סף מלחמת העצמאות

ד"ר אורי מילשטיין


(המאמר הוא פרק מתוך סדרת ספריו של המחבר על מלחמת העצמאות ולא נכלל בו אפרט מדעי. מי שמעוניין באפרט מדעי יכול לפנות לספריו שפורסמו גם בעברית וגם באנגלית.)

דגירת המלחמה

לכל תקופת "מאורעות", עד שנת תש"ח - כמו לכל מלחמות-ישראל אחרי שנה זאת - קדמו תקופת דגירה ותקופת הבקעה, שבהן היה אפשר לחזות מראש את הממשמש ובא על-פי ההחרפה במאבק המדיני וביחסים בין הערבים ליהודים ועל פי פעולות הטרור, האנטי-טרור והאנטי-אנטי-טרור. מי שעקב אחרי סימנים-מבשרים אלה היה יכול לצפות מראש גם את מעשי התוקפנות של הערבים, גם את תגובות היהודים וגם את הסלמתם של אלה ואלה בשרות-הקרב, ובכל זאת הופתעו היהודים, במידה זאת או אחרת, בכל העימותים, מ-1920 עד היום.

מי שמסכם את ששים שנות המלחמה היהודית-ערבית עשוי להגיע למסקנה שאילו הובאה בחשבון מראש ודאותם של העימותים והמלחמות היו היהודים מגייסים לקראתם יותר משאבים לאומיים, אבל לא זה מה שקרה. אפילו בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות עדיין לא הבינו אנשים בעלי עמדות בכירות את האותות, וסברו כי הם מבשרים רק "מאורעות" במתכונת סוף שנות השלושים, מעין המשך לתהליך הידרדרות יחסי היהודים והערבים.

נושא מסה זאת הוא תהליך האינקובציה של מלחמת-העצמאות בתקופה שקדמה ל29- בנובמבר 1947, עם החלטת-החלוקה נסתיים תהליך זה והבשילה המלחמה שנראתה בתחילתה כ"מאורעות" בלבד.

טרור ואנטי-טרור

אחרי דיכוי המרד שלהם, ב-1939. שמרו ערביי ארץ-ישראל על פרופיל נמוך כשמונה שנים. לא היתה זאת תוצאת החלטה של המנהיגים. בימי המרד היה מספר החללים הערבים גדול ממספר החללים הבריטים והיהודים (ראוי לזכור שערבים רבים מאוד נהרגו בידי בני-עמם), ותבוסת גרמניה במלחמה העולמית החלישה את מחנה תומכי משפחת חוסייני. מיד אחרי מלחמת העולם נגררו הערבים לפאסיביות מדינית בנושא ארץ-ישראל וקיוו להפיק תועלת מהעימות בין היהודים ובין הבריטים. רק אחרי שפורסמו המלצות הוועדה האנגלו-אמריקאית - ובייחוד אחרי שהביאו הבריטים את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם - הבינו מנהיגי הערבים שכדי לעכב את הקמת המדינה היהודית עליהם לעשות מעשה מיד. פעילותם המדינית הולידה את תהליך דגירת-המלחמה.

רבים מפיגועי שנת 1947 היו פליליים, רבים מהם היו תוצאות של סכסוכי קרקעות, אבל נאמני המופתי ניצלו את כולם לטיפוח הרגשות הלאומניים ושיוו להם משמעות מדינית.

מינואר עד אמצע מאי 1947 נמנו שלוש-מאות ושמונה גניבות ושדידות מיהודים, לרבות חמישים ושלושה מעשי שוד מזוין. אחד-עשר יהודים נרצחו. בחודשים אלה פרצו עשרה סכסוכי-קרקעות אלימים ושבע קטטות והתנגשויות.

במאי 1947 נרצחו שני יהודים בפתח-תקווה. עקבות הרוצחים וידיעות מודיעיניות הובילו אל הכפר הערבי פג'ה (שהיה סמוך לפתח-תקווה) ואל השבט הבדווי ערב אל-סוארקה, שנטה את אוהליו בסביבה. ביצוע פעולת-הגמול הוטל על אחדים מאנשי הגדוד השני של הפלמ"ח (שמפקדו היה אז יצחק רבין), אשר תוגברו באנשי חי"ש. יחידת הפלמ"ח והחי"ש, בפיקודו של שלמה מילר (מי שהיה מפקד מחלקת הטיס של הפלמ"ח, ובמאי 1947 היה ברזרבה של הפלמ"ח), קיבלה פקודה לפרוץ לבית-קפה בפג'ה, לזהות את חברי הכנופיות, בעזרת אנשי הש"י, ולהרוג אותם.

אנשי היחידה פרצו לבית-הקפה ב-20 במאי בלילה. יושבי בית-הקפה ירו במסתערים וזיהוי הרוצחים לא היה אפשרי, לכן חדרו החבלנים אל הבניין, תחת מטר-היריות, והניחו בו את חומרי-הנפץ. כשהתפוצץ הבניין כבר לא היה בו איש. המפקד, שלמה מילר, נהרג בחילופי-היריות, מהערבים נהרגו שלושה ונפצעו ארבעה. יחידה בריטית חשה למקום-התקרית וכוח האבטחה עצר אותה. הבריטים ירו אך איש לא נפגע מיריותיהם. באותו לילה תקפה יחידת פלמ"ח אחרת מאהל של שבט ערב אל-סוארקה, ועברה, יחד עם מזהה מהש"י, מאוהל לאוהל. ערבי שזוהה כאיש-כנופיה נורה למוות; שני ערבים שניסו לברוח נורו גם הם, ואחד מהם נהרג.

"אף שמסיתים ערבים ניסו לעורר פעולות נקם", סיכם מפקד הפלמ"ח יגאל אלון את תוצאות ליל-פג'ה, "הבינה האוכלוסיה המקומית כי פעולתנו זו לא היתה אלא פעולת-עונשין, ורבים מהם אף הצדיקוה, כיוון שידעו שכל הפְּגועים נמנו עם אנשי הכנופיות. יושבי הכפרים דרשו מהמתפרעים לחדול ממעשיהם ולעזוב את הסביבה. ומשסירבו הסגירו התושבים הערבים שני ליסטים למשטרה, והסביבה שקטה לכמה חודשים."
כיתה ממחלקת הסיירים בפלוגה המיוחדת (פלוגה ז') של גדוד מטה הפלמ"ח (הגדוד הרביעי) יצאה ב4- ביולי 1947 מקיבוץ אילון שבגבול לבנון בגליל המערבי לכיוון הכפר חורפיש שבמרכז הגליל. נשקם של הסיירים היה אקדוח אחד, שבעה כדורים ורימון אחד. מפקד המחלקה חיים פוזננסקי (פוזה) הורה לסיירים לא להניח לערבים לשדוד אותם (באותה שנה נשדדו נשק וציוד אישי מכמה מחלקות של הפלמ"ח).

