מדוד תדהר ועד לזאב רוזנשטיין

קיצור תולדות הרכילאות והסלבריטאיות העברית – חלק א'

אלי אשד


(הופיע בגרסה שונה במגזין יום העצמאות פירמה-גלובס, אפריל 2004).

מהידוען הראשון בפלסטינה א"י, הבלש העברי הנמרץ דוד תדהר, ועד לארכי פושע זאב רוזנשטיין חלפו מים רבים בשפכי הביוב של תל אביב. כותב שורות אלה תפס לשיחה את הרכילאים המרכזיים של כל הזמנים בניסיון להבין איך הפכנו ממדינה תמימה ומוקפת אוייבים למדינה שבה כולם סלבריטאים וסלבריטאיות


מטעמים של חוסר זמן אתה לא יכול לקרוא את כל העיתון, צריך לדעת מה חשוב ומה לא. אותי למשל, פחות מעניין מה אמר ילצין בגדנסק ויותר מעניין מה אמרה פנינה רוזנבלום בקפולסקי.

(דני סנדרסון, תאמינו לי, ע' 42).

רכילות, סלבריטאים ועוד פעם רכילות וסלבריטאים, דומה שאי אפשר לברוח מהנושאים האלה שהפכו לנושא מרכזי בתקשורת של ראשית המאה ה-21 ובחייהם של צרכניה המרובים. אולם הייתה תקופה, וגם לא כל כך רחוקה, שבה סיפורי הרכילות לא היו כה מרכזיים בתקשורת כפי שהם היום ואף נחשבו למוקצים. בכתבה זאת נסקור את תולדות הרכילות בעיתונות העברית.

סיפורי הרכילות בעיתונות מופיעים לרוב במדורים של סיפורים קטנים כמו 'מפוטפטים' שבהם מציג/ה הרכילאי/ת את הנושא בצורה אישית כמי שמוכר היטב הן לו/לה והן לקורא ומשום כך גם על הקורא מוטלת הזכות, שהיא גם החובה הציבורית, להתעניין באישיות זאת ובכל פרט ופרט בחייה.

לעיתים קרובות 'הידוענים' הנ"ל הם אנשים חסרי כל חשיבות ועניין משל עצמם, המוכרים רק בברנז'ה מסוימת מאוד שבה חבר גם אותו הרכילאי, ולעיתים קרובות עוד יותר הם מוכרים רק לאיש יחסי הציבור שאותו שכרו במיטב כספם למטרה של האדרת שמם בציבור (ובעיקר בקרב אנשי התקשורת). והפרסום מתבצע על ידי העברת פרטים לגבי כל מסיבה ואירוע 'נוצץ' שה'ידוענים' הנ"ל מבקרים בו, לידי העיתונאי. הודות לאמצעי פשוט זה אנשים אלה הופכים לדמויות 'ציבוריות' מוכרות לכל.

אבל זה לא תמיד היה כך. בעבר כלי התקשורת המודפסים נהגו לברוח כמו ממגיפה מתיאור של 'ידוענים', ובכל אופן הקפידו מאוד שלא להיכנס לחייהם הפרטיים שהיה ברור לכל שהם מחוץ לתחום. את ההבדל העצום הזה ביחס לרכילות של התקשורת בעבר ניתן לראות בסיפור האוטופי הראשון, שנכתב על מדינה יהודית בארץ ישראל, שפורסם עוד ב-1892 והיה פרי יצירתו של פעיל חובבי ציון, אלחנן לוינסקי. הוא תיאר את מסעו של זוג ציוני לארץ ישראל האוטופית של שנת 2040, ששם חיי התרבות הם שונים מאוד מכל מה שיש באירופה, ושם בין השאר יש 'מכתבי עתים' (עיתונים) מרובים. אלא ש'מכתבי עתים' אלה שונים בפרט חשוב מאוד ממקביליהם באירופה:


כל הליצנות והרכילות ולשון הרע וניבול-פה וסיפורים בדבר מעשי תעתועים ושיחות קלות שבין אוהב לאוהבתו ופרטי-כול של משפטים ידועים. בכלל כל ההוללות, שעולם הצרפתים מלא מהן, לא תראה ולא תמצא במכתב-עתים עברי. כי הספרות היא מעיין החיים, וכמו ששונים החיים הצרפתים מן החיים העבריים, כך שונים הם גם מכתבי העתים.

