בחזרה לימי התנ"ך בקולנוע
ובטלוויזיה בישראל - חלק ב'

אלי אשד


(זהו החלק השני של המאמר שחלקו הראשון הופיע כאן )

(הופיע במקור בכתב העת למורים לתנ"ך על הפרק).

הסרט המקראי בשנות ה-80

לאחר הפסקה של כמה שנים שוב נעשו כמה ניסיונות בודדים על ידי הקולנוע הישראלי לטפל בנושאים תנ"כיים, שניים מהם (מתוך שלושה) היו עיבודים של מגילת אסתר.

העיבוד הראשון של המגילה שנעשה ב-1983 נקרא המגילה 83 בבימויו של אילן אלדד, והיה עיבוד של חיים חפר לשירי המגילה של איציק מאנגר שזכה להצלחה רבה על הבמה הישראלית. יותר משהתעניין בסיפור המקראי עצמו עסק הסרט בעיירה היהודית המאנגרית שמעלה את סיפור המגילה ב'פורים שפיל' עליז. הסרט נעשה בשיתוף פעולה עם רשת טלוויזיה גרמנית, שבשבילה כבר ביצע אלדד עיבוד למחזה הידוע הדיבוק. כתוצאה מהאופי הבינלאומי של ההפקה, העלילה התרחשה באנגלית פרט לשירים שהושרו באידיש.

בזמן שהסרט הוצג בארץ הוצגה גם הגרסה הבימתית של מחזהו של מאנגר בתיאטרון וספק אם הזימון תרם להצלחתם של כל אחת מהגרסאות.

ב-1985 הופיע סרטו של הבמאי אבי נשר, שוברים, סרט שמבחינות רבות יש בו הרבה מה להראות על השינוי שחל ביחסה של החברה הישראלית לתנ"ך. נשר, שהתפרסם בזכות סרטים מצליחים שעשה כמו הלהקה ודיזינגוף 99, נכשל כישלון נחרץ בסרט שאפתני שעשה על אנשי המחתרות בתקופת המנדט, הזעם והתהילה. וכעת, כדי לחלץ עצמו מקשייו הכלכליים, עשה סרט על עשיית סרט על ידי חבורת צעירים היורדת לנגב לעשות סרט. כשהסרט שבתוך הסרט הוא אופרת רוק על המאבק בין דוד לגולית. הסרט אמור היה להיות פרודיה עכשווית על התנ"ך ויש מן העניין במה שהיה לבמאי לומר על התנ"ך בהקשר לסרט.

נשר אישר שמסע הפרסום ניסה להצניע ככל האפשר את חלקו של התנ"ך בעלילה (שהוא אכן מינימלי) והסביר שהוא בחר בפרודיה על התנ"ך "מאחר שהתנ"ך הוא הדבר הכי 'דבילי' והכי אבסורדי שיכולתי לחשוב עליו, אצלנו התנ"ך הוא מילה נרדפת לפיהוק, אף אחד לא רוצה לגעת בתנ"ך. אין בסרט מילים תנ"כיות, אין רצון לעסוק בתנ"ך כחומר יצירתי. התנ"ך הוא רק קישוט ואין פלא שהשתדלנו להצניע את חלקו לאורך כל מסע הפרסום של הסרט". מכאן המשיך נשר ודיבר בראיון על הערצתו לסרטי האימה סוג ג' שנעשו בארה"ב.

הסרט, שאמור היה לפתור את בעיותיו הכלכליות של נשר, הפך לאחד הכישלונות הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי והוא נחשב עד היום לאחד המועמדים המובילים לתואר הסרט הישראלי הגרוע של כל הזמנים. הקהל סירב לבוא. המפיץ שאל בייאוש: "אפילו להקרנה הראשונה אף אחד לא בא, איך הם ידעו שהסרט כל כך גרוע?" והסרט וכל מי שהיה קשור בו קיבלו בעיתונות את הכינוי 'שבורים'. הבמאי נאלץ לברוח על נפשו מאימת נושיו לארה"ב, שם הוא מתפרנס כיום מביום סרטי אימה סוג ד'. דבר אחד שייחד את שוברים מלבד ההומור האינפנטילי שלו, הוא שהיה זה הסרט הישראלי הראשון מאז בעל החלומות שעסק בתנ"ך שלא היה הפקה משותפת עם חברה איטלקית, אנגלית או גרמנית.