הסיירים הגיעו למבצר המונפור בשעה 10 בבוקר, ואחרי רבע-שעה יצאו ממנו מזרחה, בערוץ נחל כזיב. שלושה מאבטחים עם הרימון הלכו בראש הכיתה. בשעה 11.05 נתקלו בשני ערבים, שאחד מהם איים עליהם ברובה אנגלי, הורה להם לרדת לתחתית הערוץ והבטיח שלא יאונה להם כל רע אם יצייתו לו. מפקד הכיתה, גיורא רייכמן, הורה לפקודיו לרדת לערוץ; השודדים הפרידו בין הגברים לנשים ופקדו על כולם להסיר את החגור. אחד מהם חיפש בתרמילים. הוא היה חמוש באקדח וחברו איבטח אותו ברובה.

גיורא רייכמן, שנשא את האקדח היחיד של הכיתה תחת בגדיו, התגנב אל סוף השורה ולחש לבחורים להיכון לפקודה. אחר-כך הוציא את האקדח, קרא: "אפ!" וחמישה סיירים זינקו על השודד המחפש והפילו אותו למים. רייכמן ירה בשודד המאבטח; הכדורים היו עקרים, והמאבטח התאושש מההפתעה וירה יריות אחדות. אחד הבחורים חטף את האקדח מידי השודד המחפש, שהיה בתוך המים, וירה בשודד המאבטח, ובחור אחר זרק עליו את הרימון. הרימון לא התפוצץ, והשודד ברח. חברו, שבלע הרבה מים, נפח את נשמתו. אחד האנשים ש"טיפלו" בו היה בחור צנום ממושב תל-עדשים, רפאל (רפול) איתן.

השודד שברח נשא איתו את הרובה האנגלי, ושלל הפלמ"חניקים היה אקדח פרבלום ארוך-קנה (נשק יקר-מציאות בימים ההם), ארבעים כדורים בשלוש מחסניות, שעון-יד וארבעים לא"י. בדו"ח שהגיש רייכמן למפקד המחלקה כתוב: "התנהגות האנשים היתה למופת, ציות ודייקנות במילוי הוראות, אומץ-לב ומהירות פעולה, קור-רוח, שקט, שליטה יפה בתפיסת מחסום. לא הירבו בשאלות, לא היו נחשלים."

כשחזר השודד לכפרו (בסביבות קיבוץ אילון), וסיפר את קורותיו לא האמינו לו בני-הכפר וסברו שהוא רצח את חברו. לאנשי שירות-הידיעות של ההגנה, שחקרו את הפרשה, נודע ששני השודדים היו חברים-לעבודה ועשו מעשים דומים בעבר. יגאל אלון העריך: "פעולה זעירה זו, שאירעה בהיסח-הדעת, זכתה להד חיובי בקרב ערביי הגליל. בעיקר בשל העזתם של בחורינו, שהרגו שודד משלהם בלב האיזור הערבי."

ביולי 1947 פרסם מטה הפלמ"ח "הערות ומסקנות מפעולות כנופיות השודדים הערבים". לידיעת המפקדים הבכירים:

  1. הרכב חברתי: רוב כנופיות השודדים מורכבות מבדווים או בדווים למחצה, מחוסרי קרקע וללא בסיס רציני בכפרים. אפשר למצוא ביניהם גם שחורים - עביד - רובם אנשי-הפקר המבלים את רוב זמנם בבתי-קפה ובחברות מפוקפקות.
  2. הכנה לפעולות: עם כל הפרימיטיביות שלהם, הסיורים המוקדמים מבוצעים ביסודיות רבה. סיורים אלה ובהשגת ידיעות הם נעזרים בקרובי-משפחה, ידידים ומכרים העובדים אצל יהודים... ההיערכות מהירה מאוד ויכולה להתבצע תוך שלוש או ארבע שעות. הם מסוגלים למשל לשבת בבתי-קפה בעיר עד שעה 6 בערב, וב- 10 להיות מוכנים לפעולה. במקרה של תקלה כלשהי בהיערכות או סמוך להתחלת הפעולה הם מוכשרים לשנות בן-רגע את תוכניותיהם ולבצע את זממם במקום אחר או כלפי מטרה אחרת, בלי לשוב הביתה ריקם.
  3. כושר קרבי: יש לציין את חושיהם המפותחים, הפועלים לפעמים כמעט אינסטינקטיבית, והסיבה ידועה: חיי שדה והכרת תכונותיו האופייניות, שימוש יפה בפני הקרקע וכושר התגנבות להפליא, העזה וזריזות למופת. התנועה בלילה נעשית בביטחון ובזהירות מרובה. וזאת שוב תודות לחושיהם המפותחים (יוזכר לדוגמה המארב בראשון-לציון שלא הצליח. נקישה קלה על בריח הספיקה להבריח את כולם).
  4. אבטחה: בזמן האחרון הם רואים צורך בגורם האבטחה ועושים זאת על-ידי הפרדת האדם מהיחידה שילך לפנים (כצורות הסוואה שונות) וגם בחלוקה לשתי יחידות לביצוע התעודה.
  5. הינתקות: מהירה וזריזה. הם נמנעים, וזה מוכן, מלהיכנס בקרב, ולשמע היריות הראשונות מסתלקים במהירות בלי להבחין אם זה כוח אורב או שומר שאפשר להשתלט עליו בנקל.
  6. ציוד: רובים, אקדחים. ובזמן האחרון מופיע אצלם הרבה נשק אוטומאטי. השימוש בחומר-נפץ אינו נפוץ.
  7. שיטות: הסוואה, בזמן האחרון ביצעו כנופיות אלה פעולות אשר בהן השתמשו במדים צבאיים, כדי להקל על הפעולה. יש לשער שיוכלו באותו אופן להתחפש ליהודים.
  8. תחבורה: לרשות הכנופיות עומדות לפעמים מכוניות-טקסי ומכוניות-משא, אשר משתמשים בהן להגיע לסביבות מקום הפעולה, לקחת בהן את השלל ולהסתלק במהירות מהמקום.
"הערה: כבסיסים אצלם יכולים לשמש פרדסים, בתי-קפה, קבוצת אוהלי-בדווים או אוהל בודד בסביבות מקום הפעולה."

