בחזרה לימי התנ"ך בקולנוע
ובטלוויזיה בישראל - חלק א'

אלי אשד


(זהו חלקו הראשון של המאמר שחלקו השני הופיע כאן )

(הופיע במקור בכתב העת למורים לתנ"ך על הפרק).

מאמר זה הוא המשך של כתבה אחרת שעסקה בסרטים על נושאים תנ"כיים שהופקו בחו"ל. במאמר זה נעסוק בניסיונות השונים המוצלחים יותר ו(לרוב) פחות להפיק בקולנוע ובטלוויזיה הישראלית סרטים על תקופת התנ"ך ובית שני, וגם סרטים שקשורים לכך, שעוסקים בנושאי חשיפת מידע על תקופות אלה, סרטים על נושאי ארכיאולוגיה.

דומה שאם יש איזו שהיא ארץ שבה היו צריכים להיות מופקים סרטים תנ"כיים הן במספר הגדול ביותר והן ברצינות הרבה ביותר לקולנוע ולטלוויזיה היא ארץ התרחשותו ויצירתו של התנ"ך, ישראל, על ידי עם התנ"ך ובלשון התנ"ך. אך במציאות, למרות תוכניות גרנדיוזיות שונות שאכן קראו להסרטה של כל התנ"ך, מצבו החלש תמיד של הקולנוע הישראלי וסיבות נוספות, בהן נדון בהמשך, מנעו את יצירתם של יותר ממספר מועט ביותר של סרטים המבוססים על התנ"ך. כתוצאה, רוב ההפקות התנ"כיות שהתבצעו בארץ היו זרות או בשיתוף חברות זרות.

הקולנוע התנ"כי ההיסטורי הארץ הישראלי

נראה שבבתי הקולנוע בארץ ישראל סרטים היסטוריים ותנ"כיים היו תמיד פופולאריים, ידוע ששני הסרטים הראשונים שהוקרנו בבית הקולנוע הראשון בתל אביב, עדן, היו שני סרטים היסטוריים איטלקיים ספרטקוס וימי פומפי האחרונים, ובחירה זאת הראתה מן הסתם על ידע של מה הקהל 'רוצה' לראות.

התוכניות ליצור סרט תנ"כי עברי ראשיתן בתקופת ראשית הקולנוע הארץ ישראלי בכלל. לא במפתיע, התסריט העברי הראשון שנכתב בארץ ישראל היה על נושא תנ"כי. כותבו היה בוריס ש"ץ, מייסד ומנהל בית הספר לאמנות בירושלים, בצלאל.

במסגרת בית ספר זה שאף שץ להחיות את האמנות היהודית ובמרכזה להעמיד את נושאי התנ"ך וההיסטוריה הקדומה של העם, שרק איתם, האמין, ניתן יהיה ליצור תרבות עברית חדשה.

וכך, לאחר שהחל להתעניין באמנות הקולנוע (כנראה לאחר הסרטה של בית ספרו על ידי חברה זרה לאחד מהסרטים הראשונים שנעשו על ארץ ישראל) החלו שץ וכמה ממורי בית הספר לדון ברעיון של הקמת תעשיית קולנוע ארץ ישראלית שתתמקד בהפקת סרטים תנ"כיים. הם דנו עוד ב-1912 בהקמת 'חרושת להפקת סרטים' לה קראו מנורה.

במסגרת התוכנית כתב שץ תסריט של סרט תנ"כי מקורי: חורבן בית המקדש ושיבת ציון. התסריט היה על הנביא ירמיהו והתבסס על מסכתה, אותה כתב, והוצגה בבצלאל בחגים.

למרבית הצער, הסרט המוצע לא יצא מגדר חלום. אבל בספרו האוטופי, ירושלים הבנויה: חלום בהקיץ (יצא ב-1924), תיאר שץ כיצד הוא מתעורר בעתיד בארץ ישראל האוטופית בה התגשמו כל חלומותיו ובהם הסרטה של תסריטו התנ"כי. שץ תיאר באוטופיה שלו בפרטי פרטים את עלילת הסרט חורבן בית המקדש והשיבה לציון הצבעוני והמדבר, המתאר את סיפור מאבקו של ירמיהו הנביא נגד השחיתות בממלכת יהודה. הסצנות בסרט החזוי כללו את נבואות החורבן של ירמיהו, את טקסי עבודת האלילים והקרבת קורבנות ילדים בגיא בן הינום, את כליאת הנביא בבור על ידי צדקיהו, את כיבוש העיר וחורבנה על ידי הבבלים ואת הגליית העם. ברוח הציונות, הסרט מסתיים בתיאור ארץ ישראל הבנויה והמודרנית והחזרת העצמות של הרצל לירושלים בעתיד הקרוב.

הסרט נועד בגלוי לצורכי תעמולה ציונית, אבל שץ, כאמן מנוסה, הבין היטב שיצירת אמנות אינה יכולה להיות מורכבת רק מסיסמאות רעיוניות ועליה לספק לצופים גם ריגוש אמנותי. לשם כך צירף לתסריט תיאור של "השימוש המתוחכם" (שהוא מתקדם מאוד לזמן כתיבת התסריט) "שיש לעשות בתמונה, בצליל, בצבע, באפקטים, בסצנות המונים (!) ובעיצוב 'כמו פיסולי' של הנביא ירמיהו" (שץ היה, אחרי הכל, בראש ובראשונה פסל). הוא ניסה ליצור סרט תנ"כי שישלב תעמולה ציונית עם רמה אמנותית גבוהה, בדומה לסרטים שנוצרו באיטליה ובארה"ב.

אך שץ לא הצליח למצוא מימון להפקת תסריטו הגרנדיוזי שהקיף הן את העבר הרחוק והן את העתיד, למרות איכויותיו הציוניות התעמולתיות, ולא נותר לו אלא לתאר את הצפייה בהקרנתו בעתיד אוטופי רחוק.