למרות ששוברים עצמו נכשל כישלון חרוץ, הרי מחזמר רוק על חיי דויד, המזכיר מאוד את זה שתואר בסרט, זכה להצלחה גדולה. ב-1993 יצאה להקת החברים של צ'יץ' במחזמר פרי עטו של ירון כפכפי, דוד, שהוצג בהצלחה גדולה, וכמה מכוכביו, כמו יעל בר זוהר ששיחקה את בת-שבע, הפכו מאז לאלילי נוער. הקהל של המחזמר הורכב בעיקר מבני נוער, כך שנראה שרעיונו של אבי נשר כפי שהוא מבוטא בסרט, על אפשרות ההצלחה המסחרית של מחזמר רוק תנ"כי המיועד לנוער לא היה שגוי מעיקרו כלל וכלל.

הצלחתו של המחזמר ופרסום כוכביו היו כה גדולים עד שהשחקן שגילם בו את דוד אף קיבל מדור מיוחד לביטוי הגיגיו במגזין פנאי פלוס תחת השם מלך ישראל, כבוד שיוחד עד אז רק לדוגמניות מצליחות ולכוכבות טלוויזיה. נוסח אהובתו במחזמר, יעל בר זוהר. בעיתונות אף דווח שערוץ 6 בכבלים תכנן להסריט את המחזמר עם צוות כוכביו המקוריים בסדרה של שלושה חלקים, אך מסיבות שונות תוכנית זאת לא יצאה לפועל. כפכפי בכל אופן העלה מאז את שוב את דוד על הבמה, שוב כאופרת רוק ואף מתכנן להכין אופרת רוק נוספת בשם עבד אדומי על חייו של הורדוס. וכפי שנראה בהמשך יצר מאז סדרת טלוויזיה תנ"כית.

רק במאי קולנוע ישראלי אחד ניסה לאחר מכן לעשות סרטים המבוססים על התנ"ך וזהו הבמאי הישראלי הידוע ביותר בחו"ל עמוס גיתאי, וגישתו לתנ"ך שונה באופן קוטבי מזאת של אבי נשר. בראיונות עימו אמר גיתאי פעמים רבות שהוא אוהב את התנ"ך משום שהוא מציג דמויות לא מושלמות שסובלות וחוטאות והתנ"ך מציג את מגוון הניגודים שלהם. בסרטיו ניסה גיתאי להציג את האנושיות ועם זאת את העל-זמניות של גיבורי התנ"ך אותם הציג על רקע סביבה מודרנית, ללא כל ניסיון ליצור רקע תקופתי אותנטי.

ב-1986, שנה לאחר סרטו של נשר, ביים את הסרט אסתר, ושלא במפתיע, בשיתוף עם חברה זרה, הפעם צרפתית. גיתאי, שהתפרסם הודות לסרטי הטלוויזיה הדוקומנטאריים שלו שבהם הציג באור ביקורתי ביותר את יחסי היהודים עם הערבים, הציג בסרט את סיפור מגילת אסתר תוך הקפדה שלא לסטות לכאורה מהטקסט המקורי. אך את הסרט צילם בשכונת העוני ואדי סאליב שבה, ללא ניסיון להסתיר את הריקבון וההרס מסביב, מתרחשת העלילה הקדומה, וחלק מהשחקנים היו ערבים פלסטיניים ובכך העביר הבמאי מסר פוליטי שבו מגילת אסתר היא מטאפורה לגבי מצב הפלסטיניים כיום ולמעשה הופכת לטקסט חתרני. חיזוק למסר זה היה בסוף הסרט, כאשר השחקנים חרגו מתפקידיהם התנ"כיים וסיפרו כל אחד על חייו בישראל המודרנית. אולי לא במפתיע הסרט מעולם לא הוקרן בהקרנה מסחרית בישראל.

גיתאי עזב את הארץ כדי ליצור באירופה ושם יצר, בין שפע רב של סרטים דוקומנטאריים, גם טרילוגיה של סרטים שקיבלה את השראתה מהאגדה הידועה של הגולם מפראג. הסרט השני בטרילוגיה זאת, גולם נדודים (יצא ב-1991), הוא מעין שילוב מוזר של סיפור הגולם עם מגילת רות, המתאר את סיפורם של נעמי ואלימלך המהגרים עם בניהם לצרפת של היום ועומדים שם תחת הגנתו של הגולם, המשוחק על ידי השחקנית הגרמנייה חנה שיגולה. כמו שעשה באסתר, גיתאי לוקח את מגילת רות ומעביר אותה למציאות של היום וכך הוא מקפיד על טופיקליות גמורה, אך בו בזמן מראה את העל-זמניות של סיפורי התנ"ך. סרט זה, כמו סרטו הקודם אסתר, זכה בשבחים רבים של הביקורת בחו"ל. גם סרט זה הוקרן בארץ רק בהקרנה בודדת בסינמטק.