(קטע מספרו של לוינסקי).

במשך עשרות השנים הראשונות של קיומה של הציונות בארץ ישראל הקפידו כלי התקשורת הקפדה חמורה לשמור על הכלל של לוינסקי, שלא להכניס את 'הליצנות והרכילות ולשון הרע' אל דפיהם, גם לא להאדיר ולפרסם אינדיבידואלים בזכות 'אישיותם' בלבד. וכאשר החלו להתבצע השינויים בתחום זה הם היו הדרגתיים מאוד והתחוללו במשך שנים.

הסלבריטאי הראשון


"מה יש!" שאל המפקד בעצבנות את הנכנס בהפסיקו לעיין בפרוטוקולים שעל ידיו עם הקצין.

"אני תדהר" ענה הנכנס.

המפקד והקצין קפצו ממקומותיהם כנשוכי נחש ומיהרו לקראת הנכנס.

"שלום לך! שלום רב!" קרא המפקד בהושיטו לקראת תדהר את זרועותיו.

(הצלבים הכחולים: מעלילות מבריחי החשיש, מאת שלמה נ. גלפר, 1932).

בארץ ישראל היה בשנות השלושים סלבריטאי אחד מרכזי, שמו היה חיים נחמן ביאליק והוא הוצף בתופעות, המוכרות לנו כיום, של הערצת סלבריטאים. אנשים באו מקרוב ומרחוק כדי לדבר עימו ולנעוץ בו מבטים עד שנאלץ לבסוף לנטוש את ביתו בתל אביב שהוצף באנשים כאלה (היום בית ביאליק מארח אירועי תרבות שונים מדי שבוע) ולעבור לרמת גן שהייתה אז נגישה פחות. אולם למשך זמן מה לפחות היה יוצא דופן, ובכל אופן הוא אינו עונה להגדרה המדויקת של 'ידוען', שכן עשה משהו בחייו והיה בעל כישרון מוכח בעוד שהידוען אמור להיות מפורסם רק מעצם פרסומו.

האיש שברא את התופעה והכניס אותה לתודעה הציבורית היה כפי שמקובל כיום איש תקשורת, עיתונאי. היה זה העיתונאי שלמה בן ישראל. על סמך היכרותו את שוק הספרות ביידיש והתפוצה שזכו לה ספרי הבלשים בלשון זאת, הוא העריך שיימצא להם מקום גם בקרב קוראי העברית. ואז עלה בדעתו רעיון מדהים עוד יותר: לקחת דמות מהחיים האמיתיים שתשמש כבלש בסדרה שלו. היה זה רעיון מקורי למדי, אם כי היו לו תקדימים. בארה"ב, בסוף המאה ה-19, יצאו לאור סיפורים בחוברות בפרוטה מבוססים על דמות אמיתית כמו הבלש פינקרטון ואנשי חוק (ופושעים) מהמערב הפרוע ובהם איש המערב הידוע בופאלו ביל, שאת כל פרסומו הוא חב לסיפורים הדמיוניים שכתב עליו סופר בשם נד בונטלין. אך מחוץ לארה"ב הייתה זאת תופעה נדירה. בן ישראל חשב לאמץ אותה כאן בארץ ישראל ובראש ובראשונה מטעמים אידיאולוגיים: כדי להציג את גבורתו של היהודי מהישוב החדש.

הדמות הראשונה שהעלה בדעתו היתה ההרפתקן הידוע ירמיהו הלפרין, מראשי ארגון בית"ר, שהיה נערץ על הנוער הארץ הישראלי בגלל אומץ ליבו, אך זה משום מה, אולי מתוך צניעות, סירב לו (דבר שקשה להאמין שמישהו כיום היה מעלה על דעתו לעשות).

