך ואדי ורכס גבעות הפריד בינה לבין רכס לטרון דיר איבו שבידי הלגיון הירדני. מוסא הסתכל על המפה וראה שהמרחק בין שני המקומות הוא חמישה קילומטר והחליט שאפשר לבחור את הציר הזה למסע רגלי ושההליכה ברגל בשטח זה היא אפשרית. עדיין המבצע נראה כמסוכן ולא כדאי בגלל הערבים שהסתובבו שם.

האנשים בירושלים חשבו שדעתו השתבשה עליו כי תוכנית המסע הייתה מסוכנת ביותר. אבל מוסה היה והינו אדם שהכיר את האזורים האלה כאת כף ידו והעובדה שמשהו נחשב לבלתי אפשרי מעולם לא הטרידה אותו ביותר. המפקד במקום נתן לו לבסוף בחוסר חשק אישור לצאת לדרך "על אחריותו בלבד".

התוכנית של מוסה הייתה פשוטה, אם גם מסוכנת: להסתנן בין ההרים ולהגיע בחסות החשכה אל חולדה הנקודה העברית הראשונה מהעבר השני של הקווים. מוסה הכיר היטב את האזורים האלה עוד מהתקופה שהיה נער, כאשר נהג לערוך שם טיולים, ומהתקופה של שירותו הצבאי כאשר הוא חבריו נהגו לערוך באזורים אלו מסעות אימונים. כך שהסביבה הייתה נהירה לו היטב ואת כל הידע המפורט שלו על האזור התכוון לנצל כעת במסגרת המסע המסוכן. הוא מצא לו שלושה שותפים שהיו מוכנים לסכן את חייהם ולהצטרף אליו.

אלה היו פלמחניק שמואל ללקין שקיבל אישור חופשה מהראל, קצין קשר של אלכסנדרוני שנתקע בירושלים ביחד עם מוסה, ואבא טורקלטוב איש אכ"א שנשלח לבצע את רישומי החיילים הנמצאים במרחב ירושלים. כולם אנשים מיחידות וחטיבות שונות שלא הכירו זה את זה אבל החליטו לצאת למסע המסוכן ביחד.

בלילה של ה-28 במאי הם הצטיידו בנשק ומימיות ועם רדת הערב היו נכונים לצאת. מעט מחבריהם שידעו על התוכנית המסוכנת באו להיפרד מהם ולאחל דרך צלחה. הארבעה נופפו בידיהם לשלום ונעלמו במעלה הגבעות המיועדות אל שער הגיא. בדרך הם שמעו צרורות בלתי פוסקים של יריות, ואם כי לא ידעו את מקורן נראה שהם היו של חיילי האויב שאם היה עולה עליהם כי אז מותם היה בטוח. אולם ארבעת הלוחמים המנוסים הקפידו שלא להשיב באש, וכך לגלות את מקומם, דבר שאולי היציל אותם ממות בטוח. האויב לא גילה אותם. הם יצאו ממקום המסתור והמשיכו במסע.

בזהירות הם גלשו מהגבעות ולאחר כשני קילומטרים הגיעו לנקודה שבה היה עליהם לטפס בשביל הצר והקשה לבית סוסין. הם האיצו את התקדמותם וכשהגיעו קרוב לפסגה שמעו קריאה "ששון" וקראו בתשובה "הפורצים!" שהיתה הסיסמה המקובלת במרחב הראל אלא שזאת לא הייתה הסיסמה שהיה צריך לענות שם אלא, "ושמחה". מה שקרה היה שהחיילים היהודיים ששמו לב לדמויות המתקרבות מאיזור ההפקר חשדו שהם ערבים ורק החלטתו של המח"ט במקום יהושע ארבל, שהחליט לקרוא את הסיסמה, הצילה אותם. אלה היו אנשי הגדוד ה-52 שנשלח לתקוף את המשלט דיר איוב במבצע בן נון ב' ולמוסא התברר שאת רוב האנשים הוא מכיר.