עם זאת, מורי בצלאל המשיכו בתוכניותיהם להסרטת סרטים המבוססים על התנ"ך, וב-1919 פורסם בעיתון הארץ מאמר בחתימת ג.א הוא מאיר גור אריה, אחד מהמורים בבצלאל. במאמר זה, ראינוע עברי מעין הצעה, העלה גור אריה את התוכנית של אנשי בית ספר בצלאל לגבי המהות והתכנים התנ"כיים של הסרט העברי לעתיד. במאמר כתב גור אריה:


"החיזיון העברי מהיכן נקחנו... ראשית נקחנו מכתבי הקודש מן התנ"ך!... הם הגויים מבינים את העניינים האלה באופן אחר לגמרי ושמשון של רמברנדט ואותו הזקן שבתמונת על נערות בבל אינם ביבליים לפי רוחנו שלנו. ושאול המלך, טרגדיה אנושית זאת שלא מצאה עד היום את ביטויה המודרני אצל שום יוצר - האם לא טרגדיה עברית גדולה תהיה זו לכשתופיע בתוך הפילם העברי מעל הרי ישראל? וכל אותם המחזות הקטנים שבנביאים למן שמואל ועד אותה השורה המזעזעת על רצפה בת איה והגבעונים, כלום דללו כבר מקורות אלה? ועוד וזאת האגדה העברית מעיין נעול זה החתום בפני האחרים כלום חומר מעט יכול הוא להמציא לראינוע העברי שלנו? הפילם העברי יכול להחיות תקופות שלמות של ההיסטוריה העברית מימות חכמי התלמוד עד ימינו אלה. התחלתו של מוסד זה תהיה בארץ ישראל וכאן יכול הטבע בעצמו לשמש אותו בכל הנחוץ שם למחזות גיבורים סצנות בודדות מן התנ"ך, מחזות קטנים מימי בית שני, מחזות של עליה לרגל, של הבאת ביכורים וכו'."

גור אריה סיים את מאמרו בהצעה:


"צריך שמוסד עברי בארץ ישראל יתחיל ביצירת פילם עברי. ואת העבודה הזאת הלא אפשר להטיל על בית האמנות בצלאל בירושלים. ביה"ס בצלאל, אמניו ומנהליו יחד עם חבר סופרים עבריים יגשו עד מהרה לייסוד מוסד הראינוע העברי ויניחו את היסוד הראשון לפילם הגדול של הדרמה העברית התנ"כית וההיסטורית".

זאת הייתה הפעם הראשונה בה הועלו בפירוט התוכניות הגרנדיוזיות אותם כפי שנראה העלו בעתיד אנשים כמו מרגוט קלאוזנר ואחרים, אך תמיד התגלו כבלתי אפשריות להגשמה.

תוכניותיהם של מורי בצלאל היו גרנדיוזיות מדי עבור האמצעים המוגבלים והמצומצמים של הישוב וההסתדרות הציונית ואם כי אחד ממורי בצלאל, בן דוב, אכן הפך לצלם הסרטים הראשון בארץ, הוא התמקד לחלוטין רק בצילום והסרטת אירועים דוקומנטאריים ולא בביום סרטים תנ"כיים.

ואם זאת, בשנות ה-20 נעשה ניסיון רציני להביא את חלומם של אנשי בצלאל על קולנוע תנ"כי עברי לכלל מימוש. הניסיון נעשה על ידי ידידו הטוב של בוריס שץ, יוסף גל-עזר. גל-עזר ניסה להקים בארץ לראשונה חברת סרטים אמיתית שתהיה מבוססת על תקציבים נמוכים יחסית ותוכנית הפקת סרטים ששיאה תהיה הפקת סרטים מקראיים. בניגוד לחלומות של שץ, תוכניתו של גל-עזר התבססה על הבנה מעשית של תנאי הארץ ואפשרויות ההפקה שבה. מ-1921 הוא החל לשלוח לגורמים שונים בהסתדרות הציונית הצעות מפורטות למימון חברת סרטים ארץ ישראלית, שתנצל את הנופים המקראיים האותנטיים של פלסטינה.

גל-עזר היה ריאליסטי מאוד בהערכת אפשרויות ההסרטה של דרמות בארץ. בשלב ראשון קבע, לא תוכל חברה מעין זאת ליצור דרמות מקראיות והיסטוריות, הן ידרשו סכומי הפקה גדולים מידי וסטודיו מודרני שבו אפשר יהיה לצלמם. בשלב ראשון יהיה צורך לצלם רק דרמות מחיי היישוב החדש בפלסטינה. אולם בשלב מאוחר יותר, בשיתוף פעולה עם חברות סרטים גדולות מחו"ל, אפשר יהיה לגשת לצילום סרטים תנ"כיים. הוא ציין שיותר ויותר חברות בחו"ל החלו מתעניינות בהסרטת סרטים תנ"כיים ויהיה זה רק טבעי שישתפו פעולה בנושא עם חברה ארץ ישראלית. הוא הציע כפרויקטים להסרטה את הרומן התנ"כי המפורסם על ימי המלך חזקיהו אהבת ציון של אברהם מאפו, לפיו כתב תסריט, ותסריט מקורי רומנטי משלו בשם בימי המלך שלמה על פילגש של שלמה המגורשת לאי רחוק ומתאהבת שם בעבד של שלמה.

גל-עזר הצהיר שביצירת סרטים אלה יוכל להיעזר באומנים של בצלאל שייצרו עבורו את הלבוש ואת התפאורות התנ"כיות בסכומים זולים יחסית ובשיתוף פעולה עם הארכיאולוגים של פלסטינה שישמשו כיועצים וישמרו על אמינות הסרטים (הוא היה מיודד עם הארכיאולוגים סוקניק, בעתיד מגלה המגילות הגנוזות, ונחום סלושץ, שהשתתפו עמו בלהקת שחקנים חובבים). וכמובן, הערבים והיהודים המזרחיים יוכלו לספק ניצבים ריאליסטיים לחלוטין לסצנות המוניות ללא כל צורך להוציא כסף על איפורם שכן הם ייראו אותנטיים לחלוטין.

אם כי תוכניותיו של גל-עזר היו פרקטיות למדי, הן לא זכו לתשומת לב. ייתכן שאם היו הצעותיו זוכות למימון הדרוש מההסתדרות הציונית היה כל עתידה של תעשיית הקולנוע הארץ הישראלי ושל הסרט התנ"כי משתנה, אך לא זה מה שקרה.

רק בשנות ה-30 החלו לצוץ בארץ ניצני תעשיית קולנוע על ידי אנשים כמו ברוך אגדתי ונתן אקסלרוד. אך אנשי הישוב העדיפו לעסוק בהסרטת הישוב החדש עם האמצעים המוגבלים שעל ידיהם ולא בנושאים תנ"כיים.

עם זאת, מידי פעם נשמעו רעיונות על הצורך בהסרטת סרטים תנ"כיים. ידוע שהמשורר חיים נחמן ביאליק שאף להפוך את האגדה הקלאסית שלו על שלמה המלך, אגדת שלשה וארבעה, לסרט תנ"כי בעל אווירה מזרחית, בנוסח סרטי אלף לילה ולילה שנעשו בהוליווד, וחיפש משקיעים. הסופר ל. חנוך עיבד את הסיפור לתסריט, תחת פיקוחו ההדוק של ביאליק, והתסריט נשלח לחברות הפקה בארה"ב ובצרפת אך לא התקדם לכל שלב ביצוע מעבר לכך, לאכזבתו הגדולה של ביאליק.

