מלך שהוא גם סנדלר: על המחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר

אלי אשד



התחלפות בין סנדלר ובין מלך, די דומה לפוליטיקה הישראלית היום, לא? גם שם כל סנדלר הוא מלך".

(אילן רונן, במאי "שלמה המלך ושלמי הסנדלר")

לרגל חג השבועות חגה של רות האם של משפחת בית דוד ושלמה ולרגל 35 שנה למותו של המשורר נתן אלתרמן להלן כתבה המיוחדת. הנושא הוא תולדות היצירה הספרותית והתיאטרלית המפורסמת והמצליחה ביותר של הזמנים המודרניים על דמותו של שלמה המלך הלא היא המחזמר”שלמה המלך ושלמי הסנדלר" פרי יצירתם של הסופר סמי גרונמן והמתרגם נתן אלתרמן.

בימים אלה מוצגת על הבמות שוב על ידי תיאטרון הבימה ההצגה הישראלית המצליחה מכל המחזמר ”שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שכתב סמי גרונמן ותירגם, בתוספת פזמונים מקוריים, נתן אלתרמן. זאת ההצגה הגדולה והיקרה ביותר של תיאטרון זה ב-10 השנים האחרונות וכעת מתברר גם המצליחה ביותר. את ההצגה מביים אילן רונן שמביים גם את כתר בראש של יעקב שבתאי שהוא מעין”הקדמה" ומתאר את ימיו האחרונים של אביו של שלמה דוד, ואת תהליך המלכתו של שלמה למלך. אולם שתי ההצגות הן שונות זו מזו עד כמה שניתן. ”כתר בראש” היא דרמה קודרת על המוות המתקרב בעוד ש"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" היא הצגה עליזה מעין כמוה, בתכניה ובפזמוניה. הביקורות מהללות אותו כפי שהיללו את גרסאותיו הקודמות (תופעה נדירה). לדעת הכל (וגם לדעתי) זהו המחזמר (או”קומדיה מוזיקלית” כפי שהעדיף להגדירו נתן אלתרמן מתרגמו) הטוב והמצליח ביותר שהופק אי פעם בארץ, קלאסיקה של ממש. זהו אולי המייצג האולטימטיבי של התיאטרון העברי במיטבו. כל הסימנים מראים שהוא ימשיך להיות מוצג עוד זמן רב מאוד לאולמות מלאים. חוץ מזה הוא גם ללא ספק המחזה התנכי המצליח ביותר של כל הזמנים בישראל או מחוצה לה. "הפנינה בכתר" התיאטרון הישראלי לדורותיו.

ישנה טענה ששלמה המלך גיבור המחזמר היה גם גיבור המחזמר האמיתי הראשון בשפה העברית הלא הוא ספר”שיר השירים" התנכי שלפי אחת התיאוריות היה במקור בכלל טקסט של מחזמר קדמון שתיאר סיפור אהבה בין המלך שלמה והנערה שולמית. אם זה נכון הרי יש כאן מעין סגירת מעגל: שלמה כוכב המחזמר הראשון בעברית חוזר להיות הכוכב של המחזמר החשוב והמצליח ביותר בשפה זאת. אבל במקור המחזה, המבוסס אמנם גם על אגדות עבריות, נכתב בגרמנית דווקא על ידי סמי גרונמן ונמכר לחברת”מועדים” למחזות מקוריים של מרגוט קלאוזנר, ”האם הגדולה" בישראל הן של תקשורת ההמונים והן של תרבות”הניו איג'".

נתן אלתרמן תירגם אותו לעברית והוסיף פזמונים שונים. התרגום המצוין שהוא אולי המחזה הטוב ביותר שכתב אלתרמן מכל סוג, הוא שנתן לו את יופיו הנצחי, שככל הנראה לא קיים במקור הגרמני. המחזמר הגרמני העברי רווי בפקחות עממית-ישראלית גרונמנית-אלתרמנית, וחכמת לשון עברית פיוטית פסודו מקראית, שפה פיוטית נפלאה, עם חריזה עדינה ומשחקי לשון מפותלים, מתוחכמים ושנונים. שפה מהסוג שלא קיים כיום במחזות, שהם בעלי שפה דלה שעולים על במותינו ומבטאים זאת. מה שמדהים הוא שהתרגום של אלתרמן, שנכתב במקור בשנת 1942, עדיין תוסס ומלא חיים כפי שהיה לפני 63 שנים. המחזה הוא בגדר חג של הלשון העברית שבכמוהו לא נתקלים יותר בהצגות חדשות יותר.

סיפור המחזמר עוסק בהתחלפות בין שני אנשים זהים במראה החיצוני. המלך החכם באדם שלמה והסנדלר הלץ והשיכור שלמי. שלמה המלך שנודע לו על הדמיון המדהים מזמן את הסנדלר שלמי הדומה לו כתאום לארמונו ומציע לו להתחלף בבגדים. השניים מוצאים כי ”הבגדים אכן עושים את האדם” וכי עליהם להתמודד עם תפקיד ומעמד שאינם מוכרים להם כלל. שלמה מלך ישראל הוא לכאורה החכם באדם, אך מתגלה, כטיפוס תאוותן החושק בנעמה אישתו של שלמי, כמי שאינו מכיר את חיי העם כלל. הסנדלר התמים שלמי איש השוק מוצא לפתע שהחיים כמלך אינם הדבר הנעים ביותר עלי אדמות ואחרי הכל מלאכת המלוכה היא קשה יותר ממלאכת הסנדלרות. שלמה המלך המתקשה אפילו להסתגל לחיים בין פשוטי העם מוצא שכל הידע הרב שלו אינו עוזר לו ולא כלום בחוצות ירושלים והוא הופך למושא לעג של פשוטי העם שרואים בו רק סנדלר ולא מלך.

בסיום השמח כל אחד מהם שמח לחזור למקומו ולמעמדו המקורי, שלמי אל הבקבוק, אישתו הצרחנית נעמה, ושלמה אל חצרו, אל אישתו נופרית בת פרעה ושאר 999 נשותיו ואל אימו החכמה יותר ממנו, בת שבע. לאחר שלמד לקח כיצד באמת חי האדם הפשוט, הוא מוכן ומזומן בסיום המחזה לקדם את פניה של מלכת שבא שבאה לנסותו בחידות.

