מדינות ישראל העתידניות

אלי אשד


(הופיע בגירסה שונה מאוד תחת השם "למען עתיד ילדינו " בגיליון יום העצמאות מאי 2003 של המגזין "פירמה -גלובס")

אם תרצו אין זה מדע בדיוני.
(אהוד טוקטלי נויאלטנוילנד . 2002 )




ביום העצמאות ה-55 לקיומה של מדינת ישראל יש סימני שאלה גדולים יותר מאי פעם לגבי הצורה שאותה ילבש עתידה של מדינת היהודים בארץ ישראל, ואם יהיה כזה. אך דווקא בתקופה כזאת זה הזמן לפנות אחורה ולסקור את הצורות השונות שבהם חזו סופרים הוגים וחוזים שונים את עתיד המדינה , המזהיר, או השחור (אין בדרך כלל משהו באמצע) על מנת ללמוד משהו על עצמנו ואולי גם לתכנן על פי זה את עתידנו שכן דבר אחד ברור: אם לא יהיה לנו חזון עתיד לא יהיה גם עתיד.
(באדיבות אבי כץ © )

אוטופיה עלי אדמות

והיה באחרית הימים נכון יהיה בית הר ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים . ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה .
(ישעיהו פרק ב' פס' ב-ד)
יש מי שטוענים שהראשונים שחזו בפרטי פרטים את עתיד מדינת ישראל היו נביאי המקרא הקדומים החל בנביא עמוס במאה השמינית לפני הספירה ובמיוחד הנביאים ישעיהו במאה השביעית, ויחזקאל במאה השישית לפני הספירה ואלה חזו את שיבת עם ישראל לארצו "בסוף כל הימים" מלחמה הרסנית עם צבאות "גוג ומגוג" (שהפרשנויות לזהותם השתנו משנה לשנה במשך 2600 השנים האחרונות בהתאם לפוליטיקה של הזמן) ובסופו של דבר מעין אוטופיה כלל עולמית שתתרכז סביב ירושלים הבנויה מחדש וסביב עם ישראל . נבואות אלה השפיעו מאוד על כל הדורות הבאים והדרך שבה ראו רבים את עתידה של מדינת ישראל המודרנית.

מדינת ישראל עצמה היא במידה רבה תוצר של חשיבה אוטופית, של סופרים ומדינאים שדיברו על הצורך בקיומה של מדינה עצמאית של העם היהודי בארץ ישראל ותיארו אותה בפרטי פרטים כאוטופיה מהסוג שהיה מקובל באירופה ביצירות פובליציסטיות וספרותיות שונות .

ארץ ישראל בשנת 2040

העיר גדולה עד מאוד ויש רחובות אשר אורכם כשתי פרסאות ויותר. החשמל מפיץ את אורו בכל הרחובות והבתים, ולילה כיום יאיר ומסילת החשמל עוברת בכל העיר מן הקצה אל הקצה. הבנינים כולם יפים עד להפליא, ויש כאלה שנבנו משיש הלבן. מספר תושבי העיר לפי המספרים האחרונים, יותר ממליון. חוף האוניות גדול ומהולל מאוד ומתחרה במסחרו את מרסיי והמבורג. ביחוד גדול מאוד המסחר את ארץ הקדם בכלל וארץ ישראל בפרט...
(אלחנן לוינסקי. "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השישי" 1892)
במאי 2003 מלאו מאה ואחת עשרה שנים לספר הראשון בעברית בתקופה המודרנית שתיאר את עתיד המדינה היהודית בארץ ישראל של אלחנן לוינסקי מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השישי שיצא לאור לראשונה במגזין בשם "הפרדס" במאי 1892 ותיאר מסע במדינה יהודית בארץ ישראל בשנת 2040 שבה הקימו אנשי תנועת "חובבי ציון" חברה אוטופית טכנולוגית ברוח רעיונות האידיאולוג שלהם "אחד העם".

בארץ ישראל בשנת 2040 החינוך הוא ממלכתי ציבורי וחינם אין כסף ולומדים בו שילוב של לימודי דת ולימודים כלליים ביחד עם לימודי החקלאות. שהרי ארץ ישראל היא בראש ובראשונה ארץ של חקלאים עובדי אדמה... אך החקלאים שאותם מתאר לוינסקי הם שילוב של אנשי ספר ואדמה שספרי הש"ס והפוסקים נמצאים בספרייתם לצד ספרי בוטניקה וחקלאות ... התרבות שלוינסקי מתאר היא תרבות יהודית אך סובלנית פלוס חידושים טכנולוגיים וכלכליים.

הכלכלה מתנהלת במימדים גדולים בלבד. יש מפעלים קואופרטיביים גדולים, מסחר סיטונאי, חנויות כל בו גדולות בעוד שהחנוונים והסוחרים הקטנים (הבורגנים) שהיו כה דומיננטיים בגולה היהודית כמעט שנעלמו וביחד איתם נעלמו השמות והשפות של הגולה. כל השמות הן שמות עבריים תנכיים למהדרין ואין להעלות על הדעת שמישהו ידבר אידיש בישוב בארץ ישראל.

הממשלה מבטיחה אמצעי קיום בסיסיים ורמת מחיה סבירה בלי לכפות שויון. לוינסקי מתנגד בהחלט לכל נסיון לכפות את חיסול הרכוש הפרטי דבר שרק עלול להביא לקרע חברתי. בארץ זאת אין ניגודים מעמדיים הודות לקיומה של שנת היובל המוזכרת בתורה שבמהלכה מוחזר כל רכוש לבעליו המקוריים.

בארץ יש רפואה ציבורית גם בשנת 2040 אבל מצד שני מסתבר שגם באותו עתיד אוטופי הרופאים אינם מתעשרים מאחר שהם קניין הכלל ונותנים את שירותיהם ותרופותיהם חינם. יש חוק וסדר

"גם השופטים וגם השוטרים אינם עמוסי עבודה, שכורים אין, אין פרעות בחוץ, אין גניבות גדולות. רציחות ... מעטים מאוד הלווים ואינם משלמים"....
בארץ ישראל של שנת 2040 עומדת המשפחה במרכז החיים:
"רבות הן מאוד מודעות של שמחה וחגי המשפחה... חיי המשפחה והצניעות אחת מהמידות הטובות בהן יתפאר ישראל".
ברור מהסיפור שאין שיויון בין גברים לנשים שהן כולן יפות אולם מהיותן נשים שאינן חכמות במיוחד "נוטה לבן לבבל החדשה (פאריז)" על פני ירושלים ...

לוינסקי עוסק גם באופנה של העתיד. הוא מדווח ממדור הרכילות של עיתון בשנת 2040 (כן הרכילות עדיין קיימת) כי "המודה האחרונה בירושלים : במשתה הערב בבית הנשיא במוצאי שבת לבשה בת הנשיא לבוש תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן " ... ואילו הנערות לקראת ט'ו באב לובשות

"שמלות לבנות של צמר גפן צחור... ויקלעו בשאר ראשן מקלעות ציצים ופרחים וביחוד השושנה הלבנה וחבצלת השרון. הבחורים גם הם כולם מלובשים בבגדי משי לבן ועל ראשיהם מגבעת לבנה של תבן הירדן ".
בקיצור בגדים בצבעים הלאומיים של תכלת ולבן.