האדם השני שבן ישראל חשב עליו היה דוד תדהר. הבלש תדהר עבד כמה שנים במשטרת פלסטינה והייתה לו הצלחה רבה בלכידת פושעים. ב-1926, אחרי שפרש מהמשטרה הבריטית (שאיתה הסתכסך, כנראה, מסיבות שונות), פתח תדהר את משרד החקירות הפרטי הראשון בארץ ישראל והיה ל'בלש העברי הראשון'.

דוד תדהר היה הדמות המתאימה ביותר לצרכיו של בן ישראל, דמות של 'גיבור' חדש. הידוע באומץ ליבו ובפעולותיו כשוטר וכבלש במשטרה הבריטית, דוגמה ל'יהודי הארץ ישראלי' החדש שיכול היה להציג, מבלי לאמץ מדי את דמיונו, כבלש שאין שני לו, גיבור סדרה. והוא היה האדם ששמו שימש גושפנקה נגד הביקורת העוינת והצפויה.

תדהר מצידו הבין שסדרה כזאת תעניק לו פרסום חינם ונתן מיד את הסכמתו. הסיפורים שכתב והוציא לאור בן ישראל בספריית הבלש, חוברות בנות 32 עמודים, שבחזיתן התנוססה בגאון תמונתו של תדהר, זכו להצלחה רבה ונמכרו במאות טפסים במחיר זול ביותר, בחמש פרוטות (שווה ערך למנת גלידה וכוס סודה או חצי מנה פלאפל), כך שהיו גם בהישג ידם של ילדים. כתוצאה מחוברות אלה הפך תדהר ל'סלבריטאי' ענק. מאוחר יותר סיפר שמאות נערים ונערות באו למשרדו רק כדי לראות את 'שרלוק הולמס הישראלי' וגם מבוגרים הפריעו לשגרת חייו מאותה הסיבה. ברחוב אנשים היו מצביעים עליו בהערצה או עוקבים בעיניים מוקסמות אחרי הבלש המפורסם והגיבור הענק מהחוברות. החוברות עוררו עניין עצום בדמותו ובאישיותו של תדהר בקרב ציבור רחב ביותר שהיה צמא לקבל עליו כל פרט אפשרי.


זה לו כבר יותר מעשר שנים, מיד לאחר שחרורו מהגדוד העברי, שדוד תדהר מתעורר בבוקר בשעה השביעית. עשר שנים, יום יום ומדויק כשעון, פוקח הבלש העברי את עיניו בשבע בדיוק. הפעמים היחידות, שבהן לא היה נאמן להרגל טבע שני זה, חלו באותם הבקרים כשאמהות שכולות, אבות חרדים, יתומים ויתר בני אדם אומללים באו להתדפק על דלתות ביתו לפני השעה השביעית.

(מתוך המלתחה המסתורית בתערוכת 1929, מאת אורי קיסרי, 1932).

אבל לבסוף נמאס לתדהר מ'הסלבריטאיות' והוא נטש את הסדרה, אך המשיך להיות מפורסם למשך שנים רבות.

את מקומו כדמות גיבור הסיפורים תפס עוזרו לשעבר, דוד אלמוג שהיה ה'בלש העברי השני' בארץ ישראל, וגם הוא הפך לסלבריטאי כתוצאה מהסיפורים שנכתבו בידיו האמונות של בן ישראל, וכל קשר בינם ובין המציאות היה מקרי בהחלט.

עיתון הרכילות הראשון


לבעלה אמרה בפני בית דין רבני שהם זוג מהשמים, ובמיטת המאהב הרגישה כדג במים

(כותרת מחורזת של עיתון מיוחד).