ב-27 ביוני 1947 דיווח היועץ הצבאי של הנהלת הסוכנות יוחנן רטנר ליושב ראש שלה דוד בן-גוריון שצפויות מהומות, והמליץ "לתקן במהירות ההזנחה בביצור הישובים וסידורי הביטחון בהם," באותו יום כינס בן-גוריון את "מועצת המלחמה העליונה", כהגדרת רטנר. חברים קבועים בפורום זה היו בן-גוריון, רטנר, הרמ"א ישראל גלילי והרמטכ"ל יעקב דורי.

היה ידוע שהחוסיינים מתכוננים ל"מאורעות", ובן-גוריון חשש שההגנה תיגרר לפעולות מניעה, גמול ואנטי-טרור ותוסט ממשימתה העיקרית: התכוננות למלחמה סדירה. "ארגון ההגנה אינו הולם את תפקידו", אמר בן-גוריון לחבריו. "זו אינה ביקורת על העבר, אלא דאגה לעתיד." לפיכך ביקש להקים מטה לטיפול בבעיות הביטחון השוטף ולהפנות את מירב מאמציה של ההגנה לארגונה מחדש לקראת המיבחן הצבאי העיקרי, שיבוא אחרי ה"מאורעות" שמתכננים החוסיינים.

"המהומות הצפויות... ישמשו רק אמצעי מדיני נגד האויב, במקרה שההחלטה לא תהיה לטובת הערבים. הפעולה נגדנו עלולה לבוא כעבור זמן יותר רב," אמר בן-גוריון והציע שבתקריות הצפויות יטפלו נוטרים שיתוגברו במפקדים מן הפלמ"ח. הצעותיו של בן-גוריון נדחו, ועדיין לא היה אז בכוחו לכפות את דעתו. גלילי הסביר את ההתנגדות: "אין להתחיל עכשיו בערעור הכלים הקיימים. המסובים ליבם שלם עם שינוי המיבנה המוצע, אבל בצמרת יש התנגדות לשינוי המבנה."

יותר מהמשתתפים האחרים בוויכוח ההוא הבין בן-גוריון שהטרור מבשר מלחמה ושהוא אמצעי להשפעה מדינית על המעצמות ועל האו"ם. בן-גוריון איבחן את הסכנה שבהתרכזות בלוחמה נגד הטרור כאשר מלחמה סדירה בשער; האחרים לא איבחנו אותה. חילוקי-דעות דומים נתגלעו גם בתוך מלחמת העצמאות ואחריה, ובכל המקרים התנגדו אנשי הצבא הבכירים לשינויים. אחרי חמישה חודשים, כשפרצה מלחמת העצמאות, עדיין פעלה ההגנה בשיטות הלוחמה הזעירה, שלא התאימו לנסיבות החדשות (גם אחרי מלחמת ששת הימים ובייחוד אחרי מלחמת ההתשה, בתחילת שנות השבעים, נגרר צה"ל ללוחמה אינטנסיבית נגד הטרור הפלסטיני והזניח את ההכנות למלחמה הבאה, וכשתקפו מצרים וסוריה את ישראל באוקטובר 1973 לא היה צה"ל מוכן למלחמה, ומדינת ישראל הופתעה).

ב-5 ביולי 1947 כתב חבר המטכ"ל צבי איילון (לישצ'ינר) תזכיר על התכוננות החוסיינים ל"מאורעות", וציין שהוועד הערבי העליון החליט "לבצע פעולות כוח נגדנו בחודשים הקרובים." הוא העריך שיש לערבים סיכוי להצליח, והציע לגייס יחידות של ההגנה. להגביר את עבודת המודיעין ולתכנן פעולות גמול. שוב התנגד בן-גוריון להעסקת המטכ"ל בביטחון שוטף, דרש שהוא יעסוק בהכנות למלחמה והציע למנות קצין לביטחון שוטף במטכ"ל ההגנה. קצין כזה מונה רק אחרי פרשת "גן הוואי".

רצח בגן הוואי

בקיץ 1947 התקשרו אנשי המופתי בארץ-ישראל ג'מאל חוסייני, עבד אל-קאדר אל-חוסייני וכמאל עריקאת עם פושעים ערבים והסיתו אותם לפרוץ לישובי היהודים, לשדוד ולרצוח. כוונתם היתה לגרור את היהודים לפעולות-גמול לאו-דווקא נגר השודדים והרוצחים אלא נגד ערבים בכלל, וכך להוכיח שבעיני היהודים אין "ערבי טוב" ו"ערבי רע". ולנגח את הארגון הצבאי "נג'אדה" ואת מנהיגו מוחמד נימר אל-הווארי, שהתנגד לאלימות נגד יהודים ושטען שאפשר להשיג את המטרה במאבק פוליטי.

בחולות נבי-רובין היו מחנות-קיט של ערבים עשירים, ולידם קמו קַבָּרטים ובתי-זונות. את עבודות השירותים כמחנות וכ"מוסדות" שלידם עשו בדווים מכל הארץ, שנטו את אוהליהם בחולות, ובהזדמנות זאת עסקו לא מעטים מהם בגניבות ובשוד, וגם ברצח. והציקו לישובי היהודים.

ראש הש"י בדרום בנימין ג'יבלי ביקש משומרי-השדות של מושב בית-עובד אביגדור יוסיפון ועודד ינאי לברר את זהותם של השודדים. ליוסיפון היו ידידים כנבי-רובין, ובני משפחת גואנסה שחומי העור, עבדים לשעבר אצל שבט סוארקה בסיני, שהיו חייבים לו תודה מפני שהחביא באורוותו אחד מהם שרצח את בנו וניסה לרצוח את אשתו מטעמי כבוד-משפחה. הרוצח הסתתר בחצרו של יוסיפון שלוש שנים; המשפחה לא שכחה זאת. לאחד מבני המשפחה הזאת, מוחמד אבו-גנוס, יצאו מוניטין בשל פיקחותו, אומץ ליבו וכוחו הפיסי הרב, וכנופיות-הפושעים התחרו זו בזו בניסיונות לצרפו אליהן. למען יוסיפון היה מוחמד אבו-גנוס מוכן לעשות הכול, ובש"י ניתן לו הכינוי "הרצל".