לוינסקי מתאר את החברה היהודית הזאת כחיה חיי שלום, והיא אף מעמידה בראש חוצות את נושא השלום המסמל את עם ישראל. בכל מקום אפשר למצוא את "מגרש השלום" "רחבת השלום" "שוקי השלום" יש בכל עיר קטנה וגדולה ויש גם כפרים ומושבות נקראות בשם השלום (מזכיר קצת את ישראל בתקופה שלאחר הסכמי אוסלו כאשר הייתה אופוריה של שלום). אבל מצד שני

"ואף כי שלום לעמנו עם שכניהם ואין פרץ ואין צווחה ברחובותיהם פנימה בכל זאת ליתר תוקף ועוז ובנו גם מבצרים ומצודות כי מי יודע מה ילד יום " ..
סך הכל יש שם צבא ארבעים אלף איש שולפי חרב שמשרתים רק שנה אחת ואף בה משתחררים לעבודות הקציר והבציר. שלום לישראל מבית ומחוץ ויש רק "מלחמות קטנות עם הבדווים בערבות פארן". וכתוצאה "הוצאות הממשלה אינן מרובות חיל הצבא לא ידרוש הרבה" וכנראה שאין כלל צורך במיסוי ו"הכנסת הממשלה מנכסי הממשלה".. לוינסקי רומז שהמדינה "חוסה בצילו של "מלך אדיר" (מן הסתם מעצמת על כלשהי ).

יהודים מכל העולם זורמים לארץ אוטופית זאת בגלל עושר תרבותה והאנטישמיות פסקה זה מכבר. התרבות העברית ואף הדת היהודית הפכה לדומיננטית בעולם כולו שבו התקבלו דיני שמיטה וכשרות אחרי שהתברר שהם בריאים ויעילים יותר ואף מקבלים שמות תנכיים (וכך שר הלגיון הצרפתי נקרא אבנר בן נר ושר הצבא האיטלקי הוא אבישי בן צרויה...) והכל נוסעים לארץ ישראל כדי ללמוד ממנה מאחר שהפכה למרכז תרבות הידוע בכל העולם.

אך בסוף הסיפור משום מה הזוג אינו נשאר בארץ ישראל האוטופית אלא חוזר לחו"ל ...

על האוטופיה של לוינסקי האפילה בתוך כמה שנים יצירתו של עיתונאי אחר בשם תיאודור הרצל שכתב גם הוא אוטופיה על ארץ ישראל יהודית בעתיד בשם "אלטנוילדנד" ב-1902 אם כי הפעם העתיד היה קרוב יותר זה של שנת 1923.

אוטופיה זאת בניגוד לספרו של לוינסקי נכתבה בגרמנית (ושם התרגום שלה לעברית "תל אביב" תרם את שמה של העיר העברית הראשונה). באוטופיה זאת תיאר מסע במדינה יהודית עתידנית של שנת 1923 שבה יש תרבות גרמנית קוסמופוליטית, שבה יש סובלנות דתית ובית מקדש על הר הכרמל ושבה המיעוט הערבי מרוצה בהחלט מחייו במדינה היהודית.
(באדיבות בקבוק BakBook © )

לספר זה הייתה השפעה עצומה על התפתחות התנועה הציונית. אחד מהויכוחים הידועים הראשונים של התנועה הציונית היה איזה צורת אוטופיה עדיפה: זאת שבה יש נטייה לתרבות עברית לאומית כמו בספרו של לוינסקי או זאת שבה יש נטייה לתרבות אירופית קוסמופוליטית כמו בספר של הרצל, ויכוח שניתן לאמר שהוא ממשיך במלוא העוצמה עד עצם היום הזה. (בשנת 2002 שנת המאה לפרסומו יצא ספרו של הרצל לאור שוב במהדורת כיס בהוצאת "בבל").

גם בעשורים הראשונים של המאה יצא מספר לא קטן של אוטופיות בשפה העברית שתיארו את הקמתה העתידנית של מדינה יהודית בארץ ישראל ואת פריחתה האמנותית והטכנולוגית.

המעניינת והחשובה שבאוטופיות אלה הייתה יצירתו של מייסד בית הספר לאומנויות "בצלאל" בוריס שץ ירושלים הבנויה שנכתבה ב-1918 שיצאה לאור ב1924 ותיארה ארץ ישראל עתידנית שבה בית הספר ב"בצלאל" הוא מרכזה מדע והיצירה.

שץ מתאר ירושלים טכנולוגית שהטכנולוגיה שלה מבוססת על אנרגיה סולארית שיש בה מדרכות נעות ודרגנועים, בית חרושת לסרטים ורכבת פרברים. ירושלים שבה בית המקדש השלישי שוב עומד על כנו בהר הבית בעוד שמסגד אל אקצא הועבר בשלמותו לשכונת "ימין משה" "כמזכרת תודה לשכנינו הטובים, הערבים, על אשר שמרו את מקומותינו הקדושים". שץ היה מדוייק יותר כאשר תיאר את העתיד כליברלי מאוד מבחינה מינית ופתוח לאהבה חופשית.

עוד דוגמה מעניינת של הז'אנר האוטופי היא ספרו של חוקר התנ"ך הידוע חיים גבריהו "אנשי הגלעד: סיפור אוטופי על החיים בא"י במשך שלושת הדורות הבאים" שיצא לאור ב-1942 כספר לאחר שהופיע במקומון ירושלמי, ספר זה היה אמור להיות חלק מההיסטוריה של העתיד שתתאר את התפתחות הישוב היהודי בגלעד במשך 90 השנים הבאות כאשר במדינה יהיו לא פחות מחמישה מליון תושבים יהודיים ! בספר זה מתואר כיצד אנשי הישוב היהודי העתידני שכולם הם דוברי שפה עברית מקראית צחה ביותר, מגלים צמח בר שמביא לשינויים דרסטיים בכלכלת העולם ואגב כך מגיירים שבטים ערביים כתוספת כוח למדינה היהודית.

אינתיפאדה בשנת 2000

רבות כתבו על מאורעות האימים שהתרחשו בישראל בשנת 2000. אך לעומת זאת אין אף עדות אחת מפי עד ראייה, שהשתתף בכל אותם הקרבות הקשים, אשר הוטלו על האנשים על ידי "מרד החיות".
(ס. גולדפלוס הפתיחה לישראל בשנת 2000 , 1951)

הוצאת בבל הוציאה לאור בשנת 2002 מחדש את ספרו של ס. גולדפלוס (אולי שם בדוי של מחבר שעדיין לא זוהה). ישראל בשנת 2000 ספר שבמקור יצא לאור ב-1951. ספר זה נתן תחזית חברתית וטכנולוגית מקיפה ביותר וכמעט חסרת תקדים של ישראל בשנת 2000 (ושל שנת 2050 ) שלא פעם יש בה נקודות דמיון מדהימות לזו של שנת 2000 האמיתית כמו למשל תיאור של מאבק התושבים ב"אינתיפאדה " של בעלי חיים (כנראה מטאפורה לערבים)...

גולדפלוס מתאר במהלך הסיפור תופעות פוליטיות המוכרות לנו היטב בשנת 2000 האמיתית כמו בוז וזלזול בפקידי משרדי הממשלה השונים ששוב לא זוכים להערכה שממנה נהנו בשנת 1950 אלא רק בקיטונות של גידופים. הוא מתאר את הנסיונות של קבוצות דתיות קיצוניות שונות להשיג עוד ועוד הישגים לטובתם, המפלגות הדתיות הן כמסתבר טרדניות בשנת 2000 של גולדפלוס לא פחות משנת 2000 האמיתית. מאידך הוא מתאר כיצד המאבק באינתיפאדה החייתית מביא לאחווה זמנית בין הפלגים המסוכסכים השונים של החברה הישראלית בשנת 2000.

לאחר שסיים את סיפור המאבק ב"אינתיפאדה" של בעלי החיים מתפנה גולדפלוס לתאר ביתר פירוט את פני המדינה בשנת 2000 ואחריה ויש לציין שיש לו כמה נבואות טכנולוגיות מדהימות בדיוקן.