העלילה של המחזמר רחוקה מאוד מלהיות מקורית. יש כאן את אחד המוטיבים הקדומים ביותר והנפוצים ביותר של הקומדיה עוד מימי הקומדיה היוונית העתיקה, לכל הפחות מהמאה הרביעית לפני הספירה, של ההתחזות וההתחפשות של תאומים זהים הגורמים לבלבול מצחיק. מקור השראה חשוב ביותר של סיפור המחזה הם סיפורי המלך שלמה שאותם ניתן למצוא במדרשים. למשל הסיפור על מלך השדים אשמדאי שלבש את דמותו של שלמה בדרך כישוף ומלך תחתיו בזמן ששלמה עצמו שגורש מירושלים, נאלץ לנדוד כקבצן עלוב ומסכן בארצות רחוקות ואיש אינו מאמין לטענותיו כי ”היה מלך בירושלים". היו בין החכמים שהיגיעו למסקנה (ההגיונית למדי) ששלמה מעולם לא חזר למלוך אלא מת כקבצן בעוד שאשמדאי המשיך למלוך והוא זה שהביא לחלוקת הארץ.

בימי הביניים הפכו הסיפורים האלה על שלמה ואשמדאי אצל עמים אירופיים שונים לסיפור מאבק שכלי בין שלמה ובין אחיו העני בן המעמדות הנמוכים אך בעל השכל חריף, מארקולף, שגובר על המלך החכם אך הלא מעשי שוב ושוב בחריפות שכלו המעשית. בזמננו המודרני זכו סיפורי שלמה ואשמדאי לעיבודים ידועים על ידי המשורר ביאליק בסיפורי ”ויהי היום” שלו לילדים, אצל המחזאי יעקב כהן בטרילוגית המחזות שלו על שלמה המלך ואצל אחרים. אך ככל הנראה העיבוד הטוב ביותר של סיפור שלמה ואשמדאי הוא בספרו הפנטסטי של דן צלקה לבני הנעורים מלחמת בני ארץ בבני שחת שבו נער וידידיו יוצאים להציל את שלמה הנודד ולהחזירו לכיסא מלכותו לפני שאשמדאי השולט בדמותו יביא לכיבוש העולם בידי בני השחת השדים.

השם המקורי של גיבור המחזה, שלמי, בגרמנית היה ”שמדאי” ברמז ברור לאשמדאי ולסיפורו שהיה מוכר היטב לקהל הצופים. אלתרמן נתן לסנדלר את שמו העברי ”שלמי". גרונמן קיבל השראה בכתיבת המחזה גם מקטעים בספר ”דון קישוט" של סרוונטס שבו סנשו פנסה עוזרו הכפרי והלא חכם של דון קישוט מוצא את עצמו כשופט הנאלץ להכריע במשפט. וכמובן מספר הילדים המפורסם של מרק טווין בן המלך והעני, על בן המלך הנרי השמיני ועל כפילו מבין פשוטי העם המתחלפים בינהם לכמה ימים והתוצאות הרות אסון.

סופר המדע הבדיוני רוברט היינלין כתב ספר בשם כוכב כפול (1956), שבו יש סיפור דומה לזה של ”המלך שלמה ושלמי הסנדלר”, על שחקן שמפאת דמיונו לפוליטיקאי הבכיר של מערכת השמש מגלם את דמותו ככפיל באירועים המוניים, עד שכתוצאה מהתנקשות בחייו של הפוליטיקאי הוא נאלץ לתפוס את מקומו כשליט אגב מעורבות בלתי נמנעת באין ספור אינטריגות עתידניות. אלא שבניגוד לשלמי השחקן האלמוני מוצא שתפקיד מנהיג מערכת השמש בהחלט נמצא בתחום יכולותיו. הסיפור הופיע בשנות החמישים במגזין מדע בדיוני. יש מקום לחשוב שאלתרמן שהיה חובב מדע בדיוני והיה מנוי על המגזין שבו הופיע הסיפור, זאת קרא אותו שם אם כי זה הופיע רק לאחר ההצגה המקורית. אבל סיפור המחזה ”שלמה המלך ושלמי הסנדלר, אם כי אינו מקורי באמת הוא עדיין מושלם כמעט כפי שהוא.

המחבר סמי גרונמן (1875-1952), היה עורך דין ועסקן ציוני פעיל, ציר קבוע בקונגרסים ציוניים שונים. הוא הוציא ירחון ציוני סטירי בשם ”שלומיאל”, חי בארץ ישראל שנים רבות מ-1936, אך מעולם לא למד עברית כהלכה למרות שנודע בשנינותו הלשונית ובהיותו חמוש תמיד בבדיחה יהודית עממית פוליטית כל שהיא. כמה מהבדיחות שלו פורסמו על ידי החוקר דב סדן בספר של קבצי אימרות שנונות בשם קערת הצימוקים (תשי"ב). בין השאר, גרונמן היה עורך הדין של האידיאולוג הציוני המפורסם אחד העם במשפט תביעת דיבה עקרוני נגד עיתונאי בשם רוונטלוב, שכתב כי אחד העם הוא אחראי ליצירתם של ”הפרוטוקולים של זקני ציון" המדברים על השתלטות היהודים על כדור הארץ והוא (ולא דווקא הרצל שמוזכר ב"פרוטוקולים” בשמו) הארכי קונספירטור יהודי. לאחר דיונים משפטיים, שנמשכו שלוש שנים, שני הצדדים הגיעו לפשרה שבמסגרתה הסכים העיתונאי הנתבע לחזור בו מהאשמותיו כנגד אחד העם ולשלם את הוצאות המשפט.

עד מותו היה גרונמן נשיא בית דין הכבוד של הקונגרס הציוני כתוצאה מיושרו ללא משוא פנים שהפך אותו לשם דבר בעולם הציוני. כיום גרונמן ידוע לא כעורך דין ולא כפוליטיקאי ומנהיג ציוני אלא בעיקר כסופר וכמחזאי. הוא התפרסם בראשית הקריירה שלו ככותב בשפה הגרמנית הודות לשורה של רומאנים סאטיריים המשקפים את חוויותיו מימי המלחמה ומפגישותיו עם יהדות מזרח אירופה. הוא פרסם גם ביקורת סטירית הן על המתבוללים מתנגדי הציונות והן על האורתודוכסיה החרדית המאובנת. הידוע ברומאנים אלו ששמו תוהו ובוהו (1920), שזכה בפופולאריות רבה, עסק בשני סיפורי חיים מקבילים של יהודי צעיר ממזרח אירופה שמגיע לברלין העשירה, ולעומתו אחד משועי העיר שנוסע למזרח ומגלה שם חיים שונים בתכלית. הוא התפרסם גם הודות לספר זיכרונותיו זיכרונות של יקה שרק חלקו הראשון הופיע רק מתורגם לעברית על ידי דב סדן. החלק הראשון (הוצאת עם עובד, 1946) תיאר את חוויותיו של גרונימן בגרמניה.