לדברי ג'בלי עשה הרצל היסטוריה כשהתגייס לש"י. הוא היה לא רק מבצע אלא גם שותף בסודות המיבצעים. אחרי שזיהה הרצל את הפושעים החליטו מפקדי ההגנה לתפוס אותם "על חם". הרצל קיבל את תפקיד מורה-הדרך לפושעים, והודיע מראש ליהודים על כל מיבצע שלהם. בפעם הראשונה הוצב להם מארב בדרך נסיגתם מהצרכנייה של מושב בית-חנן, אחרי השוד, אך הם חמקו מהמארב וברחו עם השלל. בפעם השנייה ארבה להם כיתת פלמ"ח בדרך אל היעד, בית פרדסן בראשון-לציון. כוונתם היתה לחטוף את בת הפרדסן. אנשי הכיתה העייפים נרדמו במארב; יוסיפון העיר אותם ואז הפחיד רעש נקישת בריח את הפושעים והם ברחו. הרצל ירה אחרי הבורחים ופצע אחד מהם. אנשי המארב השלישי הרגו שני פושעים, שהרצל הוביל אותם למחסן מכונות-תפירה ברחובות. לימים מצאו שוטרים בריטים בבגדיו של הרצל פתק, עם השמות של שני המחוסלים, ואסרו אותו. יוסיפון נתן לשוטרים שוחד עשרים ל"י והרצל שוחרר.

בסוף יולי ביקש פאוזי אבו-קישק את ידה של בת איברהים אל-בידס מהכפר שייח' מואניס; האב סירב ואבו-קישק שכר כנופיה לשדוד בית-קפה שלבידס היה חלק בבעלות עליו: "גן הוואי", בצפון תל-אביב מעבר לירקון. שותפיו של אל-בידס היו חיילים משוחררים יהודים. משימת הכנופיה היתה לרצוח את בידס, ובהזדמנות זאת גם לרצוח אורחים יהודים. הרצל צורף לכנופיה. מאחר שלא הספיק להזהיר את יוסיפון דחה את הביצוע, בטענה שבעלי בית-הקפה העבירו את הקופה למקום אחר, והרי אין טעם ברצח שאין שוד בצידו, וראוי לחכות עד שתוחזר הקופה למקומה.

אחרי ששלח את האזהרה אל ידידו הציבה המחלקה המגוייסת של תל-אביב מארבים בדרכים שהובילו אל בית-הקפה, ושמונה בחורים ובחורות מהפלוגה המיוחדת (פי.אם.) ישבו בבית-הקפה ליד שני השולחנות הסמוכים לכניסה, והסתירו נשק תחת בגדיהם. שוב נדחה ביצוע השוד, וביום רביעי 6 באוגוסט 1947 בוטלו המארבים ואנשי הפלוגה המיוחדת חדלו לשמור על בית-הקפה. מפקד החוליה עקיבא סער הסביר: "להגנה לא היה תקציב לשלם בעד המיץ ששתינו, ובעלי בית-הקפה ויתרו על האבטחה." בליל-שבת, 8 באוגוסט, בשעה 10.30 בלילה, כשהיה "גן הוואי" מלא אורחים, הופיע בפתח אדם במדי-צבא. איים עליהם כנשק ופקר באנגלית; "!Hands up" האורחים נמלטו מכל הפתחים, ולבית-הקפה פרצו תשעה שודדים, נכנסו לחדר-הבדרנים, חיפשו את הקופה ושדדו שעונים ותכשיטים מאורחים שלא הצליחו להימלט. אנינה קפלן סיפרה:

"ישבנו ב'גן הוואי'. התזמורת ניגנה טנגו. לפתע ראינו אנשים עומדים בעמידה משונה, עם בגדי חאקי ומכנסיים קצרים. לא יכולנו לנחש מה הם יכולים לעשות. בידס הבין וצעק להם בערבית: 'אחוי, אחוי. תפסיקו, אל תעשו את זה, חבל, חבל!' הם ירו, קצרו בקהל, והרגו את בידס מול עינינו. רצנו החוצה ושכבנו בין השיחים."
אנשי הכנופיה הרגו ארבעה יהודים וערבי אחד, פצעו שבעה וברחו עם שללם. רק אחרי שעות רבות באו אנשי-המשטרה הבריטים לבית-הקפה, חקרו והגיעו למסקנה: "לא ברור אם המתקיפים ערבים או יהודים-תימנים." הכישלון הביך את ראשי הש"י, ואחרי זמן לא רב ביקש משה דיין מאמנון ינאי, מי שהיה מוכתר חניתה, לחקור את הפרשה. ינאי שמע את הגירסאות של אביגדור יוסיפון ושל אחיו, עודד ינאי, ואת טענותיו של ג'בלי, הגיע למסקנה שג'בלי לא התייחס ברצינות מספקת לידיעות שהביאו לו שומרי-השדות מבית-עובד וכתב דברי-ביקורת קשים על מפקד הש"י.

למחרת הרצח ב"גן הוואי", בשבת, נפגש איש המחלקה ליחסי שכנים בסוכנות היהודית יהושע פלמון עם מפקד הארגון "נג'אדה", מוחמד הווארי, בבית-קפה בחולון. השניים הגיעו למסקנה שהרצח היה פרובוקאציה ושכוונת המסיתים היתה לרתום את ה"נג'אדה" לעגלת החוסיינים. הווארי ושניים מאנשיו יצאו למסע-הסברה במרכזי ה"נג'אדה" וקראו לחברי הארגון לא להתפתות למסיתים, ופלמון הודיע למפקדי ההגנה כי פגיעה באנשים שלא השתתפו ברצח תשרת את כוונת החוסיינים, וכי יש לפגוע באשמים בלבד.

ההגנה פירסמה הודעה לציבור:

"התנפלות הרצח על יושבי בית-הקפה 'גן הוואי' ליד הירקון בוצעה על-ידי כנופיה ערבית. המרצחים לבשו להסוואה מדי חיילים. הישוב נרעש ומלא חימה, ויש הנחפזים לתבוע מההגנה מעשים, אולם מחובתנו לומר: רבים מאויבינו חותרים להצית תגרות-דמים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל. אסור לנו להקל על מזימה זו, ניזהר ולא נעשה מעשים נחפזים ובהולים. המרצחים יבואו על עונשם."