ישראל בשנת 2000 מוצגת כמדינה המעודדת את היוזמה החופשית אך בו בזמן גם שמה בפניה מכשולים ביורוקרטיים רציניים ואף מקשה כל השקעות חוץ. תל אביב היא כרך ענק המורכב משכונות שהיו פעם ערים נפרדות כמו רמת גן וחולון. בים ליד תל אביב יש בשנת 2000 אי מלאכותי גדול שנבנה כדי שלאנשי העיר יהיה מקום רחצה נוח בריחוק מה מהעיר. כדאי לציין שכיום יש תוכניות מפורטות ביותר לבניית איים מעין אלה כמו אלה שתיאר גולדפלוס לחוף תל אביב אם גם לא מהסיבות שהוא הציע.

מעל לתל אביב מרחף בשנת 2000 אי מלאכותי בשם "אאוליה "המחובר לעיר בכבלים ענקיים ושאליו אפשר לעלות מהעיר בארבעה מעליות ענק. באי יש נמל תעופה ובתי מלון והוא מקום הבילוי החביב על תושבי תל אביב שמעדיפים אותו לעין ערוך על העיר עצמה, מהתיאור דומה שהמדובר במעין "קניון " מעופף.

על מנת להגדיל את השטחים הניתנים לעיבוד בארץ הקטנה בונים גנים התלויים באוויר כמו בבל הקדומה. יהיה שימוש אינטנסיבי ביותר באנרגית השמש שתנוצל באמצעות אמצעי אגירה שונים. באמצעות מה שאנו היינו קוראים הנדסה גנטית יוצרים החקלאים של שנת 2000 פירות חדשים וטובים יותר למשל כאלה הנטולים גלעינים שהם ענקיים במיוחד.

בעיית המחסור במים שוב איננה קיימת יותר בשנת 2050 שכן בכל מקום יש תעלות מים מתוקים וכך אין עוד מחסור במים ואין עוד צורך ב"גשמים מלאכותיים". טיפול רפואי ניתן אין כסף והרפואה משתדלת לחסן אנשים מראש על מנת למנוע מחלות ...

יש בתל אביב בשנת 2000 רכבת תת קרקעית! (לצערנו הרב כאן היה גולדפלוס אופטימיטי יתר על המידה).

גולדפלוס מתאר גם את מנהגי החברה והמין וכאן הוא נראה לנו מגוחך ביותר. לדעתו זוגות שוב לא יסתובבו מחובקים או יד ביד שכן אנשי התקופה סולדים מ"גסויות" מאין אלה.

הלבוש נעשה קצר וספורטיבי יותר. נשים ממשיכות עם תמרוקים אך נמנעות מלהשתמש באודם שכן הגיעו למסקנה (מן הסתם מסקנתו של המחבר) שזה רק מכער את פני האישה. כמו כן השימוש בעגילים הופסק. אין יותר אנשים מכוערים כתוצאה מניתוחים פלסטיים. גולדפלוס חוזה כאן את האובססיה ליופי של שנת 2000 האמיתית. אנשים כבר אינם מעשנים יותר ואינם שותים משקאות חריפים. גולדפלוס ניסה גם לחזות את פני התרבות של שנת 2000.

הוא מתאר צורות אמנות חדשה קומפוזיצית פרחים שמוצאה ביפן, ומתאר את צורות האמנות הישנות יותר כמו פיסול שיתבססו על הפיסול היווני הקלאסי. התיאטרון יאלץ להיהפך ל"קולנועי" יותר כדי להתמודד עם הקולנוע.

גולדפלוס צדק בכמה דברים עד כדי להדהים. אך כמו ברוב ספרי המדע הבדיוני, נראה שבזמן שהוא קלע למטרה לגבי המצאות טכניות רבות הוא טעה בניסיון לנחש את פני החברה של שנת 2000 דבר שהוא קשה לעין ערוך.

ובכל זאת הקורא בספר בשנת 2000 האמיתית יוצא ממנו בתחושה המוזרה שהוא נכנס במכונת זמן לעולם מקביל, עולם דומה ועם זאת שונה מהעולם שבו הוא חי. העולם של הציפיות של איש משנת 1950 לגבי שנת 2000 , ציפיות שחלקן התגשמו וחלקן לא התקיימו כלל וכלל.

פופוליטיקה -העתיד הפוליטי

מכאן שהסכנה העיקרית האורבת לנו מקורה בקבוצות המחתרת , הקומוניסטיות והאחרות , השואפות לערער את סדרי השלטון ולהפיל את המשטר . קבוצות אלו מקיימות קשרים עם סוכנים זרים ועם קבוצות ערבים המתקראות "מתקדמות" ..אנו חיים במדינה דמוקרטית בה יש חופש הבעה לכל ,כל עוד אין מנצלים אותו לצרכי הסתה ,חתרנות והשמצה וערעור דפוסי השלטון וארגוני המחתרת עושים זאת ..בנתיים ממשיכות "שלוש המפלגות " לפעול כממשלת ליכוד, הבחירות מתנהלות במועדיהן, אחת לארבע שנים, וכל גוף, ארגון או תנועה שאושרו על ידי הוועדה לבדיקת מהימנות, רשאים להתייצב בפני הבוחר ולמצוא את ביטוים בכנסת, בתנאי שיעברו את אחוזי החסימה. אולם אין הממשלה מוכנה להניח לנציגיהם של החתרנים לחדור שנית לבית -הנבחרים שלנו ולסכן את קיומנו ...
(יהושע גרנות ,פרגוד הבדולח , 1969)
הפוליטיקה והמישטר הדמוקרטי הם אלמנטים מרכזיים של המדינה ועתידה, אולם באופן מפתיע קשה למצוא יצירות ספרות רבות שמתמקדות בנושאים אלה והשפעתם על פרצופה של המדינה בעתיד, שהם בין המייאשים ביותר לאזרח הישראלי ככול שרפורמה אחרי רפורמה בשיטת הבחירות רק מחמירות את המצב המסובך.

יוצא דופן מכל בחינה הוא ספרו של יהושע גרנות "פרגוד הבדולח" מ-1969. ספר שנכתב בידי אדם שהיה עובד בכיר בנמל אשדוד בעת הכתיבה, שמתאר את ישראל העתידנית של 1989 מדינה שבה יש לאזרחים רק חופש הבעה מוגבל, למיעוט הערבי אין כל זכויות אזרח והיא שורצת מחתרות קיצוניות מהשמאל והימין השואפות להפיל את השלטון.

הספר מתאר ניסיון להפיכה ימנית בידי דמויות שבאופן שקוף מאוד מייצגות דמויות ידועות כמו המשורר הלאומי הימני שאמור להתמנות לנשיא המדינה לאחר ההפיכה. יש לציין שבניתוחים הפוליטיים שלו ובתחזיות רבות גרנות קלע למטרה, למשל בתיאורי הנורמות המיניות הליברליות וההשלכות שיהיו להן על החברה שהתגשמו כיום בדיוק כפי שתיאר. במבחינות רבות זהו ספר יוצא דופן אך בזמנו לא זכה לכל תשומת לב.

ממלכת ה' - מדינת ישראל החרדית

נוסף על כל אלה היו בירושלים גם חילוניים. כלומר : אדם חילוני אי אפשר היה לו להתקיים בירושלים אפילו שעה אחת. אילו נתפס היו קורעים אותו כדג ... רוב פעולותיהם היו בתחומי הטרור האישי מפני שלצאת למלחמה גלויה לא היו מסוגלים, מחמת נחיתותם המספרית .. הכל ידעו על קיומם של החילוניים בירושלים. אבל מאחר שהללו הטיבו להסוות את עצמם, גרמו שיהיה כל אדם חושד את חברו שמה הוא חילוני מסתתר.
(בנימין תמוז , פונדקו של ירמיהו, 1984)
במדינה אחוזת פחדים קיומיים מסוגים שונים ומשונים אחד הפחדים הגדולים של הציבור החילוני הוא הפחד מכך שהציבור הדתי החרדי שהולך ומתרבה במהירות גדולה לעין ערוך מזאת של הציבור החילוני יהפוך לבסוף לרוב ויהפוך את ישראל למדינת הלכה פנאטית "ממלכת ה' " שתישלט באופן אבסולוטי בידי הרבנים .