שלמה בן ישראל לא הסתפק בכתיבת סיפורים דמיוניים על אנשים אמיתיים. הוא יצר גם את תחום הרכילות 'האמיתית' ביחד עם עולה חדש מהונגריה, עיתונאי מקצועי בשם אלכסנדר זאובר. השניים יצרו ב-1934 עיתון מסוג חדש בשם עיתון מיוחד שעסק בכתבות על עניינים קטנים ואישיים בתיקי בתי המשפט, דבר שאיש עד אז לא עשה אותו, אך שכמובן היה מקובל בעיתוני העולם הגדול. הימים האלה לא היו הרבה שנים לאחר שהמשורר ביאליק הביע את תקוותו לכך שבארץ הנבנית יופיעו גם הגנב העברי הראשון והזונה העברייה הראשונה, שכן נראה היה שיש מחסור באלה. בעל בית דפוס שהתקשה להאמין בהצלחתו של עיתון סנסנציונלי כזה, כפי שתכננו זאובר ובן ישראל, העיר "כאן לא הונגריה, אין כאן סיפורים כאלה למלא עיתון ומה שיש נדפס כבר בעיתונות הקיימת". על כך השיב זאובר "בתי משפט יש כאן?" השיב בעל בית הדפוס "יש" ענה זאובר: "אם יש בתי משפט, אז יש משטרה ובתי סוהר, ויש גנבים מכל הסוגים אז יש גם מקום לעיתון שיספר על נושאים אלה". המציאות הוכיחה את צדקתו של חוזה הרכילאות.
דוד אלמוג

הכותרות הסנסנציונליות של עיתון מיוחד היו יוצאות דופן לגבי התקופה, אם כי יהיו מוכרות מידית מדומותיהן בעיתונות של היום, רק בהבדל קטן אחד, הן היו מחורזות. וכך ניתן היה למצוא שם כותרות כמו: בעל בית מלון שכיח נעל את אשתו על מסגר ובריח או: עזב את חברתו ושתי ברחוב הטורים, התחתן עם אסתר העשירה בפורים, חברת קיבוץ בקוקו וסרפן ניסתה לגנוב פרווה מאת הצייר אבל פן, עורך דין מרביץ לחותנתו במטריה ביום שרב ואשתו מגינה על אמה המותקפת בבעיטה באחוריו, וחברת קיבוץ בחולצה כחולה ושרוך אדום נתפסה בשעת מעשה עם בחור ישיבה בחדרו, כשהוא רק בציציות וכולו עירום. כותרות אחרות, לא מחורזות אבל מסוג שמוכר היטב היום, כללו פריטים כמו סוחר שמת בוורשה קם לתחייה בת"א, רופא חיפני בודק את הבת ו'מטפל' באם, וחיות אדם אורבות לנשים בלתי מוגנות, ועוד כותרות צעקניות על סיפורים אישיים סנסנציונליים שהעיתונים המפלגתיים המכובדים הקיימים כמו דבר והארץ לעולם לא היו מעלים על דעתם (אז..) להכניס גם לעמודים הפנימיים ביותר שלהם.

עיתון מיוחד הגדיר את עצמו בגאווה, שנים רבות לפני העיתון חדשות בשנות ה-80, כ'עיתון רפורט בלתי מפלגתי ובלתי תלוי'. הקהל לא נשאר אדיש, אלף עותקי הגיליון הראשון נמכרו עד האחרון שבהם. מסתבר שכבר אז הקהל הציוני האידיאולוגי התעניין בסיפורי רכילות, גם אם לא רצה להודות בכך. עיתון מיוחד היה העיתון 'הצהוב' הראשון של העיתונות העברית הרבה לפני העולם הזה. העיתון שבק חיים לבסוף ב-1951, לאחר שזאובר הצטרף לצוות עיתון ידיעות אחרונות. ביחד מגיע לשלמה בן ישראל ולזאובר תואר אבות 'העיתונות הצהובה' ו'הרכילאות'. אבל גם עיתון מיוחד הקפיד לשמור על הטאבו ולא לחטט בחיים הפרטיים של אנשים ידועים בישוב. טאבו זה יישבר רק כעבור שנים רבות, אך במה שהם התחילו המשיכו אחרים.