יומיים אחרי הרצח, ב10- באוגוסט, דנו בו ראשי מערכת הביטחון הישובית ומומחים לענייני ערבים בלשכתו של בן-גוריון. ראש המחלקה ליחסי שכנים בסוכנות היהודית עזרא דנין וראש המדור הערבי בסוכנות היהודית אליהו ששון סיפרו שמנהיגים ערבים הכריזו שהם יפעילו כוח כשתסיים ועדת האו"ם (אונסקו"פ) את פעילותה. דנין וששון העריכו שערביי ארץ-ישראל יקבלו עזרה מהארצות השכנות, בייחוד מסוריה, ושפעולתם תהיה קצרה, חריפה ורעשנית.

לערביי ארץ-ישראל והארצות השכנות אין כוח לארגן מהומות ממושכות, אמר ששון. היקף המהומות יהיה תלוי בתגובת היהודים. גלילי הציע לארגן מחדש את השמירה על הישובים. להאריך את תקופת השירות בנוטרות ולארגן את המשמרות הנעים של הנוטרים כיחידה ארצית. בן-גוריון סיכם את הדיון: יש להגביר את הערנות. מדיניות גמול לא נקבעה בישיבה זו.

"את הרצח ביצעה כנופיה שמטרותיה הפוליטיות ברוח הוועד הערבי העליון," כתוב ב"דבר" מ - 12באוגוסט 1947, ואילו הש"י דיווח, ב- 14 באוגוסט. שהפיגוע היה "ארוע פלילי ללא משמעות פוליטית."

המסיתים השיגו את מטרתם, לפחות בחלקה: מהומות-רחוב בין יהודים לערבים פרצו בתל-אביב אחרי הרצח. ההגנה הציבה מחסומים בדרכים שהובילו אל השכונות הערביות. למנוע מעשי-נקם ספונטאניים.

ב-14 באוגוסט פרץ המון ערבי את קווי-ההגנה של השכונות מכבי וגבעת-הרצל שבדרום תל-אביב. שלושה יהודים נהרגו, יותר מעשרים נפצעו ומחסני-עצים גדולים הוצתו. חברי ההגנה הניסו את התוקפים ביריות וברימון, שהתפוצץ בתוך ההמון המתנפל. באותו יום נרצח, ליד מחסום באבו-כביר, יחיאל איטמן, נהג משאית שהוביל תוצרת חקלאית מבאר-טוביה לתל-אביב.

בחוזר ששלח מטכ"ל ההגנה למחרת (15 באוגוסט) אל מפקדי הגלילות ואל גדודי הפלמ"ח כתוב כי אין ודאות שההתרחשויות במחוז תל-אביב הם הקדמה ל"מאורעות", אבל יש

"לאחוז בכל האמצעים, להגביר את השמירה והתצפיות, להבטיח קשר מתמיד בין מעונות הפיקוד השונים, להחזיק רזרבות מגוייסות במקומות קיצוניים מבודדים ולהעביר פעולות אזהרה שקטה לערנות יתרה במקומות אלה מצד התושבים. בשכונות הקיצוניות ובאזורים מבודדים יש להבטיח את השמירה כל היממה"
אחרי הרצח ב"גן הוואי" השיג הש"י ידיעות על זהות הרוצחים, והפיקוד-העליון החליט לבצע שלוש פעולות גמול. אחת מהן היתה נגד בן השבט הבדווי ערב אל-עמאראת, שחנה בין בני-ברק ובין השכונה גבעת-שמואל (לימים על כביש גהה). איש זה, אחד מתוקפי "גן הוואי" היה מודיע של הכנופיות וב23- ביולי היה מעורב ברצח האיכר גבריאל בורנשטיין במושבה מגדיאל, ברצח השומר צוקרמן, שחש לעזרתו, ובפציעתו של השומר משה יעקובי, מפקד היחידה שמשימת-החיסול הוטלה עליה ושומר-השדות חיפשו ומצאו את הבדווי. נכנסו לאוהלו, שתו איתו קפה והזמינוהו לבית שומר-השדות.

בניגוד להוראות ניסו השניים לכבול את השבוי שלהם כשנסעו איתו במונית. הבדווי, שהבין את כוונתם, התנגד להם בכוח. והם ירו בו והרגוהו. נהג המונית נבהל ודרש מהם לסלק את הגוויה; הם השליכו אותה ליד פרדס. פועלים יהודים ראו זאת, סברו שזה מעשה של חברי לח"י ודיווחו למשטרה על התקרית. פעולת גמול נוספת, נגד אבו-קישק, בוטלה. המפקד והשומר הוסתרו. במשפט פנימי של ההגנה ננזפו שניהם.

ב-15 באוגוסט חיסלה חוליה של ההגנה את הבדווי אגילן. שמביתו יצאו אנשי הכנופיה לגן-הוואי ושהשתתף בפיגוע.

התגובה החריפה ביותר של ההגנה על הפיגוע ב"גן הוואי" היתה הרס בית דו-קומתי על יושביו בפרדסו של הנכבד היפואי אבו-לבן, שהיה סמוך לכביש תל-אביב-פתח-תקווה. היתה זאת הפעולה הגדולה הראשונה שהטיל הפיקוד העליון על החי"ש מרמת-גן. קדמו לה הכנות מודיעיניות, ואנשי מחלקת הטיס של הפלמ"ח הכינו צילומי-אוויר של הפרדס. מפקד חי"ש רמת-גן בן-ציון פרידן סיפר:

"נאמר לנו שהרוצחים של 'גן הוואי' מרוכזים בבית בפודס, ושיש לפוצץ אותו. לא היו לי יחידות מקצועיות, לכן צרפו אלי את מפקד יחידת החבלה של תל-אביב, אברשה אהרונסון, ואחד מפקודיו. בפקודה נאמר שעלינו לפוצץ את הבית אחרי שנוודא שאין בו נשים וילדים. סיירנו פעמיים בפרדס לפני הפעולה. את המטה שלי קבעתי בווילה של הסוחר וילנציוק בבני-ברק. בפרדס לא הייתי. יחד איתי במטה היה נציג הפיקוד העליון שלום עשת."
בליל שבת, 15 באוגוסט, יצאו חמישה-עשר איש ברגל מבני-ברק לשטח ההיערכות בפרדס נחום. מפקד כוח המשימה היה משה גרשוני, ומפקדי שלוש חוליות-המשנה היו הלל ויינר, יהושע שגיא וטוביה הלר. ריינר ופקודיו חסמו את הדרך שמאחורי הבניין, והלוחמים האחרים, בפיקודו של גרשוני, התקדמו אל חזית הבניין, יחד עם שומר שדות ותיק, שהיה אמור להזהיר בערבית את דיירי הבית. פקודיו של גרשוני הניחו את המטענים בארבע פינות הבניין ושומר השדות השמיע אזהרה. איש לא ענה.