אנשי הגדוד המשיכו לדרכם לכיוון גבעת החתולה להתקפה על משלט דיר איוב בעוד שמוסה וקבוצתו המשיכו מערבה עד שהיגיעו לבסוף ליעד לחולדה באור היום. בכך הם הוכיחו שאפשר לעבור מירושלים לחולדה. אך אם הם ציפו לקבלת פנים נלהבת אחרי המסע המפרך הרי שטעו. חולדה היתה אז בדיוק תחת התקפה של מטוסים מצריים והלוחמים נאלצו לתפוס מחסה מפני התקפת המטוסים. כשסיפרו שהיגיעו זה עתה מירושלים הנצורה התקשו האנשים להאמין להם. לאחר מכן נכנסו לחדר האלחוט ושידרו הודעה למפקדם ששלום להם וכי המסע עבר בהצלחה ללא נפגעים.

משם המשיכו מוסה ואנשיו לעקרון. הוא היגיע לביתו בתל אביב ולמחרת חזר לתל נוף לגדוד 54. מוסה ועמיתיו הראו מעבר לכל ספק שאפשר לצעוד בנתיב החדש ברגל מירושלים לתל אביב אולם לצרכי ההספקה לירושלים השאלה החשובה הייתה: האם ניתן יהיה לעבור בדרך שהתגלתה גם במכוניות? ביום לאחר המסע הפרטי של מוסה ואנשיו, בליל ה-29-30 במאי, עברו בנתיב החדש שני ג'יפים צבאיים משני כיוונים שונים בג'יפ אחד נסע עמוס חורב, ובשני חייל בשם "רעננה". כאשר לבסוף נפגשו הג'יפים, הבינו שיש דרך לעלות לירושלים שלא חסומה בידי הירדנים.

אז אירגנו שבעה ג'יפים שהתחילו להעביר דברים מירושלים. הם נסעו במקביל. ימים אחדים לאחר מכן יצאה שיירה בת עשרה ג'יפים לדרך כשהיא עמוסה תותחים ופגזים השיירה יצאה בחסותה חשכה אולם בשל תקלה שאירתה בדרך נאלצה לחזור על עקבותיה ממחצית הדרך. למחרת יצאה שיירה חדשה ואחרי קשיים ללא סוף בנסיעה בדרך שאינה מתאימה כלל לכלי רכב הצליחה לבסוף להגיע לשער הגיא ומשם הייתה הדרך לירושלים בידי כוחותינו. הג'יפים המשיכו במסעם כל לילה בספקם לעיר הרעבה מזון ותחמושת. בצד הג'יפים עמלו כמה עשרות פרדות ואפילו גמלים.

בינתיים הובהלו למקום טרקטורים, מכונות יישור, חוצבים וסוללים שבנו שם את דרך בורמה. הלגיון הירדני ניסה כמה פעמים להפריע על ידי הפגזות, אולם לשווא. פעם או פעמיים ניסו הערבים אפילו לכבוש את המקום אך ללא הצלחה. דרך בורמה הפכה לעובדה ולנתיב היחיד לירושלים.

לאחר מכן עבר מוסה לנגב שם נלחם בנגבה. האירוע החשוב ביותר שהיה מעורב בו היה כיבוש חוליקאת וגם פעולת נחיתה בהתחלת מבצע יואב. מוסה פיקד על מחלקה שכבשה את משלט 123 בחוליקאת. הוא נתן שם את הפקודה הסתער וחטף כדור בלסת בעת שהיחידה הסתערה.

לאחר מכן היה בצוות הדיונים בין ישראל והירדנים והיה בין האנשים שקבעו את תוואי הגבול. קבעתי את בין חוסבאן לבית גוברין. היום יש לו סוכנות נסיעות משגשגת אבל הוא עסוק בכתיבה ובעריכת ספרים שמתארים את תולדות יחידתו במלחמת העצמאות. שני ספרים כאלה יצאו לאור בשנים האחרונות: חיל השדה (הח"יש) במחוז תל אביב: אוסף סיפורי חברות וחברים (הוצאת אירגון חברי "ההגנה" במחוז תל אביב, 2001) וְ גדוד 54 גבעתי במלחמת העצמאות, (הוצאת גדוד ותיקי גדוד 54 , 2004).