ספרים ידועים מסוג זה הם ספרו של בנימין תמוז פונדקו של ירמיהו (1984 ) וספרו של יצחק בן נר המלאכים באים שמתארים עתיד שבו המדינה נשלטת בידי הרוב החרדי, והחילוניים הופכים למיעוט נרדף פשוטו כמשמעו בזמן שהחרדים עסוקים בראש ובראשונה במריבות הפנימיות הבלתי פוסקות שלהםעל קוצו של יוד.
(באדיבות בקבוק BakBook © )

דומה שבשנים האחרונות עם הריבוי הדמוגרפי החרדי פחד זה רק הולך ותופס תאוצה כפי שניתן לראות מהספר בשם שמים ( 1998) של הדי בן עמר המתאר קורותיה של משפחה קיבוצניקית בשנים 1997-2010 כשישראל נהפכת בהדרגה אך בביטחה למדינת הלכה חרדית.

הדוגמה קיצונית ביותר נושא זה הוא בספרו של דניאל דותן (דמות חשובה למדי בתרבות החילונית של ישראל והאיש שיצר את "סצינת "שינקין") אנרכיה מותק ( 1999) . שכלל את הסיפור הקיצוני מכל מסוג זה "אנרכיה מותק" על עתיד שבו החרדים דמויי הטאליבאן באפגניסטאן שולטים במדינה בצורה אלימה ורצחנית ומחתרת נשים פמיניסטיות אנרכיסטיות נאבקת בהם. זהו סיפור מלא דם ואלימות והוא מקצין אולי יותר מכל סיפור אחר את החששות של חילונים שונים מפני השתלטות חרדית.

לאחרונה שוב עלה חשש זה על הבמה במחזה אטום מאת מתי גולן הצגה על עתיד שבו חרדים קיצוניים משתלטים על המדינה ומשתמשים בנשק הגרעיני כנגד הערבים. הצגה שעוררה מחלוקת קשה בין חילוניים ודתיים בישראל.

מעניין שיש גם סיפורים של הצד השני החרדי שגם הם תיארו עתיד שבו מדינת ישראל היא חרדית אלא שעתיד זה נראה בעיניהם אוטופי. שני סיפורים כאלה הופיעו במגזין לילדים דתיים "זרקור" .

בשנת 1982 הופיע שם הסיפור מבצע בזק מאת "מלמד". זהו סיפור המתרחש בשנת 1994 בעתיד אוטופי כאשר כל הישראלים חזרו בתשובה. בין השאר יש תמונה של אנשי המטכ"ל כולם חובשי כיפות ומזוקנים.

כאשר הגיעה שנת 1994 האמיתית זרקור התמודד חזיתית עם העובדה שהיא לא הייתה זהה עם העתיד האוטופי שאותו תיאר ב"מבצע בזק" ופירסם סיפור המשך בשם "פשיטה בשמיטה". ששם תואר אותו העתיד אוטופי ביתר פרטים : בין השאר בבל הישיבות ילמדו ממחשבים. כמו כן יהיה שלום עם הערבים הפלסטינאים שיסכימו לוותר על השטחים ורק המחבלים הפלסטינאים מהאזורים שבשליטתם בלבנון ימשיכו לאיים על מדינת ישראל. כפי שכבר אמרו רבים הסיוט של האחד הוא גן העדן של האחר.

מלחמה ללא סוף - המאבק עם הערבים

מאחר שלא נתקלו כמעט בהתנגדות התקדמו צבאות ישראל גם בעבר הירדן מזרחה. חלק גדול של הבדואים הנודדים עברו לעיראק וסוריה ובדרום לסעודיה . לפי קצב ההתקדמות יש לשער שצבא ישראל יגיע תוך יומים שלושה לגבול המזרחי והצפוני ההיסטורי של ארץ ישראל . הבסיסים הישראליים עקבו בהתעניינות אחר מהלך ההתקדמות . הלגיון הערבי שגרש את הקצינים הבריטים מתפורר והולך . בני הפלאחים משליכים מעליהם את המדים וחוזרים לכפריהם . שלל נשק רב נפל לידי הישראלים .
(ירובעל " למחרת עלות בגין לשלטון" 1955)
נושא שמטבע הדברים הוא בעל חשיבות מרכזית בכל דיון על עתיד המדינה הוא שאלת היחסים עם הערבים ובראשם הפלסטינאים , נושא שעומד כעת במרכז סדר העניינים של החברה הישראלית ששרויה במלחמה עימם בעת כתיבת מילים אלה וזאת לאחר תקופה של איבוד עניין בנושא במשך שנים כאשר נראה היה שפני הדברים הם לקראת שלום עם הערבים.

במדינה שכל ההיסטוריה שלה עומדת בסימן מלחמות וחשש ממלחמות אין פלא שניתן למצוא בספרות הישראלית את נושא מלחמת העתיד ואם כי היצירות בנושא זה היו באופן יחסי מועטות יותר מכפי שניתן לצפות הרי דומה שאין כמוהן כדי לשקף את התקוות והפחדים (בעיקר הפחדים) של החברה הישראלית בתקופה שבה נוצרו ספרים אלה.

לאחר הקמת המדינה החלו להופיע פה ושם כמה ספרי מדע בידיוני שדנו בנושא השלום והמלחמה בעתיד וגם הגישה שלהם הייתה פציפיסטיית. רוב הסופרים של התקופה העדיפו לא לתאר את העתיד כמי שהמלחמה עם הערבים נמשכת גם בו.

אבל היה יוצא דופן : ספר מוזר ביותר בשם "למחר עליית בגין לשלטון" מאת "ירובעל" ( שם בדוי של פעיל פנטי של מיפלגת "חרות " בשם צבי לבנון) שיצא לאור ב-1955 ותיאר כיצד נשיא המדינה מסלק את ממשלת שרת מהשלטון בהאשמה שאינה "לאומית" מספיק וממנה את ראש מפלגת חרות מנחם בגין לראש הממשלה.

לאחר שבגין מחסל את השיטה הסוציאליסטית בישראל ואת ההסתדרות הוא יוצא למלחמה כנגד ירדן וכובש אותה, וחוסיין נמלט לבן דודו בבגדד בזמן שהערבים מגורשים מישראל ומוחלפים ביהודי ערב. המעצמות מקבלות את כל זה כמובן מאיליו ומחזקים את קשריהם עם ישראל החזקה והמנצחת . ישראל חותמת חוזה שלום עם כל שכנותיה שרואים שעם מדינה חזקה כזאת עדיף לא להסתבך.

הספר עורר שערוריה זוטא. אנשי המפלגות השמאל האשימו את חרות שהספר עם תחזית העתיד המיידי שלו מהווה הוכחה לנטיות הפשיסטיות שלה ושל מנהיגה בגין, חרות לעומת זאת הכחישה כל קשר לספר וטענה שהוא פרובוקציה של השמאל שאין לה קשר אליה.

למרות הסערה שעורר, הספר היה סנונית הראשונה בשינוי ערכים שהתגלה בספרות העברית כלפי רעיון המלחמה וניתן לאמר שהגישה שהתגלתה הייתה פציפיסטית פחות ופחות מבעבר. נטיה זאת הגיעה לשיאה לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר הניצחון המדהים של ישראל ובין כל אלבומי הניצחון שפיארו את צה"ל יצאו גם ספרים של מלחמה עתידנית שהיו שונים מאוד מכל מה שיצא מבעבר, בהם המלחמה הוצגה כחוייה אדירה של ניצחונות בלתי פוסקים עבור האומה שמסתיימת אחרי זמן קצר ביותר ותוך מינימום של אבידות ( ומקסימום של אבידות ותבוסות לצד הערבי ).