הסיפור המקראי היחיד של התקופה שנכתב על ידי סופר עברי (אם כי בשפה הרוסית) ונעשה לסרט היה שמשון של זאב ז'בוטינסקי שנעשה לסרט חשוב ב-1949 על ידי דה מיל, אך הדמיון בין הסרט והספר היה קלוש ביותר, לאכזבתם הגדולה של מעריצי הספר.

מאידך, היו בארץ יזמים, שכאשר לא היו בידיהם האמצעים ליצור סרטים תנ"כיים מקוריים, השתמשו לצורכיהם בסרטים זרים. וכך, ב-1932 הקרין בעל בתי הקולנוע יעקב דוידון גרסה ערוכה מחדש של הסרט ההוליוודי התנ"ך, שהיה שחזור של מספר סיפורים מקראיים, שנוצר כסרט אילם ב-1920 ומאוחר יותר התוסף לו פס קול באנגלית עם ביאורים לאירועים התנ"כיים המתוארים.

דוידון 'שיפץ' את הסרט המקורי בצורה דרסטית, נתן לסרט את השם 'המפוצץ' דברי ימי ישראל ושיבץ לתוכו קטעי יומנים ותמונות שהיללו את המתיישבים החדשים בארץ והחליף את הפרשנות התנ"כית המקורית באנגלית בפסוקי תנ"ך מלווים בביאורים 'ציוניים' בעברית. כך למשל, לאחר הסיפור על שלמה המלך אמרה הקריינות החדשה "ועם ישראל הוגלה מארצו. אבל יום הגאולה קרוב ושבו בנים לגבולם." ובעקבות זאת בא סרט קצר שפיאר את הקידמה הציונית בארץ ביחד עם מילות שיר ציוני חלוצי.

כך נוצל הסרט התנ"כי ההוליוודי בשירות התעמולה הציונית, ולשם הדגשת הקשר בין תקופת התנ"ך ותקופתנו אנו, מסר שהיה תמיד מרכזי בעיני כל מי שרצה לעשות סרט מקראי מקורי בארץ

הסרט הארץ ישראלי ההיסטורי הראשון

האיש שיצר בארץ את ז'אנר הסרט העברי ההיסטורי היה נתן אקסלרוד שב-1937/38 יצר את הסרט מעל החורבות ביחד עם הבמאי ארי וולף, מטובי במאי התיאטרון בארץ ישראל באותה התקופה.

כמה שנים קודם לכן צילם אקסלרוד, ביחד עם הבמאי התסריטאי והמפיק חיים הלחמי, את הסרט העברי הראשון באורך מלא עודד הנודד (יצא ב-1932), לפי ספרו של צבי ליברמן, סרט שלמרות היותו אילם זכה להצלחה רבה.
מעל החורבות
(באדיבות יעקב גרוס)

ליברמן היה ידוע גם כמחבר רומנים היסטוריים תנ"כיים לבני הנוער והפרויקט הבא של אקסלרוד היה להסריט את ספרו מעל החורבות (לו תרם ליברמן את התסריט) שתיאר כפר יהודי בתקופת המרד הגדול ברומאים. במסגרת סיפור המסגרת המתרחש ב'זמננו' של שנות ה-30, כאשר מדריך בכפר נוער מספר את העלילה הקדומה לחניכיו, ילדים פליטים מגרמניה הנאצית. הסרט מתאר כיצד טובחים לגיונות הרומאים (שגולמו כולם על ידי שחקני קבוצת הפועל תל אביב) את כל התושבים המבוגרים של כפר שלו. ילדי הכפר שורדים לאחר מות התושבים המבוגרים והסרט מתמקד בניסיונותיהם להתיישב באדמה ולהקים את הכפר מחדש, וכיצד בסופו של דבר, לאחר קשיים מרובים בזריעה ובקצירת החיטה, הם יוצרים חברה חדשה. בתום הסיפור ההיסטורי, שהמסר הציוני שלו על הצורך בהתיישבות בכל מחיר היה כמובן ברור לחלוטין, יוצאים החלוצים המודרניים ששמעו את הסיפור לקציר חג השבועות.

היה זה הסרט ההיסטורי העברי הראשון. כמו כן, היה זה אחד הסרטים העלילתיים הראשונים המדברים באורך מלא שכולו תוצרת הארץ (קדמו לו רק צבר של אלכסנדר פורד מ-1932 וזאת היא הארץ של ברוך אגדתי מ-1934/35). הפקתו הייתה כרוכה בקשיים גדולים ביותר בגלל מאורעות הדמים שהיו אז בארץ והביאו להפסקות בצילומי הסרט כאשר על היוצרים והשחקנים היה להימלט על נפשם מאימת הערבים. כתוצאה, הסרטת הסרט נמשכה כשנה וחצי ומקומות הצילום והילדים/השחקנים הוחלפו ללא הרף (וכך למשל מעמד, שבו ילדה שאלה ילד אם הוא רוצה מים והילד השיב שאינו רוצה, צולם חציו בבנימינה וחציו השני כעבור שנה בתל אביב). בעיה נוספת שצצה מחדש בכל פעם שניסו ליצור בארץ סרט תנ"כי\היסטורי היה התקציב המצומצם ביותר, אלף לירות של אז, תקציב שאמנם היה ענק לעומת עודד הנודד, שעלה רק 400 לירות, אך התרחש בימינו, מה שלא אפשר את התפאורות והתלבושות הריאליסטיות שנדרשו לתחושת האמינות בסרט, רוב התלבושות נלקחו לבסוף ממחסן ההצגות של עיריית תל אביב, או אולתרו, כמו חליפותיהם של החיילים הרומאיים שהיו למעשה חצאיות פשוטות. כדי לתאר את גדודי הרומאים התוקפים את הכפר, שכולם גולמו על ידי אותם עשרה כדורגלנים, הם הוצגו כמופיעים שורות שורות כשבכל שורה היו כמובן תמיד אותם אנשים, וליתר אפקטיביות צולמו בעיקר רגליהם ההורסות ומועכות, על רקע מוזיקה סוערת של משה וילנסקי.

בעיה נוספת הייתה חוסר היכולת להפיק משחקני הסרט, הילדים, משחק ריאליסטי ומה שיצא מהם היה רק דקלום פתטי שהתאים יותר למסכתות בבית ספר מאשר לסרט באורך מלא בעל מגמה ציונית ככל שתהיה. אם זאת, יש לזכור שמגמה זאת לא הייתה רחוקה מהתפיסה שהייתה קיימת באותה תקופה בתיאטראות חשובים כמו הבימה ואהל כשהציגו מחזות היסטוריים.

התוצאה הייתה שהסרט נכשל בקרב הקהל לו יועד. הביקורת של התקופה (עם כל היותה 'צמחונית' וציונית לעומת המבקרים של היום) כינתה את הסרט:


"פשטני, בעל מגמה חינוכית מוסרית ברורה".

