קזנובה נוסח ראשון לציון
אלי אשד
בשנת 1992 הופיעה במגזין התל אביבי "העיר" כתבה של העיתונאי יורם בר בשם "אני רוצה למות מהר, כדי שלא יצחקו עלי". בכתבה דיווח בר כי "זן חדש של ילדי רעש מתפתח בבאר שבע והנציג של הזן החדש עונה לשם רועי ארד (16 וחצי)". בר מספר בכתבה כי רועי ארד הנ"ל הוציא לאור "פנזין" (שם שלקוח מעולם חובבי המדע הבדיוני ומשמעותו מגזין פרטי המוצא לאור בידי חובבים) בן עשרה עמודים שעונה לשם "סוס" מגזין שהוגדר על העטיפה כ"עיתון זרם תת -תרבות האינדי". בפנזין זה עסק ארד באישים כמו אוהד פישוף, אז דמות ידועה בבוהמה התל אביבית.
העיתונאי בר ניצל את הכתבה ואת דמותו של רועי ארד כדי לדון בהבדלים בין בני דורו שלו ("אני, מה אני יודע. אני זקן אני. בדור שלי, כמו שאומרים הזקנים הקלאסיים, אף אחד לא היה מסומם כתוצאה משימוש יתר באינפורמציה לא מסוננת. לא ידענו כלום אנחנו. אפילו לא חלמנו על כבלים. כשרצינו להתעדכן היינו נוסעים לעמק החולה מייבשים עוד קצת את הביצה ושולים מן הבוץ השחור איזה גיליון של "מלודי מייקר" או של "ווליום" מה שהצליחו להביא המשוריינים באותו יום") ובין בני הדור החדש המתוחכם "המחוברים קודם כל למקינטוש שלהם ושהאישונים שלהם מורחבים מרוב בהייה במסך" שנציגו הבולט בעיניו הוא רועי ארד.
בר דיווח לקוראים שהפנזין הנ"ל "עמוס בהגיגים מבולבלים ובהתחכמויות סופר מתחכמות". הוא תיאר את הכתבות השונות במגזין שכללו מאמר בשם "הזיקנה כמחלת מין" (שכללה את הציטוט שעל שמו נקראה הכתבה של בר). ארד הסביר לבר בשיחה טלפונית ש"הוצאת עיתון היא הדרך הזולה ביותר להיות קדוש". הוא הבטיח שבגיליון הבא הוא יכניס כתבה על טחורים ש"זה נושא שמעניין את הנוער מאחר שהעתיד הוא טחורים וחוקן".
מאז אותה הכתבה חלף יותר מעשור. יורם בר העיתונאי הלך לעולמו. ואילו רועי ארד הוסיף לעצמו את הכינוי "צ'יקי", עזב את באר שבע, עבר לתל אביב והפך שם לאחד מאושיות העיתונות ועולם התרבות האלטרנטיבית בתל אביב אליה השתייך בר במקור, ולדמות בולטת וידועה ב"סצנה" התל אביבית שם הוא עומד במרכז קבוצה שלמה של אנשי תרבות שונים שאיתם הוא יוצר אירועים ספרותיים ותרבותיים שונים.
ארד התפרסם במיוחד כאשר היה אחד מזמרי להקת "פינג פונג" שייצגה את ישראל באירוויזיון של שנת 2000 ועוררה שערורייה כאשר הניפה בגאון את דגלי סוריה על הבמה והוסיפה חטא על הפשע כשהגיעה לאחד המקומות האחרונים בתחרות. כתוצאה מ"פשעים" אלה זכו חברי הלהקה לגל של התקפות ארסיות שתרמו רבות לפרסומם, על "מופע האימים" שלהם באירוויזיון (שהונצח בסרט תיעודי) אפשר לאמר שהוא הוסיף הרבה צבע לאותה תחרות משעממת עד מוות בדרך כלל. ארד ועמיתיו הואשמו אז בידי גורמים שונים בביזוי שמה של מדינת ישראל בהתנהגותם המרדנית והלא מקובלת וכדוגמה קלאסית להתדרדרותו של הדור הצעיר.