לאשה


במסיבת פרידה לגולדה מאירסון באולם אוהל שם, ערב צאתה לכהן כציר בקונסוליה שלנו במוסקבה, ביקש נער צעיר, מנשה קם, רשות לעלות על הבימה. הוא ביקש מהגברת מאירסון לדאוג בברית המועצות לטהרת הכשרות של מטבחה ולקבוע מזוזות על דלתות ביתה.

(ידיעת רכילות בשבועון לאשה, 1948).

בשנים הראשונות לקיום המדינה לא היה כלל מדור רכילות במושגים של היום. באותה תקופה של צניעות ואידיאלים הגישה הדומיננטית אז הייתה ש'זה לא יפה ללכת רכיל' ושענייני הפרט אינם צריכים לעניין את הציבור. כתוצאה, חייהם הפרטיים של נבחרי הציבור היו מחוץ לתחום ורק מעטים ידעו את שמן הפרטי של נשות השרים או חברי הכנסת, שלא לדבר על פרטים אישיים אחרים. האדם הפשוט התייחס ביראת כבוד לנבחריו ואל האישים היוצרים. ובפומבי לפחות איש לא העז לחטט בחייהם הפרטיים, ובכל מקרה לא היה הרבה חומר עסיסי למצוא.

העיתונים שהחלו לעסוק במה שיכול היה להיקרא היום כרכילות עם קום המדינה בהחלט לא נחשבו כחלק מהעיתונות ה'רצינית'. הם יועדו לקהל הרציני פחות, דהיינו קהל ה'נשים'. באופן ספציפי המדובר היה במגזינים שעסקו בעולם הקולנוע כמו קולנוע ועולם הקולנוע שעסקו ברכילות על כוכבי הוליווד הרחוקה ובמגזין המצליח שקיים עד עצם היום הזה מבית היוצר של ידיעות אחרונות, לאשה.

בלאשה פורסם באותן שנים ראשונות מדור חברה וכולו דיווחים שופעי נאיביות (במושגינו), להט חלוצי ומסרים חינוכיים לא כל כך מוסווים. במדור זה אפשר היה למצוא סיפורים על נשים ידועות מהארץ ומהעולם, לצד שמועות שעברו מפה ומאוזן וזוטות שלוקטו מיומני המשטרה.

אך בהדרגה חל שינוי בהתייחסות, קוראים עבריים בלעו בשקיקה סיפורים על חייהם של כוכבים הוליוודיים שהגיעו במגזינים כמו קולנוע ועולם הקולנוע ונוצרה דרישה גם ל'סלבריטאים מקומיים'.

לאט לאט התברר לעורכי לאשה שהקוראים, ויותר נכון הקוראות, בהחלט מעוניינים ברכילות. פורצת הדרך הייתה העיתונאית מירה אברך, שלראשונה נתנה לקוראים זרקור אינטימי לחיי נבחריהם ונשותיהם:


מירה אברך: לא היה שום קשר בין המדור שלי ובין רכילות, מעולם לא עסקתי בנישואין וגירושין ורומנים מחוץ לנישואין. הטור שלי, שהופיע במשך 50 שנה בידיעות אחרונות, היה הטור האישי, האמיתי והראשון מסוגו בעיתונות, שעסק בעניין אנושי ולא בפוליטיקה. הוא עסק בסיפורים קטנים על פוליטיקאים, אנשים חשובים באמת ששמם היה מוכר בעולם, לא כמו הסלבריטאים היום, שמי שמע עליהם בכלל חוץ מאנשי יחסי הציבור שלהם.

א. א.: איך הגעת לטור הזה?

אברך: שלחו אותי לראיין את דוד בן גוריון ונפגשתי עם אשתו, פולה, שעיכבה אותי במטבח, היא הייתה חשדנית כלפי עיתונאים אבל איכשהו נפתחה כלפי והצלחתי להוציא ממנה ראיון שלם על החיים הפרטיים שלה ושל בעלה ב'נעלי בית' שהיה ראשון מסוגו. איש לא העלה אז על דעתו להתייחס למנהיגים ולבני משפחתם כאל אנשים בשר ודם. להפתעת הכל זכה הראיון האישי עם פולה להצלחה גדולה, הסתבר שאנשים צמאים לדעת על החיים הפרטיים של המנהיגים, אז המשכתי לעשות נוספים. בשלב מסוים גם כתבתי ספר על תולדות חייה של פולה וזה היה פרויקט שהיא עקבה אחריו באדיקות ובקפדנות.