המבקר של עיתון דבר, עזרא זוסמן, ביטא את הרצון לבטא את ההסתייגות תוך ניסיון שלא לתקוף את הסרט כשכתב:


"גם בתמונות המוצלחות חסר ליטוש אחרון על ידי רג'סור מומחה. רבים חסרונותיו של הסרט העברי הראשון".

מבקר מודרני היה תקיף יותר וקבע ש:

"מעבר להתרגשות שבעצם העשייה הפילמאית, קשה למצוא במעל החורבות אפילו נקודה חיובית אחת. הגיחוך שבתסריט שמנסה לחבר שני מישורים של שואה ותקומה - חורבן בית שני והמעשה הציוני - מקבל משנה תוקף בבימוי הסטאטי, בהופעה המלאכותית של הילדים מול המצלמה ובגודש מחולות ההורה המשובצים בסרט."

הסרט לא השאיר כל חותם ובוודאי לא יצר תעשיה של סרטים מקראיים היסטוריים בארץ שבה היה קשה מספיק ליצור סרט על החיים המודרניים והוא נשאר לא יותר מקוריוז. במשך שנים רבות מאוד הוא לא הוקרן כלל, אך לאחרונה הוא שוחזר וכיום ניתן להשיגו כקלטת וידיאו מידי החוקר והיסטוריון הקולנוע הישראלי, יעקב גרוס.

לאחר מלחמת העולם השנייה, ב-1947, נעשה ניסוי מעניין במיוחד של יצירת סרט תנ"כי כסרט בובות קצר. הסרט נעשה במימון של קרנות ציוניות, בוים על ידי הלמר לרסקי והופק באמצעות להקת העץ, תיאטרון הבובות של פאול לוי. הסרט שעסק בסיפור בלעם והאתון היה באורך 20 דקות ואם כי במקור נוצר כיצירה עצמאית, הוא שולב לבסוף בסרט תעמולה ציוני ארוך בשם קללה לברכה (יצא ב-1950), בבימויו של יוסף קרומגלד, שעסק בחייהם של חלוצים בארץ ישראל. במהלך הסרט צופים הגיבורים בתיאטרון הבובות בסיפור הבובות על בלעם, סיפור מעברו הרחוק של עם ישראל שכביכול סימל את הקללה שהוטלה על עם ישראל, להיות עם חסר ארץ, ואת הסבל הנורא שלו בשואה אותה הופכים החלוצים בארץ ישראל לברכה. קרומגלד הצליח לשלב היטב את סיפור המסגרת עם סרט הבובות התנ"כי, שהוא הראשון מסוגו בקולנוע הארץ ישראלי ואחריו נעשו נוספים.

התנ"ך בקולנוע הישראלי בשנות ה-50

לאחר הקמת המדינה בשנות ה-50, כאשר שוב נעשו מאמצים להקים תעשיית קולנוע מקורית הושמעו טענות לגבי הצורך להסריט סרטים תנ"כיים בארץ, בכל הזדמנות, במיוחד על רקע הפופולאריות של הסרטים התנ"כיים באותה תקופה בהוליווד ובאיטליה, פופולאריות שגרמה לכך שכמה סרטים הוליוודיים על רקע הברית החדשה הוסרטו בחלקם בארץ. בנוסף לכך, באותה תקופה נהנה התנ"ך מפופולאריות כמעט חסרת תקדים בארץ, הן כתוצאה מחפירות ארכיאולוגיות של מצביא כמו יגאל ידין ותגליות מדהימות כמו המגילות הגנוזות, והן כתוצאה מחיבתו הרבה של ראש הממשלה בן גוריון אליו (שאף חיבר מחקרים על התנ"ך ואירח בביתו חוג מיוחד שעסק בלימוד התנ"ך). בתיאטראות הוצגו הצגות שונות על נושאים תנ"כיים וספרים כמו מלך בשר ודם וכבשת הרש של משה שמיר על תקופות בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית הקדומה הפכו לרבי מכר ונחשבו ליצירות מרכזיות בספרות העברית המתחדשת. באווירה כזאת דומה היה שתהיה זאת רק שאלה של זמן לפני שישראל תשתווה להוליווד ולאיטליה במספר הסרטים התנ"כיים שאותם תייצר.

בין היזמים העקשניים ביותר בנושא הייתה מייסדת אולפני הרצליה מרגוט קלאוזנר שהייתה ממייסדי תעשיית הקולנוע בארץ. במשך שנים ניהלה קלאוזנר מאבק מתיש להפקת סרטים תנ"כיים מקוריים. היא טענה שהמגרעות של סרטי התנ"ך האמריקאיים שהם הוסיפו לטקסט התנ"כי המקורי דברים שלא היו ולא נבראו בו (היא התלוננה על כך ש-40% מסרטו של דה מיל, עשרת הדברות, הם דברים שאינם מצויים כלל בתנ"ך). לדעת קלאוזנר כל סרט מקורי על התנ"ך צריך להישאר צמוד לחלוטין לטקסט, ללא כל תוספות ושינויים. היא הוסיפה וטענה שבהישג ידי המפיקים המקומיים (דהיינו היא עצמה) נמצאים האמצעים להסריט את כל התנ"ך עד סוף ספר שמואל, כאשר העם התגורר במדבר באוהלים. רק לתקופת המלכים שלאחר מכן ידרשו תפאורות כה עשירות ומספר כה רב של ניצבים שיהיה צורך בעזרה של אולפנים ומשקיעים זרים.

קלאוזנר ניסתה פעמיים לממש בעצמה את חלומותיה על הפקת סרטים תנ"כיים. פעם אחת ניסתה להפיק עם רשת C.B.S האמריקנית סדרה של 36 סרטי טלוויזיה באורך של חצי שעה, לפי סדר כרונולוגי, החל באברהם וכלה בשלמה המלך. אך למרות שהחברה גילתה עניין רב בתוכנית היא לא יצאה לפועל, לטענת קלאוזנר בגלל התנגדויות שונות של נציגי היהדות, הקתוליות והפרוטסטנטיות שהתנגדו לתפיסתה לא להדגיש את הכוונה הדתית בתנ"ך אך מאידך לשמור על נאמנות מוחלטת כשדברי הסופר יושמעו על ידי קריין. (לימים תוגשם תוכנית דומה לזאת על ידי השחקן חיים טופול, כפי שנראה בהמשך).

קלאוזנר קיוותה שכאשר תתחיל הטלוויזיה הישראלית לשדר היא תתחיל בשידורי סדרה תנ"כית צבעונית ש"תפעל להפצת התנ"ך יותר מכל החידונים למיניהם". היא תכננה להפיק לטלוויזיה הישראלית סדרה של 12 סיפורים, מן הדרמתיים והמפורסמים שבתנ"ך, לעבד אותם לפי סדר כרונולוגי בלי לשנות מאומה מהטקסט, להציגם מדי שנה ביום העצמאות בטלוויזיה ולהקרינם בחו"ל בקולנוע. אך גם מפרויקט זה לא יצא דבר.