סרטים תנ"כיים בשנות ה-90

מאז אמצע שנות ה-80 לא נעשה כל סרט מסחרי לקולנוע שמבוסס בדרך כלשהי על התנ"ך, רק פה ושם נעשו סרטים חובבניים קצרים המבוססים עליו.

כך למשל נעשה סרט מצויר (בציורים 'דוממים') על הנביא יונה בשם צו קריאה (יצא ב-1989) על ידי יפה כלב שהוקרן גם בטלוויזיה. הסרט מתאר את מאבקו של הנביא יונה בשליחותו, תחילה בצורך לנבא לאנשי נינווה ולאחר מכן בסליחה הקולקטיבית של האל לעיר, שהיא למורת רוחו. הסרט מתאר כיצד הנביא נעשה עד למעשי עוול בעיר, כמו פגיעה בילד על ידי מרכבה של גבירה מתנשאת, והוא מוצא שאינו יכול לסלוח לאנשי העיר.

צו קריאה ממשיך למעשה את שיטתם של נתן ויורם גרוס על האפשרות ליצור סרט תנ"כי רק באופן לא ריאליסטי, וכפי שציינה הבמאית בראיון: "ההחלטה לעשות סרט מצויר אפשרה להביא סיפור בעל אופי אגדי ולשמור על אופיו המיתי, בעוד שמימושו הקונקרטי באמצעות שחקנים ותפאורה היה עלול לפגוע במיתוס התנ"כי."

היו כמה סרטי סטודנטים שנעשו על נושאים תנ"כיים. למשל קח נא את בנך (יצא ב-1994) של דן גבע, סטודנט בבית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל בירושלים, שנתן פירוש אישי על סיפור עקידת יצחק.

בסינמטק יצא להקרנה מיוחדת סרט בן חצי שעה בשם איוב (יצא ב-1996) בבימויו של בן קדישמן. הסרט, שצולם בשחור לבן, מתאר את הסיפור הידוע על האיש שנוסה על ידי האל והשטן וכל הדמויות בו מגולמות על ידי אותו השחקן, שמעון פינקל. כדאי להזכיר גם בהקשר זה סרט חובבים קצר וחביב שנעשה על ידי אחיינו של כותב שורות אלה, חן שרון, וכמה חברים ועסק בסיפור אדם וחווה, הנחש והאלוהים, בהשראת סיפור קומיקס בריטי על הנושא.

אך פרט לניסיונות בודדים ולא מסחריים מעין אלה, הסרט התנ"כי, שמעולם לא הגיע להישגים מיוחדים (בניגוד לכל הציפיות), נעלם למעשה מהקולנוע הישראלי, ומסוף שנות ה-80 כל הסרטים התנ"כיים נעשו עבור הטלוויזיה.

פרט לכך, הסרט ההיסטורי היחיד שנעשה בשנות התשעים בקולנוע הישראלי היה סרטו דובר האנגלית של רפי בוקאי, המסע האחרון של מרקו פולו (יצא ב-1994) שעסק בימי הביניים, דווקא בתקופת מסעי הצלב בארץ ישראל, וכלל בין השאר אלמנטים מהברית החדשה, בסיפור על אבירים ששודדים ארון מכנסיית הברית בירושלים שהם מאמינים שבתוכו יש את גופתו של ישו הנוצרי. זהו הסרט הישראלי היחיד שנעשה אי פעם שעוסק בימי הביניים.

התנ"ך בטלוויזיה

גם הטלוויזיה הישראלית לא הראתה עצמה כמדיום נוח במיוחד לנושאים תנ"כיים, פרט לתוכניות חג לפורים ולחנוכה שהסריטו באופן קבוע את סיפורי מגילת אסתר והחשמונאים. יוצאת דופן הייתה סדרה של סרטי פלסטלינה של האנימטור צבי אורן על אגדות שלמה המלך לפי סיפורי ביאליק. סרטונים אלה, שהם ההמשך הרעיוני והאמנותי של סרטו של יורם גרוס, היו להצלחה גדולה הודות להומור וחוש ההמצאה שלהם, וניתן למצוא אותם כיום בקלטות וידיאו ואף כספרים, אך לא היו המשכים נוספים בסגנון זה.