א. א.: ואיך היית משווה את הטור שלך עם טורי הרכילות של היום?

אברך: הטור שלי עסק רק בפוליטיקאים והיה לי כלל חמור: לעולם לא לבייש אנשים שאני כותבת עליהם. אז כמו היום היו פוליטיקאים שנדחפו יותר לתת לי חומר על עצמם לטור.

א. א.: את יכולה לתת שמות של פוליטיקאים כאלה?

אברך: לא, אני דיסקרטית בעניין גם היום.

כתוצאה מהתחזקות העניין בחיים הפרטיים של מי שאנו מכנים כיום 'ידוענים', נוצר בלאשה ב-1958 מדור בשם מלחשים ש ועסק ברכילות. המדור נערך בתחילה על ידי תמר אבידר ואחרי שנה על ידי ברוריה אבידן בריר במשך 40 שנים רצופות. בבדיקה שעשה לאשה בקרב קבוצות מיקוד של קוראות, הביעו רוב הקוראות שנבדקו התנגדות לרכילות וכתוצאה, המדור צומצם והועבר לסוף הגיליון אלא שאז קמה צעקה גדולה בקרב הקוראים והמערכת הוצפה המאות מכתבים נזעמים. לעורכי העיתון הסתבר אז שיש קוראים מרובים מאוד למדור הרכילות והנושא החל לתפוס חלק גדל והולך במגזין, עד שלבסוף נעשה לדומיננטי לחלוטין.


ברוריה אבידן: עשינו את הרכילות מכיוון שמצאנו שזה מאוד מוכר גיליונות והחלטתי לעשות מדור שיהיה תמהיל של פוליטיקה, צבא וגם דוגמניות כמובן, אם כי אז היו הרבה פחות, אבל כבר אז הייתה תשתית של זוהר. אנו מדברים על תקופה שונה לגמרי מזו שלנו, שבה לכל זב ומצורע יש יח"צן. מההתחלה לא ראיתי בכך את תפארתי ותמיד הקפדתי שלא לחתום על המדור. הסגנון היה מאוד מנוכר ולא אישי, מדור של חדשות אבל עם סקופים, אפילו כלכליים, מדור מאוד שונה מזה של רחל המרכלת וציפורה שהופיעו שנים רבות לאחר מכן. לאשה תמיד ראה זאת כמדור מוליך ומוביל, מכיוון שידענו כבר אז את סוד החיבור בין קלילות ומידע. אבל אני רוצה להבהיר כאן שמעולם לא רציתי שיזהו אותי עם עולם הרכילות.

א. א.: האם את מוצאת שסגנון הסיפורים האישיים והרכילותיים, שלאשה התמחה בו פעם בלעדית, חודר היום לעיתונאות הממוסדת? האם אפשר לומר שהסגנון של לאשה השתלט על התקשורת הממוסדת?

ברוריה אבידן: בהחלט! וזה נעשה בולט יותר ויותר משנה לשנה. רם אורן, שהיה בעבר העורך של שבע ימים, אמר לי שהוא עובר על הידיעות הקטנות במדור שלי ועושה מהם כתבות גדולות על ידי כתבי שבע ימים. הנושאים שלאשה פעם התעסק בהם לבדו מופיעים היום בכל המוספים באופן קבוע.

א. א.: את חושבת שהתופעה של חדירת הרכילות, כמו למשל בפרשת אהוד ברק וחברתו החדשה, לעמודים המרכזיים היא חיובית?