גרשוני סיפר אחר-כך שהוא שלח חוליה לבדוק את הבניין, ושרץ מחוליה זו חזר והודיע לו שהבניין ריק, אהרונסון סיפר שהוא חשש פן יחמוק מישהו מהדיירים ויזעיק את הבריטים (הבניין היה סמוך לכביש הראשי), לכן לא חיכה הרבה, הניח את חומר הנפץ והפעילו. הבניין קרס. שני ערבים ברחו ממנו והלר ופקודיו הרגו אותם ביריות. למחרת נמצאו בין ההריסות גוויות של גברים אחדים ושל אשה וארבעה ילדים, כולם בני משפחת דבסי. הצעיר שבהם, יחיא, היה בן שלוש. גם אבי המשפחה, יוסוף דבסי, נהרג.

במאמר המערכת של "הארץ" מ-18 באוגוסט הואשמה ההגנה בסטיה מעקרון טוהר-הנשק: "פעולות התגמול האחרונות מראות סטיה רצינית מקו זה, רצח זקנים וילדים חפים מפשע אין לו שוב הצדקה."

אהרונסון נקרא לבירור אצל הרמ"א ישראל גלילי, והיה לו קשה להסביר מדוע ואיך נפגעו האם והילדים. הוא ביקש וקיבל רשות לחקור את נסיבות התקרית. בבגדי עובד חברת-החשמל נכנס על אופנוע לפרדס וראה באר ליד הבית. הש"י - טען אהרונסון - לא כלל את הבאר בנתוני המודיעין לקראת המיבצע, ונראה שהאם וילדיה ניסו להסתתר בבאר עד שיסתלקו היהודים, וכך מצאו את מותם.

הבולשת הבריטית דיווחה:

"בחצות הלילה, 15 באוגוסט, נכנסו חמישה-עשר עד עשרים טרוריסטים יהודים, חמושים במכונות-יריה ואקדחים לפרדס חאג' ראשיד אבו-לבן. בכביש יפו-מלאבס. הם התקרבו לבית שבו ישנה משפחה של שבע נפשות. בבית ישנו עוד תשעה פועלים. היהודים פוצצו את הבית בהפעלה חשמלית. חוטי החשמל נמצאו בשטח. ארבעה פועלים ערבים נתפסו ונורו.

משפחה של שבע נפשות נקברה תחת ההריסות. שמות ההרוגים ממשפחת ובסי: יוסוף (חמישים) אשתו חדרה (ארבעים) מוחמד (עשרים ושתיים) וופית (עשר) חודה (שמונה) נדה (שבע) יחיא (שלוש)."

הש"י דיווח:

לדעת מנהיגים ערביים "ההתנגשויות בין יהודים לבין ערבים באיזור תל-אביב, בהמשך לרצח 'גן הוואי', סודרו על-ידי גורמים הרוצים להראות שיש בארץ התנגשות כללית בין יהודים לערבים, והדבר הוא לרעת הערבים. הערבים מעריכים שכוח היהודים רב מבעבר, (וש)היהודים יגיבו ללא היסוסים."

אחרי שבועיים אמר מפקד תל-אביב יהושע גלוברמן בכינוס מפקדים כי מאורעות אוגוסט בתל-אביב הם האזעקה הראשונה, ושעל סמך נתונים מודיעיניים יפרצו מאורעות דמים בסוף השנה.

פרשת "גן הוואי" ופעולות הגמול חשפו ליקויים רבים בתיפקוד מערכת הביטחון של הישוב וההגנה שלושה וחצי חודשים לפני שפרצה המלחמה. הליקוי העיקרי היה נתק בין המנהיגות המדינית-ביטחונית ובין הפעולות המבצעיות של ההגנה, וחוסר שליטה של הדרג האסטרטגי על הדרג המבצע. המנהיגים היו מעוניינים לשמור על שקט כל ימי פעילותה של ועדת האו"ם ולקראת הדיונים בעצרת הכללית של האו"ם בנושא ארץ-ישראל. יומיים אחרי הפיגוע לא נקבעה מדיניות גמול אבל ההגנה החליטה על פעולות אנטי טרור, ומבצעי הפעולה חרגו מן הכוונה ומן ההוראות שקיבלו. המבצעים הזעירים של ההגנה לא הרגיעו את הרוחות אלא הגבירו את המתח, הציגו את היהודים כרוצחי ילדים כלפי חוץ ועוררו ביקורת בתוך הישוב על ההגנה.

אף שהש"י סיפק מידע מוקדם על הפעולה ב"גן הוואי" לא מנעה אותה ההגנה. פעולות הטרור והגמול באמצע אוגוסט 1947 שירתו את כוונת המנהיגות החוסיינית, להקצין את היחסים בין היהודים לערבים בארץ-ישראל כדי למנוע פתרון מדיני פרו-ציוני. היה זה אות מבשר: לפחות בתחילת המלחמה יקבעו את מהלכיה לא המנהיגים הפוליטיים אלא מפקדים זוטרים חסרי ניסיון ובלתי-מקצועיים. מערכת הביטחון של הישוב וארגון ההגנה היו זקוקים למהפכה, אך אינטרסנטים וגורמים שמרניים מנעו אותה.