קלאוזנר טענה שסכנתם של סרטי התנ"ך נעוצה בתוספות ובשינויים שהוכנסו בהם. אך כאשר היא עצמה חיברה מחזה כתוב על יוסף ואשת פוטיפר לא ראתה ברירה אלא להכניס שינויים ותוספות לסיפור המקורי. היא ניסתה למכרו להסרטה בהוליווד, ולטענתה לא הוסרט מאחר שחריגותיה מן המסורת לא היו לרוחם של המפיקים. קלאוזנר, עם כל תוכניותיה הגרנדיוזיות להפקת סרטים תנ"כיים, מעולם לא הצליחה להגשימם ולא מן הנמנע שהדרישה לנאמנות לתנ"ך הייתה אחת הסיבות, שכן המילה הכתובה והמדיום הקולנועי הם שני צורות כה שונות, שמן הנמנע הוא ליצור סרט תנ"כי לקהל הרחב שלא יהיו בו תוספות לחומר המקראי. צמצומו פשוט אינו מתאים למדיום הקולנועי הדורש מעצם טבעו פרטים והרחבה, כפי שגילתה קלאוזנר עצמה כשכתבה את המחזה והתסריט על יוסף (בכל אופן, בנה של קלאוזנר, עמוס מוקדי, חיבר ברבות הימים את אחד הרומנים התנ"כיים המעולים ביותר בשפה העברית, חיי נביא, ספר ענק על חייו של הנביא עמוס).

בנוסף לקלאוזנר היו בשנות ה-50 מפיקים נוספים שחלמו על יצירת סרטים תנ"כיים והיסטוריים בארץ. וכך חברת מולדת שיצרה בארץ את אחד הסרטים הראשונים לאחר קום המדינה, קריה נאמנה, תכננה לעשות אחריו סרט על יוסף ואשת פוטיפר בחצי מיליון דולר. חברת ברנע, שתכננה להקים ב-1950 עיר סרטים באשקלון שבה יופקו סרטים רבים, הודיעה בקול תרועה רמה שסרטה הראשון יהיה סרט על המלך הורדוס לפי הרומן ההיסטורי הורדוס אחי והתסריט של הסופר יעקב וינשל, אך מהסרט ומעיר הסרטים לא יצא דבר.

אלה היו רק כמה מהפרויקטים התנ"כיים ההיסטוריים שתוכננו בתקופה זאת, להצלחה מעט יותר גדולה זכה הפרויקט של הצלם בן עויזרמן שב-1954 הקים את חברת חזון שאיתה תכנן להפיק לא פחות מ-4 סדרות של סרטים תנ"כיים: אבות, שופטים, מלכים ונביאים. הוא הסריט את מה שאמור היה להיות הסרט הראשון בסדרה יצחק ורבקה ב-1954, באורך של כ-20 דקות ונועד לייצוא לטלוויזיה האמריקנית (ולכן דיבר אנגלית). בסרט זה, שהיה הסרט הישראלי הצבעוני הראשון, כיכבו על רקע המדבר, אברהם בקר בתור אברהם אבינו, מאיר ינאי כיצחק, וחיה הררית כרבקה (לימים, זכתה הררית לפרסום עולמי כשכיכבה בסרט ההיסטורי מימי בית שני, בן חור). אך הסרט לא זכה להצלחה רבה ואי אפשר היה להפיק את המשכו שרה והגר, או כל אחד אחר מסרטי הסדרה המתוכננת, שבה הוא היה הראשון והאחרון.

הסרט התנ"כי הישראלי בשנות ה-60

תפיסה שונה מהתפיסה הריאליסטית של קלאוזנר ועויזרמן, על הדרך בה יש ליצור בארץ סרטים תנ"כיים, בוטאה על ידי הבמאי, המבקר והיסטוריון הקולנוע הישראלי, נתן גרוס.

במאמרי הביקורת שלו על הסרטים התנ"כיים הזרים שהוקרנו בארץ, קבל גם הוא על שאין מפיקים בארץ כלל סרטים תנ"כיים. אך בניגוד לקלאוזנר ואחרים, שחלמו על סדרות סרטים גרנדיוזיים ונאמנים לתנ"ך, טען גרוס כי יהיה זה חסר טעם להפיק סרטים תנ"כיים שיהיו 'נאמנים למקור' אלא אם כן זה יהיה סרט מצויר, סרט בובות או אם ילדים יגלמו את הדמויות התנ"כיות, שכן כל ניסיון להציגו בצורה רצינית 'כפי שהיו הדברים' רק יהרוס את הקסם האגדי הלא ריאליסטי של המקור, ויהפוך אותו למעורר גיחוך בעיני הצופה המודרני המתוחכם.

גרוס ניסה ליישם את תפיסתו זאת בסרט אותו יצר ב-1952 שבו יצר, בנוסח הסרטים ההוליוודיים התנ"כיים של שנות ה-20, סרט בעל עלילה כפולה, עלילת מגילת רות המשוחקת על ידי ילדי בית הספר במסגרת הצגת סיום אותה הם מעלים ועלילה מקבילה על חיי ילדים אלה בבית הספר שבמרכזה סיפור אהבה בין נער ונערה מעדות שונות, המגלמים את בועז ורות בהצגה ונתקלים בהתנגדות מצד משפחותיהם ובית הספר לאהבתם, כאשר שני העלילות מקבילות ומשלימות זו את זו. הרעיון של הסרט היה מעניין וללא ספק ייחודי, אך הוא נגנז בגלל איכותו הטכנית הירודה.
יורם גרוס

סרט אחר שיישם את תפיסתו של גרוס ובאופן מוצלח יותר לעין ערוך היה סרט הבובות של אחיו של נתן, האנימטור יורם גרוס, בעל החלומות (יצא ב-1962), הסרט נכתב על ידי נתן שיישם בו את תפיסתו המיוחדת על הצורך ליצור סרט אגדי מיתי, ללא ניסיון להציגו כריאליסטי וכך לשוות לו צורה אמנותית חדשה ההולמת את התקופה שבה אנו חיים. ועם זאת, הקפיד להיצמד לחלוטין למקור התנ"כי, מבלי לשנות בו אפילו פסוק אחד. סרט זה היה הסרט התנ"כי המקורי הראשון שנעשה בארץ לאחר שנים רבות של ניסיונות וכישלונות. זהו סרט האנימציה הראשון באורך מלא (80 דקות) שנעשה בארץ, וזהו עדיין סרט הבובות היחיד באורך מלא שנעשה אי פעם בארץ. הישג נוסף אותו קבע הסרט הוא שזהו הסרט התנ"כי הישראלי היחיד שזכה לשבחים בלתי מסויגים של הביקורת.