הדרמה המקראית הראשונה (ולעת עתה גם האחרונה) שנוצרה לטלוויזיה הייתה כתר בראש (יצא ב-1989) של במאי הטלוויזיה הידוע רם לוי. התסריט של לוי ואפרים סידון היה עיבוד נאמן של מחזה של המשורר יעקב שבתאי על התככים ומלחמת הירושה בחצר דוד המלך הזקן בין תומכי שלמה ותומכי אדוניה. (מחזהו של שבתאי הוא אחד משלושת המחזות הישראליים המקראיים היחידים שהוסרטו יחד עם תמר אשת ער של מוסינזון והמגילה של מאנגר, שהוא בעצם אידי במקורו). שלא במפתיע, לפני הקרנתה עוררה הדרמה שערורייה זוטא בוועד המנהל של הטלוויזיה, כאשר נציגים מהמפד"ל טענו שיש שם קטעים העלולים לפגוע ברגשות הציבור, של דוד הזקן מלטף את הנערה אבישג. הם התלוננו שדוד הוצג בקטעים אלה כנואף קל דעת העסוק רק בסיפוק צרכיו האישיים וביקשו לקצצם. אך כנגד דרישה זאת יצאו חברי ועד מנהל אחרים כמו נציג הליכוד שלמה קור, שהיה ידוע כמי שלא היסס לדרוש לצנזר תוכניות, ודרש להקרין את הדרמה בציינו שהיא אינה אומרת דבר שלא נאמר בתנ"ך. הוא המשיך וטען שמן הראוי שהטלוויזיה תקרין יותר דרמות תנ"כיות והיסטוריות כמו הבריטים, וטענותיו אלה זכו לתמיכה רחבה בקרב חברי הוועד. הסרט אושר להקרנה וזכה לביקורות הטובות ביותר להם זכה סרט תנ"כי ישראלי מאז בעל החלומות.

לאחר דרמה מוצלחת זאת נשארו מאמצי הטלוויזיה בתחום הסרט התנ"כי מצומצמים ומוגבלים ביותר, כתוצאה מבעיות התקציב ומהחשש לעורר סערה פוליטית נוספת.

דומה היה ששינוי במצב יחול לאחר הפיכת ערוץ 2 לערוץ מסחרי. אחד הזכיינים הבטיח להסריט את הרומן המפורסם על ימי החשמונאים של הווארד פאסט, אחי גיבורי התהילה, אך דבר לא יצא מהבטחות אלה והזכיין העדיף להתמקד בהסרטת רמת אביב ג' המסחרית והזולה יותר.
חצי המנשה
(מתוך סדרות הטלוויזיה הקלאסיות ©)

התפתחות חיובית יותר חלה בערוץ של הטלוויזיה הלימודית, שלראשונה הסריט סדרה המתרחשת בתקופה התנ"כית בשם חצי המנשה. הסדרה נכתבה על ידי אפרים סידון, תסריטאי כתר בראש ומחבר קומיקס פרודי על התנ"ך בשם לחיות בתנ"ך ששימש כהשראה לסדרה. חצי המנשה תיארה כפר ישראלי בימי שמשון, הנתון לשליטת חיילים פלישתיים. ההומור בסדרה (שיוצריה טענו שהיא ראשונה מסוגה בעולם כולו, אם כי סדרות קומיות המתרחשות באימפריה הרומית ובימי הביניים כבר הוסרטו באנגליה מזה שנים רבות) היה מבוסס על האלמנט האנכרוניסטי שבו רבות מהבדיחות הן למעשה על מצבים ותופעות של היום. המוצלח בפרקי הסדרה היה פרק בו הופיע הזמר יהורם גאון בתפקיד מחבר ספר שופטים שבא לאסוף חומר לספרו מתושבי הכפר, והפרק עוסק במאמציהם הנואשים והקומיים להיות מוזכרים בדרך זו או אחרת בספר שופטים.

למרות שהייתה זאת סדרה מוצלחת למדי ואף זכתה במדליית כסף בפסטיבל סרטי טלוויזיה בניו יורק בקטגוריית ההומור והסאטירה, וזכתה להצלחה רבה מבחינת הצופים, היא נתקלה בהתעלמות כמעט מוחלטת מהתקשורת, פרט למאמר שבח אחד או שניים. נעשו ממנה 13 פרקים ואם כי היו תוכניות להמשיכה, הן התבטלו מסיבות שונות של חילופי גברי במשרד החינוך, וחבל. אין ספק שהיא גרמה לבני נוער רבים להתמודד לראשונה מרצונם החופשי עם חומר הקשור לתנ"ך.