"האמצעי היעיל לכבות את האש"

אחרי פרשות "גן-הוואי" ופרדס אבו-לבן מינה המטכ"ל את קצין המטה לעניינים ערביים משה דיין לקצין-מטה לענייני ביטחון שוטף, והוציא הוראות לפעולות-גמול: ראש אגף המיבצעים, (אג"ם) במטכ"ל יגאל ידין ואנשי האגף תכננו מיבצעים שמטרתם היתה חיסול כמה ממנהיגי הטרוריסטים הערבים. למיבצעים אלה ניתנו שמות, "זרזיר", "אנקור" ו"ציפור", והאחראי להם, משה דיין, היה כפוף במישרין לידין. איסוף הידיעות המודיעיניות הוטל בעיקר על יחידת המסתערבים של הפלמ"ח שבסיסה היה בקיבוץ עין-החורש שבעמק חפר ושמפקדה היה דני אגמון.

רוב המועמדים לחיסול היו מחיפה ומצפון הארץ, ומפקד האיזור משה כרמל שיתף את יחידת הסיירים והמסתערבים של חיפה, בפיקוד גרשון גלעד, בהכנת תיקים אישיים על מועמדים אלה. כתובות המגורים וסדר-היום של חג' רשיד אל אברהים, מוחמד ציפורי, נימר אל-חטיב, חסן שובלאק ומוחמד זינאתי נכללו בתיקים אלה, וכן תמונותיהם, שצולמו במצלמות זעירות.

פעמיים נפגש אגמון עם משה דיין בקפה "שטורך" בתל-אביב, מול בית הוועד-הפועל של ההסתדרות ברחוב אלנבי, ודיווח לו על הפעילות המודיעינית; אחר כך התרשם שדיין אינו מתעניין בדיווחיו וחדל לבוא. ויגאל אלון נזף בו: דיין אחראי למיבצע מטעם המטה-הכללי, ועליו לשמור את התרשמויותיו לעצמו ולהמשיך בדיווחים. ניסיונות להתנקש בחיי המנהיגים הערבים נעשו אחרי שכבר פרצה מלחמת-העצמאות.

דיין גם ניסה לפלג את הערבים, ושלח את יצחק שווילי, מפקד משטרת נהלל, עם אנשי "הש"י הערבי" גיורא זייד ועודד ינאי לכפר הערבי הגדול צפורים (צפורי), שתושביו היו ידועים כלאומנים ושלנכבדיו היתה השפעה רבה בנצרת ושליטה בכפרי הסביבה. בתיווכו של סעוד שחאדה, שכינויו היה "גידי", נפגשו שווילי, זייד וינאי עם ארבעים נכבדים בביתו של הנכבד מוחמד סעיד עבד אל-מאטי.

אחרי ששתו את הקפה אמר זייד לנאספים: "אנחנו שליחי נהלל, הישוב היהודי הגדול ביותר בעמק-יזרעאל. אנשי נהלל רוצים לכרות ברית עם תושבי צפוריה, הכפר הגדול ביותר בעמק בית-נטופה. בקוראן כתוב שכל אדם חייב לשמור על יחסים טובים עם שבעה שכנים לכל כיוון, נהלל הוא שכנכם הרביעי לאחד הכיוונים. הבריטים יעזבו את הארץ; הבה נשמור על יחסים טובים, לא נתקיף זה את זה ונחלק בינינו את הארץ."

עבד אל-מאטי ענה: "המלחמה תפרוץ ואנחנו נשחט את כל היהודים. אתה שכננו, ואתה כמו ערבי-יהודי; הבא את אשתך ואת ילדיך אלינו, ואנחנו נגן עליהם. את האחרים נשחט." הוא הפסיק רגע, ואמר לעודד ינאי: "גם אתה יכול לבוא אלינו עם אשתך וילדיך, נגן גם עליכם."

אף שעבד אל-מאטי דיבר בחיוך על פניו התייחסו בני כפרו לדבריו ברצינות, ואלה שלא הסכימו להם בליבם לא העזו לומר זאת בגלוי. רק שייח' סלם סאלים (לימים חבר-כנסת) הרים את ידיו, כמו לתפילה, ואמר: "אלוהים, מה יהיה גורל הנשים והילדים, אם כך מדברים?"

גיורא זייד השיב: "לא באנו לחפש מחבוא, לא נעמוד על דם אחינו. אם יהיה עלינו להילחם, נילחם, אבל לא כך ראוי להתייחס לשכנים." (בקרבות עשרת-הימים. כשנפל הכפר צפוריה בידי היהודים, בא גיורא זייד, עם המתורגמן של מפקד הגיזרה חיים לסקוב, אל בית אל-מאטי. הבית היה ריק. על גחלים, עדיין לוחשות, עמד קומקום-קפה, ולידו טס עם פנאג'ין הפוכים. זייד אמר בלבו: "זה שכרך עבד אל-מאטי, על רצונך לשחוט יהודים." רוב נכבדי הכפר ברחו ללבנון, וכמה נשים כבודות ברחו יחפות).

בתחילת אוקטובר נרצחו שני יהודים סמוך לכפר-סירקין, והש"י גילה את עקבות הרוצחים. שהובילו אל כנופיה שחנתה סמוך לראש-העין. ב-7 באוקטובר הגיעה יחידת פלמ"ח למאהל של הכנופיה, הקיפה את שני אוהלי הרוצחים וזרקה עליהם רימון. שלושה גברים נהרגו וכן נהרגה יצאנית מיפו, חברת הכנופיה. גבר וילד נפצעו. נכבד ערבי ממתנגדי החוסיינים סיפר שפעולה זאת הרשימה מאוד את הערבים. "בציבור הערבי רווחת אמונה שמשפט ההגנה צודק ונכון ושהיא אינה טועה, לפיכך אם פגעו במי שפגעו כנראה הגיע לו. יש להחמיר בעונשים."

אבל ערבים בלתי-לוחמים רכים נפגעו תוך-כדי פעולות-הגמול, ורבים מחברי ההגנה מחו על פגיעות אלה. הפיקוד-העליון מינה ועדות חקירה פנימיות למקרים אלה. בראש הוועדה שחקרה את פעולת פרדס אבו-לבן עמד צבי איילון, ראש מחלקת הפיקוח במטכ"ל. במסקנות הוועדה כתוב כי אף שיש להשתדל לפגוע באשמים בלבד יש להביא בחשבון פגיעה בלא אשמים, אם הם נקלעים לאיזור המערכה. בגלל התנאים הבלתי-לגאליים אי-אפשר לשלוח למשימות יחידות גדולות, המסוגלות לבודד את המטרה ולחסום את כל דרכי הבריחה. הבריטים עלולים להתערב בכל רגע, ופעולות "נקיות"- אינן אפשריות.