הסרט, שמתאר את סיפור יוסף ואחיו, מחולק ל-2 חטיבות: חטיבה אחת ריאליסטית יותר המתארת את סיפור יוסף, והחטיבה הפנטסטית יותר המתארת בפירוט את החלומות והפנטסטיים אותם פותר יוסף לפרעה. חטיבה שהיא הקטע המוצלח ביותר בסרט ונותנת לו אופי חלומי ופיוטי. את הקולות לבובות בסרט סיפקו שחקנים ידועים היום שהיו אז בראשית דרכם, כמו שלמה בר שביט, עודד תאומי, שמואל עצמון, אילי גורליצקי ואחרים.
בעל החלומות

בעל החלומות זכה לביקורות מהללות שהדגישו את יתרונו לעומת הסרטים התנ"כיים הזרים. גרוס התאמץ מאוד לעשות לו פרסום מוקדם והזמין עיתונאים משלושת עיתוני הילדים הגדולים, דבר לילדים, הארץ שלנו ומשמר לילדים שיראו אותו עוד לפני גמר העריכה, ואלה גמרו עליו את ההלל בכתבותיהם. משרד החינוך המליץ עליו כסרט חובה לבתי הספר במדינה. הוא הוצג בפסטיבל קאן, וזכה לכבוד גדול במיוחד כאשר הוזמן לפסטיבל של סרטים תנ"כיים בווינה, פסטיבל יוקרה שהשתתפו בו רק 7 סרטים שנבחרו במיוחד משפע הסרטים התנ"כיים שנוצרו באותה תקופה. אך כל ההצלחה הביקורתית והשבחים שהומטרו על הסרט לא עזרו לו מבחינה מסחרית. מבחינת משיכת הצופים הוא היה כישלון חרוץ, אולי בגלל היותו סרט בובות שנחשב כמיועד רק לילדים. ראו אותו רק כ-40.000 איש, מספר קטן ביותר לאותה תקופה, והוא ירד בתל אביב לאחר שבועיים בלבד של הקרנות. אמנם משרד החינוך המליץ עליו כסרט חובה לתלמידים בשעות הלימודים (!) אך אלה לא היו צריכים לשלם על מנת לראותו, ונראה שעצם העובדה שזה הוכרז כסרט חובה לא תרמה לחשק שלהם לצפות בו.

הבמאי נאלץ במשך שנים להחזיר את החובות על הסרט (שעלה 180.000 לירות) ולשם כך נאלץ לביים קומדיה מסחרית ללא כל זיקה לאנימציה או לתנ"ך בשם רק בלירה. לבסוף, ב-1968 הוא ירד מהארץ לאוסטרליה שם הקים את חברת האנימציה המצליחה ביותר שם, ועשה מאז סרטים מצוירים באורך מלא, סדרות טלוויזיה ופרסומות מצליחות רבות. עזיבתו הייתה אבדה גדולה לעולם האנימציה הישראלי.

לאחרונה 'שופץ' הסרט על ידי יורם גרוס ואחיינו, היסטוריון הקולנוע הישראלי, יעקב גרוס, והוא שוב נגיש לקהל ואפשר להשיגו בקלטת.

כישלונו המסחרי של הסרט היה איתות אזהרה לכל מי שרצה לעשות בארץ סרט מקראי מקורי וחלפו שנים עד שנעשה סרט תנ"כי מקורי נוסף.

במהלך שנות ה-60 ניסה המפיק המצליח מנחם גולן ליצור סרט אפי על פי המחזמר המצליח בקאמרי שלמה המלך ושלמי הסנדלר שאת זכויותיו רכש ממרגוט קלאוזנר (שגם היא ניסתה ללא הצלחה להביא להסרטת המחזה). אם היה הפרויקט מתממש הוא אמור היה להיות הסרט היקר והמפואר ביותר אותו יצר הקולנוע הישראלי מעולם, ואולי אף להשתוות לסרטים התנ"כיים מחו"ל, אך מאמציו הסתיימו בכישלון, וחבל.

בשנות ה-60 נעשו בארץ רק סרטים שהקשר שלהם לתנ"ך לא היה ישיר. כמה סרטים התבססו על האובססיה הלאומית באותה תקופה אחרי ארכיאולוגיה. ב-1960 נעשה סרט בבימויו של רפאל נוסבאום בשם חולות לוהטים שתיאר תגלית של מגילות גנוזות בעיר העתיקה סיטרה (המבוססת על פטרה) על ידי חבורה של ישראלים צעירים הרואיים, שאחד מהם הוא ארכיאולוג, שהוא גם היחיד שנשאר בחיים מכל החבורה בסוף הסרט. הסרט עורר סערה ציבורית בגלל שמומן בחלקו בכסף גרמני ובגלל ההערצה למטיילים הנועזים לפטרה הנמצאת בסרט והיו ניסיונות למנוע את הקרנתו. אבל למרות, ואולי בגלל, הסערה הציבורית הוא זכה להצלחה יחסית בקופות.

סרט אחר על פי מחזה של אפרים קישון בשם אף מילה למורגנשטרן (יצא ב-1963), שאחד משלושת במאיו היה בן עויזרמן, הציג את הארכיאולוגיה הישראלית באור שונה מאוד מהאור ההרואי שבו הוצגה בחולות לוהטים. הסרט לעג לאובססיה הישראלית לארכיאולוגיה ותקופת התנ"ך מוצגת כדבר נלעג וחסר שחר, מאחר שהוא חסר חשיבות לצרכי ההווה.

סרט נוסף, בשם מורדי האור (יצא ב-1964), בבימוי ותסריט של אלכסנדר רמתי לקח עלילה תנ"כית ושם אותה במסגרת סיפור עלילה ממלחמת העצמאות, שבמהלכה תיירת אמריקנית ומלוה הישראלי נלכדים בכפר ערבי. במהלך הסרט יש עימות דרמתי בין ראש הכפר דאוד הפציפיסט ובנו המורד-הטרוריסט סאלים, על השאלה אם יש לפגוע ביהודים או לעזור להם, עימות שאינו אלא גרסה ערבית לסיפור דוד ואבשלום, כפי שמרמזים השמות (סיפור המסגרת נתון במסגרת של ציטוטים מהתנ"ך), כמו השם עצמו הלקוח מציטוט מספר איוב (כמו גם ציטוטים חזותיים שונים, כמו הריגת סלים הרכוב על סוסו על ידי חברו הטוב של אביו, וניסיונו של סאלים להיאחז בעץ אך נופל ומת. התייחסות לסיפור אבשלום שמרד באביו והומת על ידי מצביאו של אביו, יואב, כשברח על סוסו ושערו הארוך הסתבך בענפי העץ). להתייחסות תנ"כית זאת מרמזים גם הפסוק המסיים את הסרט משמואל ב', פרק' יט', 1:


"וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך כה אמר בלכתו בני אבשלום, בני, בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום, בני, בני".