ברוריה אבידן: העיתונות רק מספקת את הרעב המציצני של הציבור לידוענים. אנחנו חלק מהעולם הגדול וכך זה בארה"ב וכך זה עכשיו גם בישראל, אנחנו לא יכולים להתנתק ממה שנעשה בעולם. אם הציבור לא היה מעוניין בכך, אז לא היו סיפורים על אהוד ברק וחברתו בעמודים ראשיים.

א. א.: ומה דעתך על מצב הרכילות היום?

ברוריה אבידן: היום יח"צנים מעבירים את אותה ידיעה לכמה עיתונים, אין יותר בלעדיות. אני קוראת ידיעה בעיתון ומיד יכולה לזהות איזה יח"צן העביר אותה. גיל ריבה היה יוצא דופן, עיתונאי שטח שבאמת עבד ובאמת השיג סקופים אמיתיים אבל כל השאר חיים על היח"צנים.

שייקה

לתחום העיתונות הכללית חדר העיסוק בחיי ה'סלבריטאים הנוצצים' על ידי העיתונאי ישעיהו בן פורת, שהיה בן בית בחוגי הבליינים הנוצצים השונים, המתעשרים החדשים של ישראל, וכתב סדרת מאמרים לידיעות אחרונות על חייהם, בראשית שנות השישים. סדרה זאת גילתה לראשונה לקהל שקיימת בישראל שכבה לא קטנה של בעלי יכולת, זוללי קוויאר וסלמון מעושן ורודפי תענוגות. הסדרה לוותה בכותרות צרחניות כמו: שכולם יתפוצצו, עשירי ישראל מבלים כאילו המציאו את מושג המותרות, באירופה אוכלים הון אבות, בישראל מבזבזים תרומות תפוצות, יפים הלילות בכנען אם רק יודעים לחיות כמו שצריך וכו' שנועדו כביכול להראות עקימת אף מאורח חיים פזרני זה (כמקובל במדורי הרכילות מאז ומעולם) ולוו בתצלומים מרעישים. בכתבות אלו הופיעו דמויות ידועות של התקופה כמו פוקה הירש, פרדי ודב סגל (זוג שהתפרסם בחיי הלילה השערורייתיים שלהם) ואחרים. סדרה זאת, על 'החיים המתוקים', הפכה את בן פורת לאחד הכתבים הפופולאריים ביותר של ראשית שנות השישים. עוד כתבת שתרמה רבות להחדרת הידיעות על חיי החברה הנוצצת הייתה בת בית אחרת באותם 'חיים מתוקים', סילבי קשת. השניים האלה הפכו את העיסוק בחיי עשירים והנוצצים והבליינים דבר שעד אז הכל (חוץ מהעולם הזה) התרחקו ממנו, לכמעט 'לגיטימי'.

העולם הזה


מדור הרכילות הוא המדור הקריא היחידי בהעולם הזה.

(אורי אבנרי מצוטט בספרו של שלום כהן, העולם הזה, ע' 64).

פריצת הדרך האמיתית של הרכילות ושל 'הידוענים' לתקשורת התבצעה בשבועון העולם הזה בעריכת אורי אבנרי ושלום כהן. אורי אבנרי החל את הקריירה שלו כעוזר לבלש דוד תדהר, שאת הסיפורים עליו קרא בילדותו, ומנערותו הכיר אנשים ש'נבנו' על ידי התקשורת וכך הבין היטב ומוקדם יותר מכל עיתונאי אחר את הפוטנציאל ביצירת סלבריטאים על ידי עיתונאים.
אורי אבנרי

וכך, מאז שהחל לערוך את העולם הזה מ-1950, הפך אבנרי ליוצר הסלבריטאים מספר 1 של ישראל. הוא יצר סלבריטאים וסלבריטאיות מקומיים מנערות זוהר ובלייני בתי הקפה של דיזינגוף, כמו קפה כסית שבו נהגו עורכי העולם הזה לשבת. ולאחר כמה דיווחים עליהם במגזין, הקהל המקומי החל להתעניין בהם, במעשיהם, באהבותיהם ובבעיותיהם ושאף להזדהות עימם מאחר שייצגו 'זוהר' כמעט מושג.