ספר כזה היה "המלחמה הבאה" של יצחק חייק (1968) שתיאר את מלחמת ארבעת הימים של 1969 . הספר הנראה בדיוק כמו אלבום נצחון ומלא מפות של אזורי הקרבות מתאר כיצד שבע מדינות ערביות פלוס הצי הסובייטי תוקפות אותנו ( הוא משתמש כל הזמן בגוף ראשון ) אך צבאותיהם ( כולל הצי הסובייטי ) מושמדים, חוסין נשבה ישראל כובשת את מצרים סוריה וירדן ונאצר נהרג במטוסו, תוך כדי בריחה לאלג'יר. ישראל משמידה 487 עשרות ספינות וצוללות , 31 בסיסי חיל אוויר ערביים 487 מטוסים ואלפי חיילים ערביים בזמן שאבידותיה הם רק 26 מטוסים מספר קטן של כלי שיט -167 הרוגים ו44 נעדרים ! . ולבסוף "יונת השלום פרשה כנפיה " ישראל חותמת בסוף הספר שלום עם נציגי הערבים לדורי דורות...

הפנטזיה הזאת שיקפה את מצב הרוח בישראל באותה תקופה שבה פורסמו מאמרים רציניים בעיתונות שדנו במלחמה אפשרית בין ישראל וברית המועצות. בהנחה שהערבים כבר אינם בגדר יריב של ממש.
(באדיבות בקבוק BakBook © )

אך לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הערבים כבר לא נראו מטומטמים כל כך והניצחון לא נראה בטוח כל כך. והמלחמות העתידניות החלו להיות מוצגים בספרות בצורה שונה מאוד.

עמוס קינן חיבר ספר בשם שואה 2 (1973) שיצא שוב כבלוק 23 (1996) על מלחמות אינסופיות, מלחמת ארבעת הימים שבמהלכה נכבשו לבנון ירדן ודרום סוריה ומלחמת היומיים שמביאה אותנו לדלתה של מצרים ומלחמת היומיים השניה שמגיעה לכווית שלאחריהן נכבשת תל אביב בידי אוייב בלתי ברור בזמן שישראל פולשת לטוברוק שבלוב…

הסופרת אורלי קסטל בלום מתארת את ישראל כנמצאת במלחמה חסרת טעם עם אוסטרליה בספרה דולי סיטי.

שלמה אראל פירסם את דיפלומטיה במעמקי הים. (הד ארצי, 2000 ) שהוא מותחן פוליטי וצבאי על מדינת ישראל ומאבקה במדינה הפלשתינאית בשנת 2004 , אך דומה שאת סוג המלחמה שבה אנו נמצאים כרגע מלחמה עם טרור בלתי פוסק שאין ולא יכולים להיות בה נצחונות גדולים , איש לא חזה.

שלום על ישראל

"משה הוא פלסטיני ! הוא מהרשות ! מה אתה מביא לי כזה הביתה? ואם ירצח את כולנו ?" אני מסתכל עליה כאילו שהיא נפלה מהשמים . היא פשוט לא מבינה את הקטע . לא קולטת שדברים השתנו , שהאיש הזה בנאדם בדיוק כמוני ,שהאיש הזה לחם עם בעלה נגד יצורים מהחלל והציל את החיים שלו. אני מנסה להרגיע אותה אבל היא לא נרגעת ... כל הזמן הזה מסתכלת על אחמד מרחוק , בזהירות , כאילו מחכה כל שניה שיוציא סכין וישחט את כולנו. כאילו שהוא לא הציל את החיים שלי מהמפלצות מהחלל .
(ורד טוכטרמן "כל בני האדם בשלום ובאחווה "חלומות באספמיה :כתב עת למדע בדיוני ופנטסיה מספר 5 , 2003)
אוטופיסט בשם הרב פרירה מנדס כתב בסוף המאה ה-19 אוטופיה ציונית רצופה מלחמות אסונות וטרור בינלאומי שכתוצאה מהם מוקמת לבסוף מדינה יהודית. מדינה זאת מותקפת על ידי רוסיה באמצעי מלחמה חדשניים כמו מכונות יריה חשמליות ופצצות המופעלות על ידי גזים. אך ההתקפה נבלמת מוקם גם סנהדרין ומוסדות לחקר השלום ולהשכנת השלום, העולם כולו יקבל את הסמכות השיפוטית של הסנהדרין כממונה על השלום הבינלאומי.

וכך גם בישראל במקביל לכל החזיונות הלוחמניים על מלחמות ניצחון בעתיד הופיע גם מספר קטן של סיפורים על השגת שלום עם הערבים חזון שנראה אז (כמו היום ) כנאיבי. המשורר פנחס שדה כתב ב-1960 סיפור מצוייר לילדים בשם "תגליתו הגורלית של ד"ר יוסף ק." על מדען בכור האטומי בדימונה שמגלה נמלים שצמחו לגודל ענקי כתוצאה מקרינת הכור כמו גם תרופה למחלת הסרטן שאפשר להכין מבשר נמלים אלה. ועם תרופה זאת הוא משכנע את מנהיגי המעצמות קנדי וחרושצ'וב לכרות שלום זה עם זה ואפילו את מנהיג מצרים נאצר לחתום על שלום עם ישראל.

בשנות ה-90 במהלך תקופת הסכמי השלום עם הפלסטינאים כאשר חזון השלום ו"מזרח תיכון חדש " נראו כבהשג יד הופיעו לא מעט ספרים שתיארו את השלום העתידי עם הערבים.

בספרו של שלמה לאופר "הראשידה" (1992) משתלטת על ישראל בעתיד הקרוב יפהפיה כריזמטית, מעין שילוב מנצח של פנינה רוזנבלום, לימור ליבנת והילארי רודהם קלינטון והלנה היפה. היא הופכת לשליטה האבסולוטית "הראשידה". היא משיגה הסכם שלום עם המנהיג הערבי הדומיננטי ביותר בדרך הפשוטה ביותר : היא מקסימה אותו ביופיה ולאחר שהשניים מקיימים יחסי מין, הערבי מגיע למסקנה שיש לחתום על חוזה שלום עם אומה שיש לה מנהיגה מסעירה כזאת. דרך להשגת שלום שספק אם אפילו פרס וביילין חשבו עליה..

עוד ב-2001 הוקרן סרטו של ארי פולמן (שיצר כבר בעבר סרט כמו מד"בי בשם "קלרה הקדושה") "מיד אין יזראל" שמתרחש בעתיד שבו נחתם שלום בין ישראל וסוריה ומתנהל מצוד אחרי הפושע הנאצי אחרון. ההתפתחויות באיזור הפכו את הסרט הזה לדמיוני יותר מאי פעם.

כפי שהדברים נראים כעת התקווה הקלושה היחידה לשלום עם פלשתינאים היא כתוצאה מפלישה של אוייב משותף שיאלף את שני הצדדים להיאבק בו ביחד כפי שמתואר בסיפור מדע בדיוני "כל בני האדם בשלום ובאחווה " של הסופרת ורד טוכטרמן שהופיע בימים אלה במגזין "חלומות באספמיה".

שליטים צבאיים עליך ישראל -משטר החונטה הישראלי.