ביחד עם תמונת הסיום של האב המתאבל הכורע על בנו המת, כל אלה מרמזים שלפנינו גרסה מודרנית של הסיפור המקראי.

אך אפילו התייחסויות מעין אלה לסיפור המקראי היו בודדות ונדירות בקולנוע הישראלי, של שנות ה-60, מה שמוזר במקצת בהתחשב בהתעניינות הכללית שהייתה אז בחברה הישראלית בארכיאולוגיה ובתנ"ך, התעניינות שהופגנה בהצלחה הגדולה של סדרות לילדים כמו עולם התנ"ך לילד של שרגא גפני.

הסרט המקראי בשנות ה-70

בשנות ה-70 חלה תחייה מסוימת בקולנוע התנ"כי בישראל, גם מאחר שכמה חברות אמריקניות ואיטלקיות החלו לצלם סרטים תנ"כיים והיסטוריים רבים יותר בישראל הודות להתפתחות אמצעי הקולנוע והטכניקה כאן. וכך צולמו סרטים כמו סדרות הטלוויזיה משה נותן החוק, יעקב ויוסף, מצדה (יצאו ב-1981). כולן מיני סדרות עבור הטלוויזיה האמריקנית, וסרטים על חיי ישו כמו, כמו ישו כוכב עליון (יצא ב-1973) וקשר הפסחא (יצא ב-1976), סרט בהפקה ישראלית של מנחם גולן ויורם גלובוס. סרטים אלה היוו במשך תקופה ארוכה את החלק המרכזי והמכריע של הסרטים הזרים שנעשו בארץ וסיפקו עבודה לשחקנים ישראליים רבים.

אך ההפקות הישראליות (רובן המכריע בשיתוף חברות זרות) בנושאים מקראיים היו מוגבלות ומצומצמות וזכו להצלחה מועטה ביותר, אם בכלל, הן ביקורתית והן קופתית.

סרט שאף לא זכה להגיע למסכים היה הסיקריקי של מנחם בינצקי מ-1971. הסרט הראשון מאז מעל החורבות שניסה לטפל בתקופת בית שני והוא גם האחרון מאז.

סרט זה ניסה לתאר תקופה חשובה זאת, שהרוב המכריע של הסרטים שנעשו עליה בחו"ל דנים עליה רק מבחינת הסיפור של ישו, יוחנן המטביל וראשית הנצרות. יוצאי דופן הם רק שני סרטים איטלקיים, אחד מהם אילם, על מרד החשמונאים, וסרט איטלקי, מראשית שנות ה-60, על חיי הורדוס, ומעל לכל המיני סדרה הטלוויזיונית על מצדה.
מעל החורבות
(באדיבות יעקב גרוס)

סרט זה, שיחד עם מעל החורבות ומצדה, הוא היחיד שמטפל בתקופת המרד הגדול ברומאים, מתאר ביריון סיקריקי אכזר המשעבד את סביבתו האלימה פחות, ונותן תיאור מעניין (ללא קשר לאיכויותיו הקולנועיות הירודות של הסרט) של הפילוגים בחברה היהודית של התקופה, כפי שהם משתקפים ביחסי הסיקריקי עם משפחה יהודית.

התקציב הנמוך שעמד לרשות הבמאי מנע ממנו להציג את התקופה בצורה משכנעת כלשהי. בינצקי לא הצליח למצוא לסרטו כל מפיץ, וכתוצאה, הסרט הוקרן רק פעם אחת בסינמטק ולמעשה נגנז מאז, אם כי במהלך השנים הוקרנו על המסכים סרטים גרועים בהרבה. מאז לא נעשו בארץ סרטים נוספים בז'אנר זה, הז'אנר של הסרטים על ימי בית שני, ז'אנר הכולל 2 סרטים. בינצקי עצמו ירד לארה"ב והפך לבמאי סרטי טלוויזיה מצליח בסדרות כמו פרקליטי אל.אי. וסדרת המדע הבדיוני בבילון 5.

סרט תנ"כי של ממש שנעשה באותו הזמן והופץ ב-1972 היה ההפקה המשותפת לישראל ולאיטליה תמר אשת ער. הסרט בוים בארץ על ידי במאי איטלקי ידוע בשם ריקרדו פרדה (שהתפרסם הודות לסרטים ההיסטוריים וסרטי האימה השונים שאותם יצר) והתבסס על מחזה באותו שם של הסופר הישראלי יגאל מוסינזון, הנחשב לאחד ממחזותיו החשובים ביותר והועלה ב-1952 בתיאטרון אוהל, ואף פורסם כספר.

אך עם הקרנת הבכורה של הסרט, מיהר הסופר לרחוץ ממנו את ידיו במסיבת עיתונאים וטען שהבמאי שינה לחלוטין את תסריטו. הסרט, שהוא עיבוד לפרקים ל"ד ול"ח מספר בראשית, מתאר במקביל את פרשת תמר שנישאה לבנו של יהודה ער ולאחיו אונן, ולבסוף מגישה עצמה לאביהם יהודה בתחפושת של זונה, בתקווה לקבל ממנו בן שימשיך את שושלתה. במקביל מתוארת פרשת האונס של דינה בת יעקב ונקמתם של אחיה בעיר שכם. בסרט הופיעו בתפקידים הראשיים שחקנים ישראליים כמו יוסף שילוח ולאה נאני ביחד עם שחקנים איטלקיים.

הסרט זכה לביקורות קטלניות ביותר שהתלוננו על הוולגריות שלו (הוא החל בסצנה של אונס דינה), ולפחות מבקר אחד קבע שזהו הסרט הגרוע ביותר אותו ראה בימי חייו. לשמו הרע של הסרט תרמה העובדה שבמהלך צילומיו אירעה דליקה באתר הצילומים, ששבה נספו כמה מסוסי ההפקה, ודליקה זאת עם מות הסוסים נראתה בסרט. לא פלא שהסופר יגאל מוסינזון ראה עצמו מחויב להתכחש לסרט, אם כי לפחות מבקר אחד הזכיר לו ששמו עדיין נמצא ברשימת הקרדיטים כמחבר התסריט.

סרט מוצלח יותר, גם הוא הפקה משותפת, הפעם עם אנגליה, וכמו תמר אשת ער דובר אנגלית ועם שחקנים זרים, היה סרטו של הבמאי הישראלי הידוע משה מזרחי, איש רחל (יצא ב-1975). סרט זה תיאר את תקופת שהותו של יעקב (השחקן ליאונרד ויטלינג) בבית לבן (השחקן הידוע מיקי רוני) וסיפור אהבתו לרחל (מיכל בת אדם). מזרחי, שהתפרסם בזכות סרטו אני אוהב אותך רוזה שבו תיאר בצורה משכנעת את ירושלים בסוף המאה הקודמת, ניסה להציג את התקופה התנ"כית של האבות בצורה ריאליסטית ככל האפשר, על סמך מחקר מעמיק שקיים על התקופה. הבמאי הסביר שמספר הסרט הוא למעשה איש המאה השמינית לפני הספירה, שאז כנראה נוצרו הסיפורים, שנקודת מבטו אינה זהה דווקא לעורך התנ"כי המאוחר יותר.