גרונמן כתב מערכונים ומחזות שונים שהוצגו בארץ כמו המחזה ”יעקב וכריסטיאן” (שהוצג גם בפולין בשם ”יעקב ועשיו") שהוא סאטירה על תורת הגזע הנאצית. הוא שהוצג על ידי התיאטרון הסאטירי, ”המטאטא” בתל אביב בשנת 1938 (תיאטרון שהיציג מערכונים סטיריים שונים שלו שתורגמו על ידי אלתרמן). היו גם הסאטירה "המשפט על צילו של החמור” על מלחמת המפלגות,”משפחת היינה”, שהוצג בהבימה בשנת 1947, על משפחתו של המשורר היהודי-הגרמני המפורסם היינה בן המאה ה-19, ו”הקשר הגורדי” שהוא מחזה היסטורי שבו מוצגים המלך הכובש אלכסנדר הגדול והכהן הגדול היהודי שמעון הצדיק זה מול זה.

כיום זכור גרונמן אך ורק הודות ליצירה אחת ויחידה ולא באמצעות השפה שבה חיבר אותה, גרמנית. הוא זכור הודות לשפה שאליה תורגם "שלמה המלך ושלמי הסנדלר” על ידי נתן אלתרמן. ”שלמה המלך ושלמי הסנדלר" עבר כמה וכמה גלגולים בימתיים שמהלכם הוצג המחזה בכל אחד מהתיאטראות העבריים הגדולים. המחזה יצא לראשונה כספר בשנת 1942 בהוצאת”מועדים” של מרגוט קלאוזנר לפני הצגת המחזה ב-1943. אם כי גרונמן זכה לראות אותה כהצגה בתיאטרון האוהל, הרי מאחר ונפטר ב-1952 הוא לא זכה לראות את ההצלחה הגדולה באמת של מחזהו כמחזמר.

ההצגה בתיאטרון ”אוהל”

במקור ההצגה הוצעה על ידי מרגוט קלאוזנר לתיאטרון הבימה אך התיאטרון סירב אז קבלה, וההצגה התקבלה לבסוף על ידי התיאטרון המתחרה האוהל בניהולו של משה הלוי. כאשר שמעו אנשי הבימה שהלוי עובד על המחזה שדחו שאלו אותו בלגלוג ”מה תעשה מזה? הרי זה לא מחזה לכל היותר זאת אנקדוטה!” נראה שמאז אנשי התיאטרון הבימה שינו את דעתם.

משה הלוי היה הבמאי של הצגת תיאטרון האוהל המקורית, המוזיקה הייתה של עמנואל פוגצ'וב עמירן. הלוי סיפר שהוא זה שנתן את השם ”שלמה המלך ושלמי הסנדלר" למחזה שבמקור נקרא ”החכם והכסיל” והוא זה שהציע לאלתרמן לתרגם אותו מגרמנית. נתן אלתרמן המשורר המפורסם שתירגם ועיבד את המחזה לעברית, מיעט לעסוק בתקופת התנ"ך ביצירתו, אם כי זה לא היה המחזה הראשון שלו שעסק בתנ"ך. הוא העלה את המחזמר הסאטירי ”מהודו ועד כוש” שתיאר אירועים אקטואליים מאוד כמתרחשים בימי המלך אחשוורוש וכלל בין פזמוני המחזמר הנ"ל את הפזמון הידוע ”התנ"ך אשם". הוא חיבר פזמון לילדים על עוג מלך הבשן שהושר על ידי חוה אלברשטיין. אלתרמן חיבר שיר ידוע על נפילת המלך שאול "הנה תמו יום קרב וערבו", שהולחן על ידי יוחנן זעירא.

ביצירתו אלתרמן עסק רק עוד פעם אחת בזמנו של שלמה המלך. זה היה בשיר מפורסם מספר התיבה המזמרת בשם ”ספני המלך שלמה” שהולחן על ידי נעמי שמר (וחבל שלא נמצאה דרך לשלבו ב"שלמה ושלמי” שלשם הוא מתאים מאוד באופיו). הוא חיבר עוד מחזמר על אירועי מגילת אסתר ”המלכה אסתר” שהיה כישלון נחרץ (ראו בהמשך). בסוף חייו חיבר אלתרמן מחזה היסטורי על ”ימי אור האחרונים”, המתרחש בשומר בימי המלך אור נמו ואחת הדמויות שבו היא תרח אביו של אברהם אבינו. אך למרבה הצער המחזה לא הושלם ולא הוצג על הבמה. הוא פורסם בדפוס לאחר מותו של אלתרמן ב-1990.

במחזה כיכב שמחה צ'חובל בתפקיד שלמה ושלמי ולצידו הופיעו חיה שרון (סנקובסקי) בתפקיד נעמה, לוסיה שלונסקי בתפקיד נופרית ולאה דגנית בתפקיד בת שבע. הלוי סיפר שהוא החליט להכניס שירים וריקודים למחזה ואפילו ריקוד אחד של שלוש הנערות המצריות של נופרית לפני המלך דבר שהביא לבהלה בקרב אנשי האהל שחששו ששילוב של פזמונים וריקודים עם ימי התנ"ך יביא עליהם אסון. החששות התגלו כלא מבוססים. אבל גם המבקר חיים גמזו התלונן בביקורתו על ההצגה הנ"ל שהפזמונים המעטים רק מפריעים להצגה וקרא להוציא אותם ממנה.