מעניין לציין שבזמן הסרטתה צולם עבור ערוץ 2 פיילוט לסדרה קומית מתחרה המתרחשת, גם היא בימי השופטים, בבר של רחב הזונה שבו נפגשים דמויות תנ"כיות מתקופות שונות ובראשם שמשון. ייתכן מאוד שאם חצי המנשה הייתה זוכה להצלחה גדולה יותר, פיילוט זה (שלא הוקרן) היה הופך מיד לסדרה והיו צצים חיקויים תנ"כיים נוספים.

בנוסף לכך, ערוץ 1 הקרין מחזמר בכמה חלקים על שלמה המלך שאמור היה להיות מבוסס על אגדות ביאליק, אך כל קשר בינו וביניהם היה מקרי בהחלט (שלמה טס במסגרת הסרט בחלל ונסע בזמן) והוא לא הגיע לקרסוליהם של סרטוני הפלסטלינה של צבי אורן.

ב-2003 בכל אופן הוקרנה סדרת טלוויזיה חדשה ומעניינת על נושאים תנ"כיים בערוץ הטלוויזיה תכלת. זוהי סדרת חברים מהתנ"ך של ירון כפכפי (יוצר דוד) שמציגה דמויות ידועות שונות מהתנ"ך דרך 'ראיונות' שנעשו עליהם כביכול עם ידידיהם. סדרה זאת שייכת לז'אנר החדש של סרטים 'מוקומנטאריים' שמציגים עלילות דמיוניות לגמרי בצורה דוקומנטארית כביכול.

סרטים על ארכיאולוגיה

למרות העניין העצום בישראל בארכיאולוגיה, מספר הסרטים שמתמקדים בנושא זה הוא מזערי. מאז אף מילה למורגנשטרן נעשה רק סרט טלוויזיה אחד בנושא, רצח בים המלח (יצא ב-1994) של יוסי גודארד העוסק בפרשת רציחות בין ארכיאולוגים העוסקים בחקר המגילות הגנוזות (והתבסס במידת מה על אירועים ושערוריות ידועות בתחום שנוי במחלוקת זה). נוסף לכך, מאז הקמת ערוץ 2 נשמעו דיווחים שונים על תוכניות להפיק סדרת מתח רבת פרקים שתעסוק במצוד ארכיאולוגי כלל עולמי, נוסח סרטי אינדיאנה ג'ונס של שפילברג, אחרי סוד האפרסמון הקדום של עין גדי, שלפי האגדה יכול להאריך את חיי האדם. בינתיים דומה שהפקה זאת לא תתממש אחרי הכל כתוצאה מבעיות כספיות וכתוצאה מהאשמות בפלגיאט של תסריטאי מתחרה שכתב גם הוא תסריט על פשעים מסביב לחפירות בקומראן (תסריט שכבר יצא כספר).

מאז ההודעות הראשונות על הפקת הסדרה, גילו הארכיאולוגיים בעין גדי עדויות לדרך הפקת האפרסמון בימי קדם בחפירות במקום, וה'סוד' שוב אינו סוד.

רלוונטי לנושא הוא הסרט שהוזכר למעלה, המסע האחרון של מרקו פולו של רפי בוקאי, שעוסק בגילוי 'ארונו של ישו' וחשיפת 'תכריך פני ישו' על ידי צלבנים בימי הביניים.

ב-1996 ביים הבמאי ודני וקסמן את סרט הטלוויזיה שירת הגליל. מעין דוקודרמה שעסקה במאמציהם של אנשי כת קנאית בגליל, הרואה את עצמה כצאצאי כוהני בית המקדש, למצוא את אוצרות בית המקדש הקבורים מתחת להר מירון. סרט זה מראה אולי יותר טוב מכל סרט אחר את הקסם שמהלכים התנ"ך וההיסטוריה היהודית הקדומה על הדמיון של אנשים שונים.

ניתוח התופעה

אין ספק שהרקורד של הקולנוע והטלוויזיה הישראליים בנושא סרטים תנ"כיים והיסטוריים קדומים בכלל הוא מאכזב ביותר כאשר משווים אותו לחלומות של מורי בצלאל, יוסף גל-עזר ומרגוט קלאוזנר להפוך את הפקת סרטי התנ"ך לבסיס ולמרכז של תעשיית הסרטים בארץ.
חצי המנשה
(מתוך סדרות הטלוויזיה הקלאסיות ©)

מספר הסרטים התנ"כיים שנעשו כאן הוא מועט מכדי שאפשר יהיה לבצע הכללות כלשהן לפיהם, אך ניתן לומר ששניים מהם, תמר אשת ער ושוברים הם בין הסרטים הגרועים ביותר שנוצרו אי פעם בקולנוע הישראלי. לעומת זאת, שניים אחרים בעל החלומות וסרט הטלוויזיה כתר בראש זכו לשבחים רבים בביקורת והם טובים בכל קנה מידה. כן ניתן למצוא איכויות שונות בסרט איש רחל ובכמה מפרקי חצי המנשה. הרוב המוחלט של הסרטים הישראליים הקשורים בתנ"ך נעשה בשיתוף פעולה עם חברות זרות, וכתוצאה, רוב הסרטים התנ"כיים הישראליים הם דוברי אנגלית ולא שפת התנ"ך.