הרקע של התקופה הקדומה הוצג כשילוב של חיי הבדואים כיום עם תיאור 'ארכיאולוגי' של המזרח הקדמון, וחיי היום יום של העברים הקדמונים תוארו כחלק אינטגראלי מהסביבה הפגאנית, וכלא שונים בהרבה מהסביבה הבדואית סביבם. דבר שהוא כנראה נכון מבחינה היסטורית. כתוצאה, היו שמצאו בסרט זה השפעות של תנועת הכנענים של יונתן רטוש, שראתה בעברים הקדמונים חלק בלתי נפרד מהעמים של ארץ כנען. אך למעשה תפיסה זאת הופיעה גם במחזה המפורסם של תיאטרון אהל משנות ה-30, יעקב ורחל, אשר כמה מהמבקרים השוו אותו עם הסרט, ולא לטובת הסרט. הסרט לא שינה הרבה מהתפיסה הבדואית הפרימיטיבית של ההצגה שעוררה רושם רב בזמנו. למרות ההשקעה הרבה בסרט, שהייתה מעל המקובל לסרט ישראלי, הסרט זכה לביקורות פושרות ביותר, היה כישלון מוחלט בקופות וירד מהמסכים לאחר שבוע הקרנה בלבד. מזרחי ייחס את כישלונו להיות הסרט 'שעטנז', סרט ישראלי, תנ"כי ודובר אנגלית, דבר, שכפי שהסביר, הוא 'מוות לקולנוע'.

בעוכריו של הסרט הייתה גם העובדה שבתקופה בה נעשה איש רחל בארץ הופקו שתי הפקות תנ"כיות גדולות אחרות, שתיהן לטלוויזיה, משה נותן החוק עם ברט לנקסטר שצולם בסיני, ושני סרטי טלוויזיה של הבמאי היווני קאוקיאניס על סיפורי יעקב ויוסף. סרטו של קאוקיאניס על יעקב ויוסף שצולם באותו הזמן של איש רחל אף זכה לביקורות טובות יותר מההפקה הישראלית, כאשר הגרסה הקולנועית שלו, שאיחדה את שני סרטי הטלוויזיה, הגיעה לארץ תחת השם סיפור יעקב ויוסף (יצא ב-1974) וזכתה לשבחים רבים בגלל פשטותה ונאמנותה לסיפור המקורי. גם היא שמרה על נאמנות להווי הבדואי (סביר להניח שהקהל התעייף מהסיפור אותו כבר ראה בגרסתו של קאוקיאניס, כאשר הגיש לו מזרחי את אותו הסיפור בגישה דומה). הבמאי, עם כל רעיונותיו החדשניים לצילום הסיפור המקראי, היה ביש מזל שבחר לעשות את הסרט בדיוק באותו זמן שבו צולמה בארץ הפקה דומה על אותו הסיפור.

שנות ה-70 היו גם שנים שבהם עלו מחדש הרעיונות של פרויקטים גרנדיוזיים לצילומי כל התנ"ך בנוסח רעיונותיהם של קלאוזנר ועויזרמן. פרויקט אחד כזה נוצר בהשראת הבמאי קלוד ללוש וחברת הפקה צרפתית. התוכנית, שזכתה לתמיכתה הנלהבת של הסוכנות הציונית, קראה להסרטת 26 סיפורי תנ"ך, כל אחד באורך שעה. לפי התוכנית, ועדה מיוחדת של החברה לחקר התנ"ך בראשות פרופסור חיים גבריהו וחוקרים שונים מתחומים אקדמאים שונים, כמו דב נוי, הייתה אמורה לשמור על אמינות ונאמנות הסיפורים לתנ"ך. הסרטת הסיפורים השונים היתה אמורה להתבצע על ידי במאים שונים בעלי שם בין לאומי, כמו אינגמר ברגמן וקלוד ללוש (רעיון אותו כזכור ניסה לבצע כבר דינו דה לורנטיס בסרטו התנ"ך, ללא הצלחה). הסדרה הייתה אמורה להיות מותאמת להקרנה בטלוויזיה האירופאית והאמריקנית ולהקים, במסגרת הצילומים, עיר תנ"ך שהייתה אמורה להישאר אחרי ההסרטה כאתר תיירות.

ההפקה הראשונה הייתה אמורה להיות על אליהו הנביא והוכנו כבר טיוטות התסריטים ל-12 מסיפורי הסדרה. אך לרוע המזל הפרויקט היה גרנדיוזי מדי בשביל הבירוקרטיה בארץ והוא לא הגיע מעולם לכלל מימוש.

פרויקט מקביל, שאכן הגיע בחלקו לכלל מימוש, היה יציר מוחו של השחקן הישראלי הידוע חיים טופול, שיצר קשר עם קבוצות נוצריות דתיות בארה"ב והקים את חברת ג'נסיס שמטרתה הייתה להסריט את כל סיפורי התנ"ך והברית החדשה בישראל, בעברית ועם שחקנים ישראליים. רעיונו היה שהסרטים הקצרים שיופקו, כל אחד באורך כ-30 דקות, יעברו דיבוב בארץ בה יופצו וישמשו כחומר לימוד בבתי ספר, בתי כנסת ובכנסיות. המטרה הייתה לשמור על נאמנות מוחלטת לסיפורי התנ"ך, כפי ששאפה קלאוזנר בשעתה, תוך כדי קבלת יעוץ ממומחים נודעים בכל התחומים הרלבנטיים, והפצת חומר לימודי שיילווה את הסרטים.

המטרה הייתה לצלם בסופו של דבר לא פחות מ-350 סרטים קצרים המבוססים על כל סיפורי התנ"ך והברית החדשה. בסופו של דבר הוסרטו כ-40 פרקים שכיסו את מרבית ספר בראשית (טופול שיחק את אברהם) ואת האוונגליון לפי לוקס, אך צילום כל התנ"ך היה מעבר לכוחם, כשם שהיה מעבר לכוחו של דה לורנטיס כאשר ניסה פרויקט דומה.

מאלפת העובדה שהמימון וההפקה כאן היו לחלוטין זרים, רק המפיק הראשי טופול והשחקנים היו ישראליים, בארץ לא היה איש שהיה מוכן לבצע פרויקט דומה בכוחות עצמו.



קישורים

בחזרה לימי התנ"ך בקולנוע העולמי

ראשית הקולנוע הארץ ישראלי