המחזה הפך לאחת ההצלחות הגדולות ביותר של תיאטרון האוהל, נכלל בסיור באירופה של התיאטרון וחודש שוב ב-1956 וזכה לשלוש מאות הצגות בקירוב. אך השמחה על ההצלחה הגדולה הייתה מעורבת בעצב, הכוכב שלו שמחה צחובל שהופיע בתור שלמה ושלמי איבד בהצגות האחרונות את קולו ולא יכול היה לשיר בכמה הזדמנויות. זה היה כתוצאה מסרטן הגרון שבו לקה וממנו מת כעבור זמן קצר. המחזה הועלה לאחר מכן שוב בארה"ב על ידי תיאטרון חובבים עברי בשם ”הפרגוד” כמאה פעמים. נראה היה שבכך תמה הקריירה של שלמה ושלמי, הצלחה שמעל הממוצע אך לא באמת משהו יוצא דופן בתיאטרון העברי. אבל הוא היה עדיין מצליח מספיק כדי שיהיה המחזה הראשון בשפה העברית שנוצר לו מחזה המשך.

מלכת שבא


המלך קומה נא, כי בא אורח.
ברגן חצוצרות של פרשים שבעה,
בראש כבודת אופיר, בזיו זהב זורח ,
בשערי העיר עומדת מלכת שבא!

(מהסיום של ”שלמה המלך ושלמי הסנדלר”)

"שלמה המלך ושלמי הסנדלר” היה הצלחה גדולה מספיק כדי שגרונמן ימהר ויכין לו המשך ישיר ונדיר ”מלכת שבא" שתורגם לעברית גם הוא , אך הפעם לא על ידי אלתרמן אלא על ידי חיים חפר. המחזה הוצג באוגוסט 1951 על ידי הקאמרי בבימוי של גרשון פלוטקין והתרחש זמן קצר לאחר סיום האירועים ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר”. המחזה בכיכובן של חנה מרון כמלכת שבא ואברהם בן יוסף כשלמה המלך תיאר את התמודדות שלמה וחצרו עם מלכת שבא האתיופית ואנשי חצרה הפראיים במושגים ישראליים אך מלאי חיות ואנרגיה, שחסרה אצל הישראלים האינטלקטואלים והמתורבתים יותר כביכול. במחזה זה היה מסר ברור ומפורש על הצורך בעירוב בין התרבויות ועל כך שלכל תרבות יש הרבה מה ללמוד מהשנייה, מסר שגרונמן כיוון אותו לעלייה הגדולה של התקופה למדינת ישראל.

אם כי היה זה מחזה מוזיקלי מלא בשירה, ריקודים ופזמונים שהולחנו על ידי סשה ארגוב, הרי ההצגה הצליחה פחות מ”שלמה ושלמי”, אולי גם בגלל שתרגומו של חפר נפל בהרבה מזה של אלתרמן. המבקרים שאלו במפורש מדוע לא ניתן גם מחזה זה לתרגומו של אלתרמן והעירו שהתרגום של חפר מבליט את חוסר ידיעתו והבנתו בשפה הגרמנית של גרונמן. המחזה אגב עבר עיבוד יסודי כל כך על ידי המתרגם והבמאי שכשראה גרונמן את ההצגה הפטיר ”הלוואי והיו מציגים טוב כל כך גם את המחזה שלי”. ייתכן שאם גם כאן היה אלתרמן מפעיל את מגע הקסם שלו ההצגה הייתה הופכת גם היא להצלחה מאריכת שנים. מבחינת העלילה בהחלט היה פה פוטנציאל. בכל מקרה ההצגה לא זכתה להצלחה מרשימה במיוחד, וכתוצאה מכישלונה היחסי הייתה המחזמר היחיד שהקאמרי העלה על במותיו במהלך שנות החמישים. היא הוצגה שוב בראשית שנות השבעים בתיאטרון באר שבע ומאז נעלמה מעל במותינו.

המחזמר

למחזמר אמיתי נהפכה ההצגה רק בשנות השישים בתקופה שבה הייתה הארץ שטופה במחזות זמר מיובאים. הבמאי שמואל בונים, לא ראה את ההצגה המקורית בהאוהל אך קרא מחדש את המחזה וחש שהטקסטים הפקחיים והמתנגנים של אלתרמן זועקים ממש להלחנה. בונים היציע להפוך את המחזה משנות ה-40 להצגה מוזיקלית, מחזמר ישראלי מקורי. אלתרמן התלהב מהרעיון וכתב אז 12 שירים חדשים שהולחנו על ידי סשה ארגוב עבור הגירסה החדשה. כמקובל אצלו הוא השתתף במהלך החזרות ולעיתים כתב את הטקסט בו במקום תוך כדי החזרה. רבים מהשירים שהולחנו על ידי ארגוב הפכו ללהיטים מושרים בפי כל.

הצייר ומעצב התפאורות הבלתי נלאה אריה נבון שעיצב כבר את תפאורה של ”מלכת שבא” עיצב עבור ההצגה תפאורה מרומזת נפלאה בפשטותה. בתפקידים הראשיים הופיעו אילי גורליצקי כשלמה ושלמי, יונה עטרי כנעמה אשת שלמי, רחל אטאס כנופרית האישה המצרייה, עדנה פלידל כבת שבע אם שלמה וסביבם שחקנים כמו זאב רווח המשורר אברהם חלפי עידו מוסינזון ורבים אחרים.

החזרות על המחזמר החלו ב- 1 ביוני 1964 וההצגה הוצגה באוגוסט 1964, ובפעם הראשונה במסגרת פסטיבל ישראל למוזיקה ודרמה. הבכורה הרשמית הייתה ב-12 בספטמבר 1964. אך היו חששות כבדים שההצגה לא תתפוס את הקהל. ההצגה עלתה אז חמישים אלף לירות ישראליות לפי גרסה אחת או מאה אלף לירות לפי גירסה אחרת. כך או כך היה זה סכום עצום והקאמרי היה אז במשבר כספי גדול עם גירעון של ארבע מאות אלף לירות. בקאמרי חששו רבים בהנהלה לאחר שצפו בחזרות שההצגה תהיה כישלון ותקפו את הבמאי בונים שהוא יביא לחורבן התיאטרון עם ההצגה היקרה שלו. חברי ההנהלה האמנותית של הקאמרי (וביניהם כמה מכוכבי התיאטרון) צפו באחת החזרות האחרונות של המחזמר החדש, וכמה מהם הביעו דעה נחרצת לפיה יש לפזר מיד את הלהקה ולבטל את ההצגה לאלתר ולא להגיע אפילו להצגת הניסיון הראשונה בנוכחות קהל. השחקנית חנה מרון הצהירה שההצגה היא בושה לתיאטרון הקאמרי ואסור שתועלה על הבמה. הנהלת התיאטרון עמדה להיכנע לדרישה הזאת, אולם ההצגה נמשכה בכל זאת מכיוון שמראש נקבעו שתי הצגות ניסיון שאי אפשר היה לבטלן. שייקה וינברג, מנהל התיאטרון דאז, קבע רק שנעבור את שתי ההצגות הסגורות – מכורות האלה בשלום, ואז נסגור את ההצגה לפני שהשמועות הרעות תצאנה החוצה. מחר תדבר כל העיר על הכישלון.