כל סרט ישראלי שהיה קשור איכשהו בתנ"ך נחל כישלון מוחלט בקופות ורוב במאיהם אף ירדו מהארץ. בכמה מהמקרים (יורם גרוס, מנחם בינצקי, אבי נשר) הם זכו בחו"ל להצלחה שלה לא זכו בארץ.

יש לציין את הכישלון המוחלט של תפיסתה של קלאוזנר על הצורך לצלם בארץ רק סרטי תנ"ך ריאליסטיים מבחינה היסטורית ונאמנים למקור התנ"כי. רק סרט אחד, איש רחל של מזרחי, ניסה לשמור על נאמנות היסטורית כל שהיא, דבר שאינו מפתיע בהתחשב באמצעים המוגבלים שעמדו בפני היוצרים הישראליים שלא היו יכולים להתקרב לנאמנות ההיסטורית לה היה מסוגל מפיק הוליוודי כמו דה מיל.

לעומת זאת תפיסתו של נתן גרוס, על חוסר האפשרות וחוסר הטעם ליצור סרט תנ"כי היסטורי וריאליסטי, נחלה יותר הצלחה. בסרטים המצוירים של יוסף ויונה, בסדרות הטלוויזיה על שלמה, בקלטת וידיאו מצוירת מצליחה ביותר של הסופר מאיר שלו, שבה הציג בהומור רב את סיפורי ספר בראשית לילדים, ובכמה פרקים של חצי המנשה שבסירובה לקחת את עצמה ברצינות עונה למעשה על הקריטריונים של גרוס על הסרט התנ"כי הטוב. נראה שתפיסה זאת התאימה יותר ליכולת ולשאיפות של התעשייה הקולנועית בישראל וחבל שלא נעשו יותר ניסיונות בכיוון זה.

הקולנוע הישראלי הראה עצמו ככישלון במיוחד בהשוואה לכלי תקשורת כמו הרדיו שעיבד לתסכיתים נושאים תנ"כיים והיסטוריים בהצלחה אמנותית גדולה (נושא מרתק ומורכב הדורש דיון מפורט משל עצמו). מדוע הכישלון הזה של הקולנוע הישראלי בהתמודדות עם גורמים כה מרכזיים בעיצוב התודעה היהודית והישראלית כמו התנ"ך ותקופת בית שני?

ניתן לתת לכך כמה סיבות:

  1. הסיבה הפשוטה שבכולם היא העלות. סרט תנ"כי והיסטורי הוא יקר מאוד, יש להוציא כסף רב על תלבושות ותפאורות משכנעות, כמו גם על ניצבים רבים כדי להוסיף לאמינות. הקולנוע הישראלי מעולם לא היה משופע בכסף והיה זה קל וזול יותר לעין ערוך ליצור סרט על תקופתנו או לפחות על עבר קרוב. גם העובדה שסרטים הוליוודיים תנ"כיים רבים יחסית צולמו בארץ רק עזרה לרפות את הידיים ליוצרים ולמפיקים המקומיים בראותם את הכספים הרבים שהיה על הזרים להשקיע כדי ליצור סרט אמין יחסית. ייתכן מאוד שאילולא הסרטים הזרים, היו נעשים סרטים מקומיים רבים יותר על התנ"ך.