ודרך אגב אקס תת אלוף, אומר האלוף מבלי להפנות את ראשו, אתה בטח רוצה לדעת מדוע לא יכולת להשיג את הרמטכ"ל, ומדוע לא יכולת להשיג את ראש הממשלה. אז אני אגיד לך. עכשיו כבר מותר לגלות : הרמטכ"ל זה אני. מישהו היה צריך להציל את המדינה מכל המטומטמים האלה. תסכים איתי.
(עמוס קינן , הדרך לעין חרוד , 1984)
עוד ספקולציה מקובלת היא השתלטות של הצבא ומפקד כריזמטי מקרבו על ישראל. ספקולציה שנעשתה פופולארית במיוחד כאשר ראש הממשלה מנחם בגין העיר פעם בצחוק (?) ששר הביטחון שלו אריאל שרון עלול יום אחד להקיף את בנין הממשלה בטנקים. כיום ככל שאנשי צבא בכירים לשעבר משתלבים אוטומטים עם פשיטת מדיהם בכל תפקיד בכיר הערות על "השתלטות" אנשי הצבא נשמעות יותר ויותר.

הספר המפורסם ביותר מסוג זה הוא "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן שמתאר את בריחתו של הגיבור חסר השם לקיבוץ עין חרוד מידי הגנרל הצבאי השולט בישראל בעתיד הקרוב. הספר נעשה גם לסרט שבו כיכבה בתור חיילת ישראלית שחקנית איטלקית בשם אלכסנדרה מוסלוליני בתו של הד'וצה האיטלקי הפשיסטי במלחמת העולם השניה וכיום דמות ידועה במפלגה הפשיסטית האיטלקית בפני עצמה.

לרעיון זה הגיע גדעון תלפז בספרו "אבשלום והנזיר" (1989) שבה ישראל הנשלטת בידי שליט צבאי כריזמטי במיוחד עומדת ב1999 על סף מלחמה עם הערבים .

האנשים שלנו בחלל -מדינת ישראל משתלטת על הגלקסיה

"יום א', שעה שמונה שלושים ושבע, בירח המלאכותי הישראלי הראשון בראיון מיוחד עם האלוף ברנע, מצבא ההגנה לישראל, נודעה לי הסנסציה העולמית המרעישה, כי בהחלט יש אפשרות שחיים וקיימים בני אדם מחוץ לכדור הארץ ! כמו כן נודע לי כי האלוף משנה ברנע הגיע למסקנה זאת לאחר שסייר בכל כדור הארץ שלנו ! האלוף משנה ברנע גילה לי, כי הוא מעוניין לראות מקומות חדשים ואנשים חדשים. ועל כן הוא מקדיש את חופשתו השנתית לטיסה בחלל ".
(הבלשים הצעירים טסים בירח מלאכותי . מאת אבנר כרמלי . 1958 )
המאמצים להוציא אסטרונאוט ישראלי לחלל, מאמצים שעד כה הסתיימו בכישלון, משתקפים ביצירות ספרותיות שונות שהן אופטימיות מאוד לגבי הגורל הקוסמי הצפוי לישראל בחלל.
תעלומת ילדי החלל

בסדרת "ראל דארק כובש החלל" שיצאה לאור בהוצאת רמדור בסוף שנות השישים ונכתבה בידי כותבים ישראליים שונים תחת השם הבדוי "א. בנש" תוארו עלילותיו של גיבור החלל "שנולד באיזו עיר גדולה בשם תל אביב, איזור גבול של הפדרציה האסיאנית". באחד הספרים בסדרה זאת "מסתרי השמש הירוקה" (1969) העולם של אמצע המאה העשרים ואחד מחולק לגוש המערבי בראשות ארה"ב ולגוש המזרחי בראשות סין ששולט בכל אסיה פרט לישראל וללבנון שנשארות חלק מהגוש המערבי שכן "סין הכריזה שהיא לא מוכנה לבלוע את הסרטן היהודי פן יבולע לה"

הופיעו גם ספרים שתיארו את הטייס ישראלי הגיבור במרחבי הגלקסיה כשהוא נלחם בחייזרים דמויי ערבים ובשליטיהם הרודניים בעזרה לחייזרים טובי לב (דוברי עברית) כמו ספרו של יעקב אבישר "אנשים מכוכב אחר" ( 1988).

"בן דב היה ברנש מוזר ... לא היה בו אף שמץ מן התדמית של כובש המדבר, אותה מנסים רוב הישראלים להקרין. אולם מאחורי הופעתו המרושלת הסתתר אדם של ברזל. שוחחנו קצת. הוא סיפר לי שהוא לא יצא מתחומי ישראל לפני הגיעו לגיל 30 אם כי הרבה לנוע בתוך המדינה. הוא גדל בקהיר, למד בתל אביב ודמשק, התגורר בעמאן בירושלים אלכסנדריה חיפה בגדאד וערים ישראליות חשובות אחרות . אחר גברה עליו התשוקה למסעות והוא התגייס לעבודה בקיבוץ בן גוריון על המאדים.
(רוברט סילברברג על פני מליארד שנים , 1969 תרגם ישעיהו לויט)
מעניין שהתמונה של אימפריה ישראלית עולמית ואף גלקטית קיימת דווקא בספרי מדע בדיוני זרים שונים, שלא כולם חוברו בידי יהודים. סופר המדע הבדיוני פיליפ חוזה פארמר בספרו "נאהבים" (1961) מתאר את ישראל בעתיד הרחוק כמעצמה העולמית הדומיננטית הנאבקת בארה"ב הנשלטות בידי דת פנאטית.

הסופר פול אנדרסון שגם הוא משתמש רבות בספריו בדמויות של ישראלים עתידניים כמו בספרו המפורסם ביותר(1964) THE HIGH CRUSADE שבו מופיעים בתפקיד קטן נציג האימפריה הגלקטית ישראלית ישו הלוי .באחד מספריו האחרונים של אנדרסון (1998)STARFARERS מופיעה דמות בשם חני דיין, צאצאית של משה דיין ואזרחית של "ההגמוניה הישראלית" שיוצאת למסע ארוך אל הכוכבים, לאחר שהסתבכה עם אנשי כת מסוכנת במאדים.

בסדרת (1980)HOMWORLD של הסופר הארי האריסון בעולם שבו יש משטר טוטליטארי אחיד ישראל היא המדינה היחידה שנשארה השומרת על עקרונות דמוקרטיה והיא עוזרת ללוחמי החופש להפיל לבסוף את המשטר הטוטליטרי. בספר זה מוצגת תמונה חיובית מאוד של ישראל כמעוז דמוקרטיה וסובלנות שלמרבית הצער לא קיים היום יותר בחוגים נרחבים בעולם המערבי .

לשיא הגרנדיוזיות הגיע סופר המדע הבדיוני הבריטי מ. ג'ון האריסון שבספרו (1974) The Centaury Device מתוארת מלחמה גלקטית בין אימפריה הישראלית לבין חבר המדינות הערבי שנשלט בידי אידיאולוגיה כמו קומוניסטית מלחמה שמביאה להחרבת הגלקסיה בידי נשק יום הדין שבו משתמשים הצדדים.

הסופר פירס אנתוני תיאר בסדרה "BIO OF SPACE TYRANT" כיצד מדינות כדור הארץ השונות מהגרות כל אחת לגרם שמים אחר במערכת השמש. מדינת ישראל מהגרת לירח של מאדים, פובוס ( ונשלטת שם בידי אישה דמוית גולדה מאיר) ושולטת על שכנו דימוס שמאכלס את הפלסטינאים בזמן שהיא במלחמה עם כוכב מאדים שמאכלס את אומות הערבים של המזרח התיכון בעבר.

בספר אחר בשם DIASPORA מדינת ישראל שורדת לאחר חורבנה הפיזי בידי הערבים כמושבה בחלל ( הנשלטת בידי אישה דמויית גולדה מאיר), אך גם שם עליה להתעמת עם מושבות חלל אחרות שנשלטות בידי אנטישמים השואפים להשמדת העם היהודי אפילו בחלל החיצון.