בונים הבמאי סיפר שהשבוע לפני החזרה הכללית היה הקשה ביותר בחייו והוא לא היה מסוגל לישון בלילות. אלתרמן עצמו היה אחוז פאניקה בעת הצגת הבכורה אכול חשש מכישלון נחרץ בלתי נמנע ואיים שיגיש”צו על תנאי” נגד התיאטרון אם יעזו להציג את המחזה במתכונתו הנוכחית. אך למרבה השמחה ההצגה הראשונה הייתה הצלחה הקהל היה היסטרי ממש במחיאות הכפיים וכתלי האולם רעמו מהתשואות. המחזה הפך ללהיט הגדול ביותר של הבמה הישראלית לדורותיה. בפס'אז דיזינגוך שם הוצגה עמדו אנשים בתורים ארוכים חסרי תקדים. ההצגה החזירה כל אגורה בתוך שנה וחצי, ותיאטרון הקאמרי מצא את עצמו שוב ברווח כספי שהציל אותו פשוטו כמשמעות מסגירה. ההצגה רצה ללא הפסקות במשך שלוש שנים רצופות ללא הפסקה מידי ערב ערב, למעלה מ-600 פעם בבימוי של שמואל בונים ועם התפאורות של אריה נבון.

ההצגה המצליחה תורגמה לאנגלית על ידי דן אלמגור ולצרפתית על ידי מקסים גילן ואז נשלחה כיצוא ישראלי אמנותי לפריז וללונדון. המחזה הוצג בפסטיבל הבין לאומי לתיאטרון בפריס ב-1965 (שם נבחר לאחת משלושת ההצגות הטובות ביותר מבין 37 ההצגות של להקות מרחבי העולם שהועלו שם) ובפסטיבל לונדון ב-1967, (הוזמן להיות מוצג עוד ב-1966 אך הקאמרי סירב). שם להבדיל מפאריז זכה המחזה בביקורות קשות של העיתונות המקומית שראו במחזה הצגה עממית לא מהוקצעת. מבקר הטיימס כתב על המחזה ”מחזה חסר פרטנסיות של פולקלור מוזיקאלי. השילוב של שביעות רצון עצמית – לאומית ועליצות בלתי מסוייגת שבמחזה, מצביע על אחת הסיבות שבגללן לא תרמה ישראל תרומה ניכרת למחזאות שלאחר מלחמת העולם השניה. מבקר אחר בשם מילטון שורמן, שזכה אז בפרס ”מבקר השנה", פירסם ביקורת קטלנית על ההצגה בעיתון ”איבנינג סטאנדארד” והאשים את ”שלמה ושלמי" שהיא ברוח "השמאלץ היהודי הידוע” וכל המחזה אינו ראוי להצגה בפסטיבל. בארץ כתבו בתגובה שאין להבין את הביקורת הזאת ללא ניתוח פסיכולוגי של כותבה. ההצגה הוצגה גם בתערוכה העולמית באקספו 67 במונטריאול.

בכל מקום אליו הגיעו חשו השחקנים כי הם אינם מעלים הצגה רגילה אלא הם נמצאים בשליחות. שהם מביאים איתם יצירה מקורית, ישראלית המבטאת את ההיסטוריה הישראלית התנכית. הקאמרי דחה לעומת זאת הצעות להציג את המחזמר גם בפסטיבלים בוונציה ובווינה.

שלמה המלך על במות ברודווי

המבקר הידוע ד"ר חיים גמזו כתב בביקורתו על ”שלמה ושלמי” בעיתון”הארץ” 1964:


"הריני משוכנע כי אם תימצא היוזמה להציג את ”שלמה ושלמי” כעיבוד שנון ופיוטי הדומה לזה של אלתרמן (באנגלית כמובן) עשוי הוא להיות המחזה הישראלי הראשון שיזכה להצלחה רבה על במת ברודווי, וזה משום שיש להם לאמריקנים אמצעים חומריים וטכניים עצומים ושחקנים זמרים רקדנים שהם מחוץ לתחומי ההתחרות של אמנינ”. לכאורה התגלה גמזו כנביא אמת.

לשיא ההכרה העולמית הגיעה ההצגה כאשר באפריל 1968 זכתה להיות מוצגת כהצגה מוזיקאלית דוברת אנגלית הראשונה מסוגה המבוססת על מחזה ישראלי, במרכז העולמי של ההצגות במוזיקאליות בברודווי. הפיק האמריקני צבי קוליץ (שהפיק גם גירסה אמריקנית של ”המגילה” של איציק מאנגר) עם מוזיקה חדשה של ארנסט גולד, עם תפאורה מפוארת, בכיכובו של השחקן דיק שון (שהופיע בסרט ”המפיקים" עם זרו מוסטל) את הגירסה האנגלית שזכתה לשם I SOLOMON . הייתה עיבוד חופשי מאוד של ההצגה הישראלית שכתב בתחילה מחזאי צעיר ולא ידוע בשם אריק סגל. הגירסה שלו הייתה כישלון חרוץ ביקורתית ומה שחשוב יותר קופתית. בניסיון נואש להציל את המופע המפיק שינה את המחזמר בצורה דרסטית וביסס אותו על עיבוד אנגלי של דן אלמגור נאמן יותר למחזה המקורי. אך למרבה הצער, גם זה לא עזר. המחזמר היה כישלון חרוץ בארה"ב וירד אחרי שבע הופעות בלבד (!) של שתי גירסאות הצגה שונות. הקהל האמריקני לא התלהב מ"שלמה ושלמי" ובכך שבר את האמונה על כך ש"לשלמה ושלמי” יש מגע קסם נצחי. בונים חשב שאם היו שומרים בארה"ב על רוח ההצגה כפי שהוצגה בישראל העל המוזיקה והתפאורה היא הייתה זוכה להצלחה גם שם. כך או כך אולי כתוצאה מאז לא זכה יותר שום מחזה ישראלי לגירסה מוזיקאלית בברודויי. (אריך סגל הנ"ל זכה ליותר הצלחה בהמשך דרכו. הוא כתב ספר בשם סיפור אהבה שהפך לרב מכר ענק ולסרט שובר קופות בכיכובם של ריאן אוניל ואלי מגראו).