"דרך בורמה" בספרות

סיפור גילוי דרך בורמה הפך למפורסם והופיעו עליו גרסאות שונות ומשונות וגם סותרות. אנשים שונים יחסו לעצמם את גילוי הדרך. הסיפור הפך גם למקור לגרסאות בדיוניות שונות. בכרך מקראות ישראל לכיתה ד', שהופיע בהוצאת מסדה בשנת תשכ"ו, פורסם סיפורו של יהודה סלוצקי דרך חדשה לירושלים (שמן הסתם פורסם במקורו באחד מעיתוני הילדים). הסיפור שהוא עיבוד דמיוני של סיפורו האמיתי של מוסא, מתאר כיצד יוצא הלוחם עוזי מירושלים הנצורה כדי למצוא מעבר למכוניות וג'יפים שדרכו יוכלו להגיע לעיר אנשים חדשים, נשק, מזון ומים. עוזי מחפש לבדו דרך חדשה ואלמוני, ש"עריסתו היא בין צרעה ואשתעול", מוליך אותו בדרך חדשה כזאת לפני שנעלם, "הבחור גבוה כאלון, חסון שערות ראשו ארוכות וירודות על ערפו כאילו לא הסתפר על ימיו וזקן שחור עוטר את פניו".

... "איש פלמ"ח הוא מאה אחוז" חושב לו עוזי "מוזר הדבר שאינני מכיר אותו הבה ואשאל אותו על הדרך".

"מבין אתה טעיתי בדרך מירושלים. אולי תוכל להגיד לי איפה נמצא אני עכשיו ואיך אוכל להגיע לעברה השני של לטרון".

והאלמוני מצטחק ואומר בנחת:

"בין צרעה ואשתעול תעמודנה רגליך. ואתה אל תירא, אני אהיה לך לעיניים במקום הזה. וגם אל מחוז חפצך אביאך בשלום".

האלמוני הולך ועוזי הולך אחריו ומהרהר: "איפה ראיתי את הבחור הזה? צעיר לימים איננו. כנראה איש פלמ"ח ותיק הוא, הרבה עבר בארץ לארכה ולרחבה. מתהלך הוא בין ההרים האלה, כאילו בין צרעה ואשתעול עמדה עריסתו".

עלו שניהם במעלה הגבעה וכשהגיעו לראשה ראה עוזי אור מנצנץ במרחק:

"לך עוזי אל האור", אמר האלמוני, "שם תמצא את האנשים אשר אתה מבקש אלך בבואך לשם תן אות ואמור, הפורצים יגיעו, ולא יעונה לך כל רע".

"ואתה כלום לא תבוא עימי"שאל עוזי, "לא" ענה האלמוני "בין צרעה ואשתעול שם מנוחתי לשם אחזור".

לשווא החזיק האויב במבצר לטרון ולא הרפה ממנו. לשווא ניסה לנתק את ירושלים ולמנוע ממנה נשק מזון ומים. דרך חדשה נפתחה בהרים וירושלים נצלה.

וימים רבים חיפש עוזי את האיש הגובה החסון ארך השערות ושחור הזקן את האיש מצרעה ואשתעול אך לא מצא אותו ("דרך חדשה לירושלים")

לקוראים שהתמצאו בתנ"ך היה ברור שהמדובר בשמשון הגיבור. (למוסה לא היה זכור שהוא ועמיתיו נתקלו באיש מעין זה כאשר צעדו לראשונה בדרך בורמה כאשר שאלתי אותו על כך בילדותי. . . ).

דרך בורמה בקומיקס

עוד גירסה של הסיפור היא, הסיפור דרך בורמה, שכתב וצייר מרדכי אלון בכרך לז של דבר לילדים בשנת 1967. היא מספרת על הלוחמים שגילו במקרה את דרך בורמה לירושלים במלחמת העצמאות ושבאמצעותה הצליחו כוחותינו להעביר אספקה לירושלים הנצורה. העורך, אוריאל אופק, הגדיר את הפרשה כ"אחת הפרשות המרתקות בקורות מלחמת העצמאות מבצע שהציל את ירושלים הנצורה". בהקדמה לסיפור שהופיעה ב"דבר לילדים כתב אלון :

זה מכבר ביקשתי להחיות בצורה מוחשית את פרשיות הגבורה שהביאו לעצמאותנו. את הסיפור על דרך בורמה ששמעתי מפי אנשים שחיו את התקופה הזאת. אני מקווה שיהיה זה הסיפור הראשון בסדרה המוקדשת לקוראים הצעירים.
התקווה הזאת לא הוגשמה וזה היה הסיפור הראשון ואחרון מסוגו מפרי עטו של מרדכי אלון.