  2. גם העובדה שהייתה צריכה למעשה לעזור להפקת סרטים אלה, שכאן הם הנופים והמקומות המקוריים של התרחשות האירועים התנ"כיים, לא עזרה הרבה, שכן קצב הפיתוח המהיר אותו עברה הארץ הגדיל את הקושי למצוא אתרי צילום מתאימים שייראו תנ"כיים. והדבר השפיע גם על מפיקים זרים שמעדיפים יותר ויותר להסריט סרטים תנ"כיים בארצות כמו תוניסיה ואלג'יר ששמרו על המראה הפרימיטיבי תנ"כי שלהם, בניגוד לישראל המודרנית והממוכנת. כמובן תרמו להחלטה זאת גם שיקולים של מצב הביטחון הבלתי יציב בארץ (שגרם קשיים רבים להפקות כמו משה נותן החוק שצולמו בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים דבר שגרם בעיות רבות למפיקים). כמו גם לעיתים הבירוקרטיה הטרדנית שבה ועצם העובדה שארצות אלה הם זולות יותר

  3. הפיחות בעניין הציבורי בתנ"ך. אין ספק שכיום יש פחות עניין ציבורי בתנ"ך בהשוואה לשנות ה-40 וה-50, פיחות המתבטא בהצטמצמות במספר הספרים ויצירות האמנות המבוססים על התנ"ך ובמספר הסטודנטים ההולכים ללמוד באוניברסיטה תנ"ך ומקצועות הקשורים בו כמו היסטוריה וארכיאולוגיה. פיחות זה משפיע על שיקוליהם של המפיקים והיוצרים בבחירת נושאי סרטיהם שבדרך זו או אחרת מושפעים ממה שהם חושבים שהקהל רוצה לראות, במיוחד בתקופה זאת של התגברות המסחריות בתעשיית הטלוויזיה שמפיקה כיום את רוב הסרטים המקוריים שנעשים ומוקרנים.

    אמנם לכאורה דומה שאין כמו העלילות התנ"כיות והיסטוריות של שושלת בית דוד או בית הורדוס כדי לספק השראה לסדרה דרמתית רבת פרקים ומרתקת בדומה לסדרות הבריטיות המבוססות על חיי מלכים כמו הנרי השמיני ואליזבט. אך סביר להניח שהחלטה להפיק סדרה כזאת תיתקל בלחצים ובפולמוסים שונים, ומעבר לעניין הראשוני שיתעורר בציבור כתוצאה מהפולמוס, ספק אם יצליחו למשוך לעצמם מספיק צופים כדי להצדיק את ההשקעות הגבוהות שידרשו.

    ערוץ מסחרי כמו ערוץ 2 יעדיף להסריט אופרות סבון מודרניות וזולות מאשר סדרות על המלך הורדוס או דוד שיהיו יותר יקרות, ואולי גם פחות מובנות לצופים.

  4. בעיות עם הצנזורה ודעת הקהל. בעיית הצנזורה של סרטים תנ"כיים והיסטוריים הייתה תמיד נושא רגיש בישראל, ודומה שהיא רק מתחזקת ולא נחלשת עם השנים. בשנות ה-50 הגיעו לארץ מספר סרטים שהתבססו על הברית החדשה, כמו שלומית (יצא ב-1953) שצולם בארץ והגלימה (יצא ב-1953) אותם סירבה הצנזורה להקרין בטענה שיש בהם כוונות מיסיונריות, אם כי לבסוף סרטים אלה הוצגו 'לאחר קיצוצים נאותים'. במיוחד, מאחר שאיסור זה הכעיס את האולפנים האמריקניים שאיימו שהם יפסיקו להסריט סרטים בארץ אם סרטים אלה יאסרו בה להקרנה. וכך בוטלה בארץ הסרטת הסרט מרים המגדלית עם ריטה היוורט בגלל החלטת הצנזורה לאסור את הקרנת שלומית עם אותה השחקנית.

בשנות ה-70 אירעו אירועים נוספים כאלה עם סרטים נוספים על ישו, כמו ישו כוכב עליון שצולם בארץ והיו טענות שהוא נגוע באנטישמיות. סרטים אחרים סירבה הצנזורה לאשר בטענה שהם יפגעו ברגשות הנוצרים בארץ. כך היה במקרה של קשר הפסחא (יצא ב-1976) שהיה הפקה ישראלית של מנחם גולן בו ישו הוצג כמורד ברומאים ש'ביים' את מותו. הסרט התבסס על רב מכר מפורסם של חוקר יהודי ובמקרה זה איש לא הטיל ספק שנקודת המבט של הסרט היא פרו-יהודית, אך הצנזורה אסרה את הצגתו מחשש לתגובה עוינת של הנוצרים שיראו בסרט תעמולה יהודית כנגד ישו.