 |
| (באדיבות מיתוס mitos © ) |
כותב שורות אלה נזכר באותה כתבה ישנה של בר מאחר ובימים אלה ממש הופיע בסדרת "יהדות כאן ועכשיו" הספר "מה אתה יותר יהודי או ישראלי" בעריכת חנוך דאום. בספר הסבירו שורה של עיתונאים צעירים את עמדתם בסוגיה מורכבת מאוד זאת, מי בהצלחה גדולה למדי ומי הרבה פחות. אחד המאמרים המוצלחים ביותר בספר הוא זה של רועי ארד שהוא בעצם שורה של קטעים קצרים ומצחיקים מאוד על התנ"ך שזר יתקשה מאוד להבינם. נראה שגם העורכים של הספר התרשמו מאוד מהקטעים הנ"ל, ובכל אופן הם שמו גם את פניו של ארד על העטיפה לצידם של זיגמונד פרויד, דוד בן גוריון והרבי מלובביץ' כנציג הישראלי והישראליות החדשה. מסתבר שבר לא טעה בהבחנה שלו לגבי רועי ארד ב-1992.
כיום ארד הוא העורך של המגזין המצויין "פירמה" של העיתון הכלכלי "גלובס" והוא אחד האמנים היותר רב תחומיים בישראל. הוא שולח את ידו באמנות, במוזיקה, בקולנוע ובספרות. והוא חבר בולט בקבוצה הספרותית "האקדמיה החופשית" (לשעבר קבוצת "אוניברסיטת שינקין") הוא דמות פעילה ברשת, ועסק גם ב"כמו" פעילות פוליטית כאשר אירגן אירועים מוסיקליים "ריב" כמחאה על עוולות פוליטיות שונות.
לאחרונה הוא ביים וכיכב באחד הסרטים הישראלים המעניינים ביותר שהוסרטו בשנים האחרונות "זהירות מצלמה" על חייו של אבי סרטי המתיחות בישראל "מקס טונה שרייבר. סרט שבו עסק בז'אנר חדש בישראל "המוקודרמה" סרט כביכול דוקומנטרי על נושא דמיוני. הוא פירסם גם ספרי שירים שבו כתב שירים שהתבססו על סגנון שירה יפני. הוא פירסם גם שני ספרי סיפורים.
ב- 2000 פירסם ארד בהוצאת "שאדוריא" את הספר "הכושי" שכלל את הנובלה הגרוטסקית "השיננית" על אדם שחייו משתנים כתוצאה משרבוט מכתב המלצה על מברשת שיניים ישנה. בנוסף כלל אותו ספר שירים קצרים בסגנון הייחודי לארד "הקימו" שהוא מעין גרסה ישראלית של סגנון ה"הייקו" היפני שממנו ארד מושפע מאוד.
 |
| (באדיבות מיתוס mitos © ) |
ולאחרונה במקביל להקרנת סרטו, ולהצגה של עוד תערוכה של יצירותיו, ארד פירסם ספר שני בשם "אירובי" (הוצאת שדוריאן, 2003)
זהו ספר מעניין לקריאה ומבדח למדי. מה שבכל תקופה אחרת היה נחשב לדבר של מה בכך, הרי שבתקופה קשה כמו זו, עצם העובדה שמישהו הצליח להוציא תחת ידיו ספר שיש בו חוש הומור, לא תאמן. דומה שארד הוא אחד משומרי גחלת ההומור בספרותנו ובכך הוא ממשיך את סירובו העיקש לקחת את עצמו ברצינות, סירוב שניכר היטב באירוויזיון .
העלילה היא זניחה לחלוטין. במרכזה עומד ג'קי קזאן מאמן אירובי לא מצליח במתנ"ס במלכת ערי הקניונים שלנו ראשון לציון ותלמיד ארכיאולוגיה בעברו ששאיפתו הלוהטת בחיים היא להיהפך לסלבריטי לאומי. לרשותו עומד רק כלי נשק אחד למימוש מטרה זו, אי שם בעברו הסוער בארה"ב הכיר הכרות מרפרפת (מאוד) סלבריטי אמריקני ממדרגה שמינית, את שחקן הטלוויזיה, תום סלק (שלמי שאינו יודע כיכב בשנות השמונים בסדרת בלש מצליחה באופן סביר בשם "מאגנום" וכמעט הופיע בתפקיד הארכיאולוג "אינדיאנה ג'ונס" אך התפקיד נתפס על ידי האריסון פורד שהפך כתוצאה מכך לכוכב קולנוע מפורסם בזמן שסלק נשכח לגמרי לאחר שנות השמונים).
כעת מוזמן קזאן להופיע בתוכנית ראיונות יוקרתית שבה יספר על חייו וקשריו עם אותו תום סלק. אך במהלך היום הזה עובר קזאן שורה של אירועים גרוטסקיים ומטורפים שמונעים ממנו להגיע לתוכנית ולסלבריטאיות הנכספת.