הסיפור הופיע ב-14 חלקים בגליונות 37-51 של הכרך, בין ה-23 למאי וה-29 באוגוסט. והעיתוי הזה לא היה מקרי כלל. תקופת הופעתו של הסיפור הלא ארוך חפפה כמעט במדויק מאורעות כבירים באותה התקופה, את תקופת ההמתנה ואת החששות מפריסת הגייסות המצריים של נאצר ליד הגבול, את מלחמת ששת הימים ואת השבועות מלאי ההתפעמות מהניצחון שלאחרי המלחמה.

מעניין שרק שבועיים לפני ראשית הופעת הסיפור, הופיע בגיליון יום העצמאות של השבועון מאמר מאת "הכתב הנודד" (ככל הנראה אחד העורכים אפרים תלמי או אוריאל אופק) בשם "על חומותייך ירושלים" שתיאר את תקופת מצור ירושלים במלחמת השחרור ואת סיפור גילוי דרך בורמה. להערכתי העורכים החליטו מייד להפוך את הפרשה ממלחמת העצמאות שתוארה במאמר לסיפור מצויר כאמצעי עידוד וחיזוק מורל לקוראים על רקע האירועים הביטחוניים הקשים. כך בזמן שבשאר עמודי הגיליון תוארו בכל שבוע האירועים הקודרים של ריכוז צבאותיו של נאצר, סגירת מיצרי טיראן ולאחר מכן אירועי מלחמת ששת הימים והשבועות שלאחריה, הרי בעמוד האחרון של כל גיליון באותה תקופה חזרו הקוראים לימי הגבורה של מלחמת העצמאות בשילוב שנראה בדיעבד כמתאים מאין כמוהו.

זהו אחד מסיפורי הקומיקס המעטים המתרחשים על רקע מלחמת העצמאות וככל הנראה הטוב שבכולם. (את דפי הקומיקס השונים ניתן לראות באתר של כותב שורות אלה )

אלמלא אותה קבוצה קטנה של לוחמים עקשניים ואילמלא גילויה של דרך בורמה אין לדעת כיצד הייתה מסתיימת המערכה ומה היה עולה בגורלה של ירושלים. יתכן מאוד שכולה הייתה נופלת בידי הירדנים עם תוצאות שלא ישוערו לגבי עתיד המלחמה והמזרח התיכון כולו.

המשורר נתן אלתרמן סיכם את התחושות שליוו את פריצת "דרך בורמה" ופתיחת הדרך לירושלים בשיר הידוע הזה מ"הטור השביעי" שלו :

דבר מבקיעי הדרך / נתן אלתרמן

"עברנו את הדרך, והיא פתוחה"-
הודיע הרץ נושא המגילה בטקס פתיחת הדרך לירושלים.

ההיגיון גזר: לשווא !
הפחד סח: נחתם דיננו !
חשבון המלחמות השב
ירק בבוז אל מול פנינו.
פלדה אנגלית ואש -ערבים
צווחו: אתכם נכריע ברך !"-
ולנו רק מנין רובים. . .
אבל עברנו את הדרך !

מגבול מזרח שטפה עמון
מגבול דרום עלתה מצרים.
צפון וים בקול- המון
סגרו את מעגל הציד
כסד נתנו רגלינו, אל,
עלי גחון זחלנו הרה,
ועל גבנו אח נופל. . .
אבל עברנו את הדרך.

עורב ועיט על גבהים
ראה ראו לדת ממלכת
עת הגדודים העבריים
טרפו ולא עמדו מלכת.
כבתום עמל חריש עמוק
נמים הם תחת תל ופרח.
לא ישיגם קול שיר ושחוק
שכן עברו הם את הדרך.

לך, העם הקם וחי
נישאו הם לא הלל וכתר
לך העם הם נתנו שי
את ארבעים הקילומטר. . .
את ארבעים הפרסאות
העקובות מקרב- ופרך
האפורות ומסולעות. .
ומעתה פתוחה הדרך. .

(נתן אלתרמן, "הטור השביעי", דבר 10. 12. 1948)
(השיר מובא ברשותו האדיבה של היוצר והזמר נתן סלור, נכדו של נתן אלתרמן ).



קישורים

דרך בורמה בויקיפדיה

דרך בורמה בפארק רבין

בחזרה לדרך בורמה

מורשת קרב בדרך בורמה

מפת דרך בורמה

הקרב על ירושלים