המחזמר אמור היה להיות מוצג גם באמסטרדם בתיאטרון ”אנסמבל" על ידי שמואל בונים עם אותה התפאורה והמוזיקה.אך העניין לא יצא לפועל. אבל בתקשורת הישראלית ההצגה המצליחה מכולן חגגה.

המחזה קיבל את פרס המועצה לתרבות ואמנות כמחזה המקורי הטוב ביותר. זאת למרות העובדה שנכתב במקורו בשפה הגרמנית ורק תורגם לעברית על ידי אלתרמן.

להצגה היה גם תקליט שהפך לרב מכר בעצמו כאשר הופץ באלפי עותקים והגביר את הפופולאריות של הלהיטים. הייתה זאת פעם ראשונה שמחזה עברי זכה לתפוצה של ”מוצרים נלווים" בסגנון אמריקני. ההצגה אף זכתה לאיזכור בסיפור קומיקס בהמשכים של פנחס שדה בהארץ שלנו בשם ”תעלומת הכתר היפני” שצייר אשר דיקשטיין. בכרך טז מ-1966. בסיפור הומוריסטי על מאבקם של נערים בחבורת פושעים יפנית שגונבת כתר ומתכוונת להסתיר אותו ביחד עם הכתרים של להקת תיאטרון הקאמרי שנוסעת להציג את”המלך שלמה ושלמי הסנדלר” בחו"ל.

במהלך שנות ה-60 ניסה המפיק המצליח מנחם גולן ליצור סרט אפי על פי המחזמר המצליח בקאמרי "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", שאת זכויותיו רכש ממרגוט קלאוזנר (שגם היא ניסתה ללא הצלחה להביא להסרטת המחזה). אם היה הפרויקט מתממש הוא אמור היה להיות הסרט היקר והמפואר ביותר אותו יצר הקולנוע הישראלי מעולם, ואולי אף להשתוות לסרטים התנכיים מחו"ל אך מאמציו של גולן הסתיימו בכישלון, וחבל.

רב נגד חילול שם שלמה

אך היו גם תגובות לא נלהבות כלל וכלל. הרב מנחם גוסמן מירושלים תקף את ההצגה במכתב גלוי נזעם לשרי הדתות והחינוך, שפורסם בעיתון ”הצופה", בנוגע לחילול השם וחילול כבודו של שלמה המלך בהצגה , ובו כתב :


"שומע אני בכל יום הודעות ב"קול ישראל” על הצגת "שלמה המלך ושלמי הסנדלר” ואני מזדעזע שהרי מעולם לא האמנתי שבמדינת ישראל תעשה תועבה כזאת לשם אחד מגדולי המלכות בתולדותינו. ואני מתריע שאלמלא קרה דבר השמצה כזה בגולה היינו מתריעים שזו הצגה”אנטישמית”. ואני שואל את עצמי האם לא התגלה ”הדבוק” של אשמדאי להתעולל בימינו ולעינינו את גאון הרוח של ספר התנ"ך הקדוש לכל בני ישראל ,שלמה המלך.

אני שואל את שר הדתות ושר החינוך באיזה רגש יכולים עוד ילדי ישראל ללמוד עוד את ספריו של שלמה בשעה שעושים צחוק בפי כל העם את גאון מלכות בית דוד בונה בית המקדש? ..שום עם בעולם לא ירשה לעשות צחוק מגאוני האומה. ושמו של שלמה המלך שישב על כסא ה' נערץ בפי כל עמי העולם. מדוע מרשה שר החינוך הצגת תועבה זאת בישראל.

אני קורא קריאה גדולה לכל מי שיש בידו למחות ובמיוחד לשר הדתות ושר החינוך לרבנים הראשיים לסגל הפרופסורים של האוניברסיטה הירושלמית ואוניברסיטת בר אילן ולכל הסטודנטים בישראל, לרבנים גדולי תורה ותלמידים ולכל אוהדי ספרי התנ"ך שיבואו ברבבותיהם לארגן אסיפות מחאה על תועבה זאת בישראל.

ועל כולם לתבוע איסור של הצגה אנטי ישראלית בישראל. השומעים כל בני האינטליגנציה הישראלית, בת קול מירושלים עיר של שלמה המלך המכרזת ”אל תגעו במשיחי?"

(הרב מנחם גוסמן)

עד כמה שידוע לי המכתב הנזעם לא זכה לכל הד ולא יצאו הפגנות כנגד ”שלמה ושלמי”.

גם משה הלוי הבמאי המקורי של ההצגה בהאוהל זעם. הוא חש עצמו נשכח על ידי כל ההמולה. בראיון הוא אמר, שהוא שאף ליותר מקוריות עברית מהיורשים


”בימינו זאת הייתה החכמה להיות מקורי בנוסח עברי ולא להידמות למיוזיקל האמריקני!.”אצלנו הייתה המסגרת קטנה יותר אך אנו ציירנו בשמן אמר. הפעם זוהי הצגה גדולה ועל בד ענק כזה אין מציירים בשמן האין זאת?
גם התלונה הזאת לא זכתה לכל הד.

סטטיסטיקות

עד ירידתו הראשונה ב-1 בינואר 1966, המחזה הוצג 400 פעם ורק פעם אחת בוטלה הצגה בגלל ניתוח דחוף שאותו הייתה רחל אטאס צריכה לעבור. עד אז צפו בהצגה 385.555 צופים (מחוץ לתל אביב צפו בהצגה כ-190 אלף צופים). 239 מההצגות היו בתל אביב יתרן בכל חלקי הארץ. ההצגה הוצגה גם 4 פעמים בפאריז (שם צויין המחזה כאחת משלושת ההצגות הטובות ביותר בפסטיבל האומות מתוך 27 הצגות שונות של להקות זרות שונות שהוצגו במסגרתו). (לשם השוואה הלהיט הגדול השני של הקאמרי עד אז ”הוא הלך בשדות” של משה שמיר, רץ ”רק” 320 פעמים סך הכל וראו אותו כ-250 אלף איש).