מה אפשר להגיד על הספר ? אין להגיד שיש בו מסר חשוב לאומה וזו גם לא כוונתו של המחבר שכל רצונו הוא לבדר ולבדח את הקורא בימים קשים אלה. אבל מהספר אפשר גם להסיק כמה דברים מעניינים על החברה של המחבר ועל הדרך שבה הוא רואה את העולם שאותו הוא מכיר כל כך טוב, עולם התקשורת והסלבריטאים .
קזאן הוא בבירור סוג של קזנובה מודרני, אדם שעובר מאישה לאישה לא רק לשם ההנאה (שנראה שאינה קיימת עבורו באמת) אלא בראש ובראשונה לשם הוכחת גבריותו. אבל בניגוד לקזנובה המקורי ששלט לגמרי בנשים המרובות שאיתן קיים יחסים, המצב הפוך לגבי קזאן שלנו. הוא זה שנשלט בידי הנשים השונות שעמן הוא מקיים מערכות יחסים שונות.
(מתוך "אירובי " מאת רועי ארד)
 |
| (באדיבות מיתוס mitos © ) |
מצבו הוא נורא כל כך שהוא עדיין נאלץ להתגורר בבית אימו ששולטת במידה מסוימת על חייו. דומה שיש כאן הערה כלשהי על המעמד המשתנה של גברים ונשים בחברה שלנו כאשר הנשים דווקא הן הדומיננטיות. כמסתבר מהסיפור זהו אדם מטופש למדי שחלומו הוא להיהפך למפורסם ויהי מה ולברוח מהמקצוע העלוב שלו כמדריך אירובי במתנ"ס. אבל ארד מנצל אותו כדי להעביר דרכו כמה הערות מרושעות על אנשי התקשורת שדומה שכמה מהן אינן של הדמות אלא גם של המחבר.
במהלך הסיפור קזאן פוגש באישתו החדשה של אביו שמסתבר שהייתה "ידידה" שלו שעימה נהג לקיים יחסי מין לא מלאים במגוון של מקומות ציבוריים מנהג שאותו השניים מחדשים. גם כאן יש נקודה בעלת עניין לגבי החברה שאותה מתאר המחבר. כותב שורות אלה זוכר שכל העניין של קיום יחסי מין במקומות ציבוריים היה עד שנות השמונים עניין שהיה הס מלהזכירו עד שהחלו לדון בו במקומונים כתוצאה מראיון עם הזמר אסף אמדורסקי שסיפר בגאווה גדולה על פעילותו המינית בשירותים של פאב כלשהו. לאחר מכן הכחיש אמדורסקי בתוקף את כל מה שאמר באותו ראיון והסביר שרק התבדח. אבל מאז כל העניין הפך לנושא שיחה נפוץ בתקשורת ואם להאמין לטענות של אנשים שונים בפאבים שונים ובאינטרנט, לדבר מקובל למדי.
בספרו של ארד קיום יחסי המין בשירותים תופס מקום מרכזי למדי כמעט שגרתי, אם כי ברור ששני המשתתפים אינם נהנים כל כך מהמין עצמו כמו מביצוע הדבר האסור. המין בספר זה הוא לא כל כך ביטוי של הנאה כמו של שבירה של טאבו שאינה מעניינת באמת את הדמויות בספר. הם עושים זאת כמעט באופן מכני משום שזה "הדבר המצופה" במיליה שלהם.
ניתן למצוא בספר כמה הערות מושחזות על סלבריטאים ועל פולחן הסלבריטאיות (אם כי לעולם אין לדעת עד כמה המחבר אירוני כלפיו ומתי הוא לוקח אותו במלוא הרצינות). לכאורה ארד כותב על האנשים הריקניים ביותר הקיימים ועדיין הוא מצליח להעביר פה ושם מסרים מעניינים עליהם ועל העולם שסביבם.
האם בספר זה ניתן לאמר שרועי "צ'יקי" ארד מתאר משהו בישראליות החדשה, התקשורתית, המטורפת אחרי סלבריטאים וכל הקשור בהם וסקס חסר כל משמעות ? יכול להיות.
אבל סך הכל זהו ספר שניתן להעביר איתו בהנאה שעה של קריאה לא מחייבת ומידי פעם אף לצחוק ממנו באמת (למשל בקטע שבו נחתכת ידו של ידידו של המספר, יוסקה, קטע שהוא בה בעת סדיסטי ומצחיק ). בימים קשים ועצובים אלה זה גם כן משהו.
קישורים |