מקרה דומה אירע עם סרטו של מרטין סקורסזה הפיתוי האחרון של ישו (יצא ב-1988) שעורר מהומות בכל מקום בו הוצג. תחילה סירבה הצנזורה לאפשר את הקרנתו (ישראל הייתה המקום היחיד בעולם שבו סרט זה נאסר להקרנה) ובכך הביאה לפתיחת ויכוח נוקב בנושא בעיתונות. לבסוף הותר הסרט להקרנה. אך כאשר הוקרן כעבור מספר שנים בטלוויזיה בכבלים הוא הביא למהומות דמים בקרב הנוצרים בארץ שניסו תחילה להביא לביטול הקרנתו. ייתכן שסרט זה לא יוקרן יותר לעולם בטלוויזיה בישראל מחשש למהומות נוספות.
הפסיון של ישו
(מתוך angrywhitefemale.net ©)

עד כמה הנושא הזה רגיש אנו רואים לאחרונה לגבי סרטו החדש, המצליח ומעורר המחלוקת של השחקן מל גיבסון על ישו הפסיון של ישו שעלול בהחלט להביא למהומות אם יוקרן בארץ, בגלל האנטישמיות הבוטה שבו, ויש חשש רציני שיתרום להתחזקות האנטישמיות בחו"ל.

כל אלה הם סרטים המבוססים על הברית החדשה. אך אין כל ספק שאם היו נעשים יותר סרטים על פי התנ"ך בארץ הם היו מביאים לתוצאה דומה של ויכוחים ואולי אף מהומות אם הבמאי היה מנסה לקחת לעצמו חירות דרמתית מסוימת לגבי דמות כמו דוד, או אפילו להציגו בדיוק כפי שהוא מוצג בתנ"ך. הדבר היה מעורר את זעמם של נציגי הדת כפי שקרה במקרה הקל יחסית של כתר בראש.

למעשה, יוצרי הסרטים התנ"כיים כיום עומדים בפני דילמה מסוימת, אם יצרו סרט שיהיה נאמן לחלוטין או לרוב לתנ"ך, ספק אם ימשכו בכך קהל רב (החרדים לא רואים קולנוע, ובכל מקרה אינם מתעניינים בתנ"ך). אם לעומת זאת ינסו להציג פירוש חדשני ונועז לדמות תנ"כית כלשהי, הם עלולים לעורר על עצמם את זעמם של הדתיים שסובלנותם הולכת ופוחתת מידי שנה (ראו מקרה גיל קופטש הקומיקאי שהעז להתייחס בטלוויזיה בהומור לגבי דמויות מקראיות).

מה שקרה לגבי הפיתוי האחרון של ישו, שהקרנתו הביאה להתעוררות מהומות אלימות, עלול להיות כאין וכאפס לעומת מה שעלול להתחולל בארץ לגבי סרט שיציג את דוד ויהונתן כהומוסקסואלים, או את שלמה כמנאף עם נוכריות. זוהי כמובן הקצנה אך יש להניח שגם אם יופיע סרט תנ"כי ישראלי לא קיצוני לכאן או לכאן, עדיין יופיעו לו כל מיני מקטרגים שיטענו כנגד חוסר נאמנות זו או אחרת לתנ"ך או למסורת, כאמצעי למשוך תשומת לב לעצמם.

עם זאת יש לציין שבארץ בוצעו הפקות ישראליות לכל דבר על נושאים תנ"כיים שנועדו מראש עבור קהל בחו"ל ולא הוקרנו מעולם בארץ, כמו סדרת הטלוויזיה מסתורי התנ"ך, סדרה ששילבה דוקומנטריה עם קטעי דרמה על תקופת התנ"ך עם שחקנים ישראליים שזכתה להצלחה כה גדולה בחו"ל עד שמסדרה זאת הופקו שלוש עונות שלמות. ייתכן שתהליך זה של הפקת סרטי תנ"ך ישראליים עבור השוק והקהל בחו"ל, תהליך שבו החל כבר טופול, יימשך גם בעתיד.

העתיד בכל אופן אינו מנבא טובות לגבי הסרט התנ"כי הישראלי המיועד לקהל מקומי. אם זאת, יש לקוות שיימצא היוצר שיידע ליצור סרט השאוב מההיסטוריה הקדומה של העם, סרט שיוכל לעמוד בשורה אחת עם הסרטים שנעשו על ההיסטוריה הקדומה שלנו על ידי יוצרים מעמים אחרים.


תודה להיסטוריון הקולנוע הישראלי, יעקב גרוס, שסיפק תמונות ממעל החורבות ומבעל החלומות, סרטים שאותם שיחזר וכעת הוא מפיץ בקלטות.


קישורים

סרטי מלחמה בישראל

בחזרה לימי התנ"ך בספרות העברית

בחזרה לימי התנ"ך בקומיקס הישראלי

סרטים ישראליים של מדע בדיוני ועל העתיד