400 ההצגות כיסו גירעון ענק של תיאטרון הקאמרי של ארבע מאות אלף לירות שהצטבר במשך כחמש שנים.

ב-1966 חודשה ההצגה ל-109 הופעות נוספות. המחזמר חזר לבמה בשנת 1971, שנה לאחר מות אלתרמן, ושוב זכה להצלחה גדולה ומילא את האולמות עוד 121 פעמים.

סך הכל 630 הצגות. זאת הייתה ההצלחה הגדולה ביותר של הקאמרי עד אז. ועל פי נתוני הקאמרי 40% מהצופים חזרו לצפות בה פעם שנייה ושלישית, עוד נתון חסר תקדים.

המחזמר הוצג בפעם השלישית ב- 1982 בפארק הירקון בהפקת תיאטרון לילך, עם אותם השחקנים (עם אילי גורליצקי ויונה עטרי כשאת נופרית בת פרעה גילמה הפעם מיקי קם), שוב בבימויו של שמואל בונים ושוב עם תפאורה של אריה נבון ששילבה אלמנטים מהתפאורה המקורית ביחד עם חידושים מיוחדים שהותאמו לפארק הירקון. אבל הפעם ההצגה רצה 15 פעמים בלבד. מופע זה אמור היה להיות מוקלט לטלוויזיה כסרט של שעה וחצי. אך לצערנו ההקלטה בוטלה. כתוצאה אין עדות מצולמת באורך מלא של משחקו של גורליצקי כשלמה המלך. סך הכל אילי גורליצקי הופיע בתור שלמה ושלמי 645 פעמים.

אילי גורליצקי הופיע בכל אחת מ-400 ההצגות במשך 16 חודשים ו-550 ימים עד 1966 כשירד המחזמר מהבמות בפעם הראשונה. זהו כנראה השיא הישראלי עד אז להופעה רצופה של שחקן תיאטרון בתפקיד אחד. (אחת ההצגות הבודדות שרצו יותר פעמים מ"שלמה ושלמי" היא "הדיבוק" של תיאטרון הבימה שהוצגה סך הכל יותר מ-1100 פעמים מראשיתה ועד 1998)

יונה עטרי הופיעה 398 פעמים מתוך ה-400 והוחלפה פעמיים בלבד על ידי אסתר גרינברג. כל יתר אנשי הצוות לעומת זאת הוחלפו במשך הזמן. לרוב בגלל חובות הופעה במחזות אחרים כאשר התקבלו להצגה איש שלא שיער שהם יופיעו שם זמן ארוך כל כך...או שפשוט נמאס להם להופיע כל הזמן באותו תפקיד כך למשל את עדנה פלידל כבת שבע החליפו אלישבע מיכאלי, אביבה אורגד, אורנה פורת וזמירה עילם ואילו רחל אטיאס על ידי עליזה רוזן. מלבד גורליצקי ועטרי היחיד מצוות שחקנים שנשאר עד הסוף היה שמעון סיאני בתפקיד מגו הצידוני.

גורליצקי ועטרי כנראה הסתדרו טוב מאוד ביחד. הם המשיכו להופיע ביחד בעוד מחזמר שהתבסס על פיזמוני אלתרמן בשם ”שוק המציאות".

כאמור סמי גרונמן כתב להצגה זאת מחזה המשך בשם מלכת שבא שהוצג על ידי הקאמרי עוד ב-1951, שתיאר את ביקורה של מלכת שבא בחצרו של שלמה ואת ההרפתקאות הקומיות שכתוצאה. למרבה הצער הקאמרי לא עשה את הצעד המתבקש והפך את המחזה הנ"ל למחזמר המשך. במקום זאת אלתרמן כתב מחזמר תנכי משלו ”המלכה אסתר", מחזה פורים מתוחכם שוב למוזיקה של סשה ארגוב, שהועלה ב-בפברואר 1966. וכאשר הוצגה ההצגה האחרונה של הגירסה המקורית עם גורליצקי למחזה שאחריה מיידית אמור היה לעלות ”אסתר המלכה" הכריז גורליצקי בחגיגיות ”ובשער עומדת אסתר המלכה" (דהיינו המחזמר החדש של אלתרמן) במקום ”ובשער עומדת מלכת שבא".

גם במחזמר זה הושקעו סכומים עצומים והיו ממנו ציפיות גדולות. הוא היה אמור להיות התשובה המקורית באמת ל"שלמה ושלמי". מחזמר עברי לחלוטין, מפואר, ראוותני ויקר שימלא עוד יותר את קופת הקאמרי. הבמאי היה גרשון פלוטקין שבזמנו ביים את ”מלכת שבא”. אך ”המלכה אסתר” לא זכתה להצלחה שאולי ”מלכת שבא" הייתה זוכה לה. המחזמר נרמס על ידי הביקורת, והועלה על הבמה רק 38 פעמים. אם כי היה זה אורך חיים מקובל להצגות רבות בקאמרי בזמן זה, הרי היה זה כישלון נחרץ בהשוואה ל"שלמה ושלמי" שהוא היה אמור להיות ההמשך שלו. הוא בהחלט לא החזיר את ההשקעה העצומה שבו והוא נחשב לאחד הכישלונות הגדולים בתולדות הקאמרי. ( אחד הלהיטים הבודדים מ"המלכה אסתר” של ”שיר ערש” הוכנס לגירסה הנוכחית של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר") . על מנת לכסות את ההפסדים הועלה ”שלמה ושלמי" שוב על הבמה באוגוסט 55 לעוד 109 הצגות.

אילי גורליצקי השחקן שגילם יותר מכל אחד אחר את תפקידו של החכם באדם, במשך 645 פעמים, הראה מאז שמשהו מהחוכמה הזאת נדבק בו גם במציאות. הוא הפך לרב מג ידוע בענייני השקעות בבורסה. מה שחשוב הרבה יותר הוא חיבר רומן היסטורי פילוסופי מעניין מאוד בשם הסוד הגדול . הספר עוסק בתקופת מסע הצלב השלישי והוצגה בו חליפת מכתבים בין שני האנשים החכמים ביותר של תקופתם הפילוסוף והרופא היהודי הרמב''ם והפילוסוף הערבי איבן רושד ויש בו דיון ברעיונות פילוסופיים שונים של השניים. זוהי אחת מיצירות הספרות המתוחכמות והאינטליגנטיות ביותר שנכתבו אי פעם על ידי שחקן תיאטרון.