בספרי המד"ב הזרים הישראלים תוארו תמיד כלוחמים קשוחים גם בעתיד.
(באדיבות בקבוק BakBook © )

הסופרים הווארד וולדרופ וג'ק סנדרס כתבו ספר "מלחמת ישראל טקסס 1999" (1974) שבו שכיר חרב ישראלי עוזר למדינת טקסס העצמאית.

הסופר יואל רוזנברג (יהודי) כתב סדרת ספרים בשם מצדה שאחד מהם תורגם לעברית על כוכב הלכת מצדה שאנשיו צאצאי הישראלים והיפנים הם לוחמים שכירי חרב קשוחים ביקום שבו יש גם כוכבים צרפתיים וגרמנים והולנדים.

ובסדרת המדע הבדיוני המפורסמת מכל "חולית" ישנם רמזים ברורים לכך שהכוכב המדברי שממנו באו שליטי האימפריה הגלקטית, סלוסה סקונדוס הוא מקום שבו התיישבו ישראלים לשעבר, וכך המאבק בין שליטי הקיסרות ובין הדררים הבדואים אנשי כוכב אראקיס (חולית) על "הסם" (נפט?) הופך בין השאר לאליגוריה ברורה מאוד על המאבק בין ישראלים וערבים בהווה. בספר אחר בסדרה "בית הלשכה חולית" מופיעים יהודים המפוזרים ברחבי הגלקסיה ושומרים על אמונותיהם העתיקות בהיחבא, ודומה שהם צאצאיהם של יהודי התפוצות.

אפוקליפסה עכשיו ?

אין לאן לברוח .
(מילות הסיום של הסרט "שלום למחסל" ביים יעקב פלורנטין, 1987)




מסיבות מובנות לאור המלחמה הבלתי פוסקת בה אנו נמצאים והמצב הכלכלי החמור, ז'אנר האפוקליפסה זכה לתחיה בשנים האחרונות ויש סימנים שהוא רק יתחזק בהמשך, דומה שרוב הספרים העתידניים שיוצאים היום לאור בעברית על המדינה הם ספרים אפוקליפטיים במהותם.

אפוקליפסה מרשימה מאוד היא ספרו של דוד מלמד החלום הרביעי :יומן אירועים (1986) שמתאר את חורבנה של ישראל לאחר שורה של מלחמות וכיבושה בידי הערבים. הישראלים עוברים למחנות פליטים בגרמניה ושם עליהם לחזור לחייהם של אבותיהם כיהודים אדוקים בעיירה.

ספר שתיאר סצנריו הפוך של אפוקליפסה ליהודי ארה"ב דווקא היה ספרו של מישקה בן דוד הבריחה האחרונה :תסריט פוליטי (1984) שבו יהודי ארה"ב הסובלים מגל גובר של אנטישמיות בעתיד הקרוב ובמיוחד מצד שחורים נאלצים לברוח לבסוף לישראל.

דוגמה בולטת במיוחד של הטרנד שהופיעה דווקא בימי שיא האופטימיות של הסכם אוסלו במיוחד בספרו של זאב בן יוסף "שלום על ישראל" (1995) שבו ישראל במאה ה21 חיה בשלום עם שכנתה פלסטין אך זאת חותרת כנגדה עם הנאצים שהשתלטו שוב על גרמניה ולבסוף כובשת את ישראל בדרכי מירמה ושולחת את כל יהודיה להשמדה. היהודי האחרון שנשאר לפליטה משמיד את כל הפלשתינאים עם תותח חלקיקים שהמציא , סוף הסיפור.

ספרים חדשים יותר בז'אנר כללו את ספרו של גלעד עצמון. מורה נבוכים . (2001.) סיפור על חורבן ישראל בעתיד. כתוב כזכרונות של אחד מתושביה לשעבר. ספרו של חנן שטינהרט קוקש קודש! ( 2001) . תולדות מדינת ישראל בין השנים 1996 ו-2013 שבמהלכן היא סובלת מרד של ערביי הגליל ולבסוף נכבשת בידי הערבים. ואת ספרו של עמיחי שפירא : יום הדין : רומן אפוקליפטי . (הוצאת חלונות 2002 ) . על חורבן המדינה בידי הערבים לאחר שערפאת מפר עוד הסכם שלום. בסופו של הספר מרחפת מרכבת האש של אליהו הנביא מעל לתל אביב והתערבות אלוהית מביאה לחורבן הערבים .
(באדיבות בקבוק BakBook © )

ויש גם סרטים אפוקליפטיים. כמה ימים לפני כתיבת מאמר זה הוצג בסינמטק בתל אביב במסגרת כנס המדע הבדיוני "אבק כוכבים" גם מקבץ של סרטי מדע בדיוני ופנטסיה ישראליים . ובהם : שלום למחסל (1987) של יעקב פלורנטין על מדינת ישראל עתידנית אנרכית אלימה, שבה חבורת שוטרים קטלניים משליטה סדר על חורבות מה שנשאר מתל אביב במאבק כנגד כנופיות רצחניות.

מי שהורג מספיק פושעים מקבל את הפרס הגדול : הזכות לעזוב את מדינת ישראל למקום אחר. אך בסוף הסרט מתגלה האמת המרה : מדינות העולם אינן מעוניינות בישראלים וסגרו בפניהם את השערים ובמילות המחץ המסיימות את הסרט "אין לאן לברוח" . במידת מה הסרט הזה התבסס על סיפור ידוע של הסופר יצחק בן נר "אחרי הגשם" שתיאר מציאות עתידנית אנרכית אלימה שבה שולטות כנופיות רחוב אלימות בתל אביב. עתיד שכיום נראה שכבר הוא קרוב להתגשם.

חזיונות של העתיד הציוני והישראלי.

אני משוכנע שאנו בדרך ליציאה מליל המלחמות ... זו בראשית חדשה .
(שמעון פרס , בראשית חדשה , 1998)




יותר מכל דבר אחר חמורה היא העובדה המרה שאין בשנים האחרונות תוכנית אב לעתיד המדינה, שתציע חלופה ברורה להווה.

בולט במיוחד בתחום ספרות העיון "העתידנית -חזונית" שמנסה להתוות דרך עתידנית למדינת ישראל ולציונות הוא ספרו של מרדכי נסיהו קוסמותאיזם (1997). המחבר נסיהו היה אחד מהאידיאולוגיים של מפלגת העבודה בישראל והייתה לו השפעה רבה על יצחק רבין ושמעון פרס ועל תוכניות השלום שלהם.

בספרו התווה נסיהו חזון מדהים וחסר תקדים לעתידה של מדינת ישראל ביקום שהמחבר יוצא מנקודת הנחה שהוא מלא בציביליזציות של חייזרים. המחבר מאמין שעל ידי שימוש מושכל מתוחכם ומרחיק ראות בתרבות היהודית שמוצאה בתנ"ך ובעקרונותיו אפשר להתוות דרך להישרדות העם היהודי ומדינת ישראל תוך כדי שילובם כחוד החנית של המאבק להצלת המין האנושי מהשמדה עצמית באמצעות הנשק הגרעיני ההרס הסביבתי והתחממות כדור הארץ.

ספר זה שהוא מלא בספקולציות גרנדיוזיות ותוכניות מרתקות הוא לדעתי אחת היצירות החשובות ביותר שיצאו לאור בעברית בשנים האחרונות והוא רלוונטי מאוד, ובמיוחד היום, אך הוא לא זכה לתשומת הלב הראויה לו. כנראה שנראה בעיני המעטים שטרחו לעיין בו כיותר מידי רדיקאלי ו"דמיוני". אך לדעתי דווקא תכונות אלה נותנות לתחזיות ולהצעות של נסיהו את עוצמתן.