עם זאת חלף זמן עד שהרכילות לשמה החלה לתפוס במגזין מקום מרכזי, ליתר דיוק עשר שנים.

ב-1960 נוצר בהעולם הזה מדור הרכילות המיתולוגי רחל המרכלת שהפך למושג של ממש בתרבות הישראלית ויצר שפת 'רכילות' חדשה. עד אז הופיעו ידיעות הרכילות בלשון יבשה ומשעממת, כמעט מתנצלת. אצל רחל המרכלת לעומת זאת הרכילויות הופיעו בסגנון מיוחד מאוד, (שנוצר למעשה על ידי משכתבים) שהפך לסמל המסחרי שלה. רחל כתבה בצורה לעגנית אבל גם טובת לב, כאילו פלרטטה הן עם הקוראים שלה והן עם מושאי הרכילות שלה, ויצרה אצל הקוראים את הרושם שהם 'יודעים כל מה שקורה'. ניתן היה לקרוא לרחל המרכלת 'ינטה', מעין סבתא טובה המרכלת כמעט בטוב לב על אנשי הברנז'ה בקריצת עין לקוראים הנאמנים.

היו שהאמינו שרחל המרכלת אינה אלא אורי אבנרי עצמו שהיה מעורה היטב בחוגי הסלבריטאים. למעשה, רחל המרכלת הייתה שולה תבור, אשתו דאז של העיתונאי הבכיר של העולם הזה אלי תבור.


א. א.: שולה תבור, איך הגעת למדור רחל המרכלת?

שולה תבור: המדור הזה כבר התקיים זמן קצר לפני שנכנסתי אליו על ידי מישהי אחרת והיה בעיקר ידיעות מתורגמות, בעלי דאז, אלי תבור, עבד אז בהעולם הזה ואז הציעו לי העורכים לנסות להשיג כמה ידיעות רכילות, והתברר להם להפתעתם שאני מאוד מוצלחת בזה. ואז התחלתי לעבוד במדור ויצרתי בו סקופים בלי סוף במשך עשרות השנים שכתבתי בו.

א. א.: האם אורי אבנרי היה מתערב בתכני במדור? יש סיפורים שהוא התעניין מאוד בנושאי הרכילות.

שולה תבור: אורי אבנרי מעולם לא התערב בתכנים של המדור שלי. אבל העמוד האחרון של תמונות בחצי עירום ונושאי סקס וכו' שתמיד היה מושך ראשון את עיני האנשים אל העולם הזה, היה נבחר מתוכם.

א. א.: את יכולה לתת דוגמאות?

שולה תבור: אחד הסיפורים המעניינים ביותר היה סיפור היהלומן שכתוצאה מהתערבות במועדון של רפי שאולי בחש באיבר מינו בכוס יין לעיני כולם, אנשים ידועים ונוצצים. רפי שאולי הציע לי יהלום ענק אם לא אפרסם את הסיפור. כמובן שסירבתי, הסיפור הזה הגיע לכנסת לאחר שפרסמתי אותו ודיברו על כך שנעשינו כסדום ועמורה, כבר אז.

א. א.: היו לך קווים אדומים?

תבור: לא עסקנו בכלל בנושא ההומוסקסואליות וגם הקפדנו לא לספר על בגידה, אם ידענו שבן הזוג אינו יודע על כך.

א. א.: מה דעתך על הרכילות כיום?

שולה תבור: עיתונאי הרכילות היום אינם יודעים לספר סיפור, הם רק מעבירים ידיעות יחסי ציבור משעממות. אנשי יחסי הציבור השתלטו על הכל. וגם אין אנשים מעניינים כיום. כל הסלבריטאים אלה הם סתם, סתם. אנשים בלי חוט שידרה, בלי כלום. לא מעניין לקרוא עליהם, הם משעממים.

לקריאת חלק ב' לחץ כאן


קישורים

דוד תדהר ודוד אלמוג

הסלבריטאים של שנת תש"ח

עוד על תולדות הסלבריטאים

אורי אבנרי