הקאמרי שקל להעלות את ההצגה שוב בשנות ה-90 עם מיקי גורביץ' ועומרי ניצן כבמאים אך הרעיון בוטל לבסוף. "שלמה המלך ושלמי הסנדלר” גם אמור היה להיות מוצג בתיאטרון באר שבע. אך גם כאן לא יצא העניין אל הפועל כתוצאה מיוקר ההפקה שהתיאטרון לא יכול היה לעמוד בה. בסופו של דבר הוא מוצג בתיאטרון הבימה התיאטרון שדחה אותו בשנות ה -40 והתחרט על כך מאז. המחזה הועלה שוב ב-15 ל-2005 לכבוד חגיגות שנות השישים של תיאטרון הקאמרי המתחרה במחווה של הוקרה שהיא בהחלט נדירה בעולם התיאטרון שלנו שאינו ידוע בפרגונים של תיאטראות מתחרים זה לזה.

בהצגה מככבים אבי קושניר כתפקיד הכפול של שלמה ושלמי, גלית גיאת כנעמה ומירי מסיקה כנופרית. להצגה הנוכחית הוסיפו כתוספת מיוחדת את ”שיר ערש" מהמחזמר התנכי האחר של אלתרמן ”המלכה אסתר” (אז אם כבר חבל שלא מצאו דרך להוסיף בהזדמנות זאת גם את ”ספני שלמה המלך” אם כי כאן הלחן לא היה של ארגוב אלא של נעמי שמר). ראויים לציון מיוחד הם התפאורה והתלבושות של רות דר שמזכירים ספר ילדים נושן של ציורי המקרא ומזכירים ולא במקרה את ציורי התנ"ך המפורסמים של דורה כמו גם על אסוציאציות מהסרטים ההוליוודיים התנכיים וזאת במטרה ליצור ”מקום של אגדה חלומות ויופי". וכבר עכשיו ברור שזוהי ההצלחה הגדולה ביותר של התיאטרון בשנים האחרונות. על פי ההערכות בעת כתיבת שורות אלו עד היום ראו את ההצגה בהבימה שבעים אלף איש, ההצגה המצליחה ביותר של הבימה

ומה בעתיד?

בעת כתיבת שורות אלו ההצגה מתוכננת להיות מוצגת לעוד זמן רב. להבימה אין כוונה להגביל את ההפקה הנוכחית למספר הצגות מסוים, נהפוך הוא. מבחינתם ההצגה יכולה לרוץ לאורך חמש השנים הקרובות ויותר מכך. כמו ההצגה של הקאמרי, גם הצגה זאת תוצג ברחבי הארץ מחוץ לתל אביב, ככל הנראה גם בתיאטרון ירושלים ובאולמות גדולים נוספים ברחבי הארץ שיוכלו להכיל את ממדי ההפקה על מנת שגם תושבי הפריפריה יוכלו ליהנות מעלילותיהם של שלמה ושלמי.

ההצגה אמורה לעלות על דיסק של הד ארצי ואמורה להיות מוצגת כמו קודמתה מהקאמרי בחו"ל. ושוב יש דיבורים רציניים על הצגות בשפות אחרות בברודווי בארה"ב בהפקה אמריקנית באנגלית, ובמינכן בגרמניה בגרמנית. ויש אף דיבורים על הסרטה של”שלמה ושלמי" לסרט קולנוע גרנדיוזי מהסוג שעליו חלמו מרגוט קלאוזנר ומנחם גולן במשך שנים. אין ספק שזהו אחד המחזות הישראליים המעטים שמן הראוי להציג אותם באופן קבוע אחת לעשר שנים ואף להסריטו כיצירה קלאסית אמיתית.

בסופו של דבר מה יש לנו כאן במחזה זה באמת שהוא כל כך מדבר אלינו מזה עשרות שנים מלבד השפה של אלתרמן והמוזיקה של ארגוב?

יש לנו כאן סוג של קומדיה פוליטית. זהו סיפורו של איש תמים שמוצא את עצמו לפתע פתאום מסובך בענייני הפוליטיקה הגבוהה ולהפך, של פוליטיקאי בכיר מנותק מהעם שלפתע מוצא את עצמו חש על בשרו את מה שפשוטי העם חשים תחת שלטונו. אנחנו מוצאים סיפור דומה באלף לילה ולילה על המלך הארון אל ראשיד שנהג להתחפש ולצאת אל העם בבגדד של המאה השמינית לספירה לשמוע ולראות כיצד העם חי ומה הוא באמת חושב על השליט שלו (כידוע מנהג חביב זה חודש בשנים האחרונות על ידי מלך ירדן עבדאללה שנוהג להסתובב בצורה דומה בין בני עמו וזוכה על ידי כך בפופולאריות רבה). גם בהיסטוריה האמיתית הלא בדיונית היו אירועים ידועים של מתחזים לאישים מפורסמים, הקיסר הרומאי נירון (פרשיה שתוארה בסיפור היסטורי ידוע של הסופר פויכטואנגר), והצאר הרוסי דימיטרי שקם לו מתחזה שקיבל את השם”דימיטרי הכוזב”.

יש כאן משל ויותר מתוחכם ממה שהוא נראה ממבט ראשון על מגבלותיהם של הפוליטיקאים גם אלה שנחשבים לחכמים ביותר שניכתב על ידי מישהו שהבין משהו בפוליטיקה, סמי גרונמן הפעיל הציוני המשופשף..

אך מעבר לכך...

אם יורשה לי להציע לתיאטרון הבימה או הקאמרי, לאור ההצלחה ההיסטרית כדאי לחשוב כמו מפיק הוליוודי על הצגת ההמשך: להציג מחדש את ההמשך הישיר שכבר קיים את ”מלכת שבא” של גרונמן. והפעם כדאי להציגו כמחזמר שבו אפשר יהיה לשלב שחקנים שונים ממוצא אתיופי. היום עם התיישבות יהודי אתיופיה בארץ המחזה הנ"ל והמסר שלו על הצורך בעירוב בין עדות הוא אקטואלי יותר מתמיד



קישורים

יומן ההצגה

ציפי שוחט על ההצגה

בכורת ההצגה

מירב יודילביץ על שלמה ושלמי

אריאנה מלמד על ההצגה

שי בר יעקב על ההצגה

ביקורת של מרט

אליקים ירון

צבי גורן

מיכאל הנדנזלץ