שמעון פרס, האיש שאולי יותר מכל מדינאי ישראלי אחר עסק ודן בנושא עתיד המדינה פירסם ב-1998 את הספר החזוני בראשית חדשה שבה התווה עתיד חדש וטוב יותר לישראל ולמזרח תיכון "חדש" באמצעות מהפכת המידע והשלום".

ב-1999 יצא ספרו המסכם של פרס עם הרצל לארץ חדשה , ספר חצי בידיוני שבו הרצל מבקר בישראל המודרנית כשהוא מלווה בפרס ועושה השוואה בין חזונו ב"אלטנוילנד" ובין המציאות שלדעתו הגשימה את כל הציפיות. המציאות כיום כמה שנים מאוחר יותר כידוע היא שונה מאוד מכל תחזיותיו של פרס. במידה רבה ניתן להגדיר את נסיהו ואת פרס כ"אוטופיסטים הציוניים האחרונים".

למרבה הצער מאז פרס שחזונו במידה רבה התרסק ונסיהו, קשה למצוא אנשים שיתוו דרך "חזונית" חדשה עבור המדינה. ''חזון'' לגבי העתיד משמעו : הצעות מפורטות ומגובשות איך צריכות להיות פניה של מדינת ישראל ויושביה לעתיד לבוא פוליטית, חברתית ותרבותית בלב המרחב הערבי העויין והמתחזק ואיך אפשר להגיע לשם, לא רק הזהרות ואיומים ערטילאיים או חזיונות אפוקליפטיים על קץ המדינה ללא שום תוכן חיובי ממשי כל שהוא כפי שעושים רוב הפוליטיקאים (ובכלל זה גם המוכשרים שבהם מבחינה אינטלקטואלית כמו יוסי שריד ובני בגין) בנאומים ובמאמרים שלהם, איומים שהם בבחינת פחדים ולא חזון, אלא הצעת תוכנית מפורטת של "מה צריך לעשות". חזון שאפשר להסכים עימו או להתנגד לו אבל חזון מגובש בכל אופן כפי שהיה בעבר להרצל והוצג בספרו "אלטנוילנד" וכפי שהיה למתנגדו של הרצל ''אחד העם ' והוצג בספרו העתידני של תלמידו של "אחד העם " לוינסקי.

הצעת חזון מגובש כזה (ואין זה מספיק כלל לבטא דברים כלליים מאוד בנאומים בכנסת ,או במאמרים בעיתונות ) דורשת היום העזה אינטלקטואלית ואומץ לב רב, אולי הרבה יותר מבעבר. זה נכון,

יוצא דופן אחד בעולם הפוליטי הישראלי בעל חזון מעין זה הוא יוסי ביילין שהתווה דרך כזאת בספריו האחרונים כמו : מותו של הדוד מאמריקה : יהודים במאה ה- 21 (1999) ו אחד העם פינת הרצל (2002) , תוך התייחסות ברורה לחזונו של "אחד העם", דרך שהיא כמובן שנוייה מאוד במחלוקת אבל לכל הפחות הוא מנסה להציע חלופה מגובשת כלשהי למצב בו אנו נמצאים כיום.

מבין שאר הפוליטיקאים הישראליים העכשויים הבודדים מאוד שניסו לדון בצורה מפורטת על העתיד לבוא וכיצד להתמודד עימו ניתן להזכיר ממפלגת הליכוד העכשווית רק את בנימין נתניהו בספריו מקום תחת השמש ׁ( 1995) ו מלחמה בטרור : כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי והטרור הבינלאומי (1996) ׂוממפלגת העבודה העכשווית רק את אפרים סנה שבין ספריו בתחום יש את באחריות : ישראל בעולם שאחרי שנת 2000 ( 1996) ו ניווט בשטח מסוכן (2002).

בספריהם אלה יש סוג של תחזית עתידנית והצעות מפורטות איך צריכים להיות פני ישראל במרחב העויין הסובב אותה. ניתן להזכיר עוד את אמנון רובינשטיין (שפרש לאחרונה מהפוליטיקה) וספרו מהרצל ועד רבין והלאה ( 1997) שמציג רעיונות לעתיד הציונות, את היועץ הפוליטי לשעבר ממפלגת העבודה חיים אסא שפירסם את הספר מהפכת ההזדמנויות (2001) על עתיד הדמוקרטיה והצעות למען שרידתה, ואת יובל שטייניץ מהליכוד שכתב מאמרים על הצורך של ישראל לפתח את כוחה הימי כדי לשרוד באתגרים של העתיד וגם זה סוג של חזון על עתיד צה"ל והמדינה.

ואולי אפשר להזכיר גם את אהוד ברק ממפלגת העבודה וכמה מהתחזיות האנליטיות שלו שהן מפורטות יחסית לאלה של פוליטיקאים אחרים שפרסם מידי פעם בעיתונות ובראיונות .

אך אנשים אלה הם כמעט יחידים במינם. הם יוצאי דופן בין הפוליטיקאים הישראליים כיום שמתרחקים מהצעות ומתחזיות כאלה כמו מאש, לא עבורם דיבורים על העתיד הלא מיידי ואף הרחוק יותר וכיצד צריכים להיות פני המדינה והעם.

לעניות דעתו של כותב שורות אלה מאמצים אלה ליצירת חזון עתידני ללא קשר למידת הצלחתם המעשית, ומידת הגיבוש של החזון וההצעות שלהם (ומידת המחלוקת שהם מעוררים) מעמידים את הפוליטיקאים הבודדים הנ"ל בכמה דרגות מעל פני הרוב המוחלט של הפוליטיקאים כיום.
(באדיבות בקבוק BakBook © )

ובנוסף לכל זאת ספרים וסיפורים על עתידה של המדינה ממשיכים להופיע והם ממשיכים להראות לנו שלא הכל הוא בהכרח שחור וכי יש עתיד אם רק נרצה בכך. ניתן להזכיר בין ספרים אלה את ספרו של אהוד טוקטלי נויאלטנוילנד (2002 ) ספר שיצא לאור כנראה בהוצאה עצמית של המחבר לרגל 100 שנה ל''אלטנוילנד '' של הרצל. הספר כולל את המוטו הנחמד ''אם תרצו אין זה מדע בדיוני''.

בין השאר הוא מציע שיטה חדשה למימשל של המדינה. הכל נראה אוטופי ולא פרגמטי במיוחד במצב של יאוש שבו אנו נמצאים כיום, אולם דווקא חיבורים כאלה (ללא קשר לרמה הספרותית שהיא תמיד ירודה ואינה העניין כלל של המחבר או של הקוראים) יכולים להציע רעיונות חדשים ולא שגרתיים וכי למרות הכל "יש עתיד". הספר בהחלט שווה עיון כדוגמה של הז'אנר הנכחד של האוטופיה.

וניתן להזכיר עוד לסיום את חוקר האינטרנט אמנון טיל שפירסם באינטרנט כמה סיפורים יוצאי דופן כיום על עתיד המדינה בשנת 2032 סיפורים שמתארים בפירוט הן עתיד "אופטימי" של המדינה והן עתיד "פסימי", כשהמחבר מזכיר לנו שבסופו של דבר העתיד ניתן לשינוי והוא בידינו לא פחות מאשר בידי כל אחד אחר.

...ואם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות.
(תיאודור הרצל. אלטנוילנד. 1902 )





קישורים

תולדות המד"ב בעברית

היכל התהילה של המד"ב הישראלי

מדע בדיוני תוצרת ישראל

ספרו של אלחנן לוינסקי

חוזה מדינת היהודים

הספר ישראל בשנת 2000

מלחמות עתידניות של ישראל

סדרת ראל דארק

מדינות ישראל החלופיות

ישראל 2032 מציאות פסימית

ישראל 2032 אוטופיה

ישראל 2032 אוטופיה חלק ב'