בישיבת ועד-הביטחון ב-13 בנובמבר הגדיר ראש המיפקדה הארצית ישראל גלילי את מדיניות-הגמול של ההגנה.

"האינטרס שלנו, אם יתלקחו מאורעות, שהתוקפנות לא תתפשט על הרבה זמן ולא על שטח רב... במקום אשר נותקף שם תהיה התשובה. זה יהיה האמצעי היעיל לכבות את האש. יש בזאת סכנה של גורם מגרה. ההנחות הן: אם לא תוכל להיות הגנה יעילה במקום ההתנפלות ובזמן ההתנפלות כלפי האשמים בתוקפנות, לאו דווקא כלפי האשמים הישירים, התוכניות צריכות להיות כמו שהגדיר פעם חבר המטה... כדוגמת בית-מרקחת. מוכנות בו כל מיני תרופות, והרופא יזמין לפי הצורך. המקומות מועדים, האנשים מועדים, הכפרים מועדים וגם ידוע מה הם זוממים. וצריכה להיות מוכנה תוכנית איך להגיב בכל מקרה ומקרה. ההגנה אינה עשויה לתוקפנות. היא אינה רוצה להשמיד, היא מוקירה חיי אדם. היא רוצה לפגוע רק באשמים. היא אינה רוצה להצית אלא לכבות אש. אמנם לא רק ערכים מוסריים כלולים בתוכנית, אבל לעיתים הם מכבידים על פעולת ההגנה, ואנחנו מתחשבים בהם."

מיבצע תל-חי

בתחילת ספטמבר 1947, כשהגישה ועדת אונסקו"פ את המלצותיה לעצרת או"ם, דיברו הערבים, היהודים והבריטים על המרד הערבי שיפרוץ בקרוב בראשותו של המופתי, ועל הצבאות של מדינות ערב שיפלשו לארץ-ישראל. כל עסקני החוסיינים, וגם מנהיגים ערבים אחרים, נסעו למצרים להתייעץ עם המופתי. מפקד ה"נג'אדה" מוחמד נימר אל-הווארי אמר לו שערביי ארץ-ישראל אינם מוכנים למרד, אין להם די נשק, הם לא קיבלו אימון צבאי ורבים מהם פוחדים מהטרור ואינם רוצים שיתחדש. המופתי שאל נכבדים מעזה, מחיפה ומשכם כמה אנשים הם יכולים לגייס ומהו הציוד שברשותם. לש"י נודע שהמופתי נקט אמצעי זהירות בפגישות אלה, מפני שנודע לו שהיהודים שלחו אנשים להתנקש בחייו.

לקראת סוף ספטמבר נודע לש"י:

"בוועד הערבי העליון במצרים דנים אם לפתוח ב'מאורעות'... הם בטוחים שבעצרת או"ם יוחלט על חלוקת הארץ. לדעת אנשי הוועד ערביי ארץ-ישראל לבדם לא יוכלו לעמוד נגד היהודים. אחרי שהתייעצו עם ממשלות עיראק וסוריה יש תוכנית שהאוויריה העיראקית תפציץ את תל-אביב, ואחרי זה יתקוף הצבא הסורי את הארץ. גם יחידות של הצבא העיראקי שתגענה לסוריה תשתתפנה בהתקפה, ורק אז יוכרז על מרד כללי בארץ. ממשלת לבנון הודיעה שאין לה אפשרות להשתתף בפעולות נגד יהודי ארץ-ישראל." בתחילת אוקטובר סיפר עיתונאי ערבי לאיש הש"י על תוכנית להפציץ את תל-אביב מהאוויר: "לאחר מעשה נודיע שאלמנטים פאנאטיים עשו זאת על דעת עצמם, ושהמפציצים יבואו על עונשם."
בסופו של דבר החליטו אנשי המופתי להכריז בתחילת אוקטובר על שביתה כללית של שלושה ימים, ולצרף לשביתה הפגנות סוערות והשחתת רכוש של המימשל הבריטי, של ארצות-הברית ושל ברית-המועצות. מוחמד נימר אל-הווארי הורה לפקודיו לשמור על השקט, למנוע התפרעויות ולהיזהר מהחוסיינים, המסוכנים יותר מהיהודים. לש"י נודע כי "שש מכוניות ממצרים גנבו את הגבול, בעזרת משמר-הגבול המצרי, והביאו לאנשי המופתי שנים-עשר מקלעים, חמישים רובים איטלקיים, שמונת אלפים כדורים ושמונה מאות פצצות. המרד יתחיל ביום א', 3 באוקטובר." לבולשת הבריטית נודע שהמרד אמנם תוכנן לתאריך זה, אך ברגע האחרון הורה המופתי, בטלפון, לבטלו.

לקראת 3 באוקטובר נודע לש"י שערביי צפת מתכוננים לתקוף את הרובע היהודי. חוליית מסתערבים מהפלמ"ח, בפיקוד יעקב (יעקובה) כהן, חדרה לצפת הערבית ובדקה את הלכי-הרוחות של תושביה. סגן מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח מולא כהן ומפקד פלוגה ט' בגדוד זה, משה קלמן, תיכננו את הגנת הרובע.

שלושת ימי השביתה (בתחילת אוקטובר) איכזבו את החוסיינים. מסקנת הש"י:

"הציבור הערבי אינו רוצה במרד, אבל יכול להיות שאם יראה את העזרה שתבוא מהחוץ ישנה את דעתו ויסכים למרד. תגובותינו צריכות להיות תקיפות, להכות בכוח בכל מקום מתאים, דבר שיוניח לערבים שידנו חזקה."

ב- 9 באוקטובר כתב ראש המדור הערבי בסוכנות היהודית לנציג הסוכנות בארצות-הברית אליהו אילת:

"כל ארץ-ישראל מגוייסת... בכל ישוב היו מרוכזים כוחות מחץ. תיקנו גדרות הביטחון. כוח רציני הוסע לנקודות התורפה."
הידיעות החוזרות על הפלישה הצפויה מסוריה הפחידו את מנהיג הכפר חלסה שייח' כאמל אחסין. יחסיו עם היהודים היו טובים (אף שהיה מעורב, בזמנו, בפרשת תל-חי). אויבו היה האמיר אל פאעור, ראש השבט אל-פדל שרוב אנשיו ישבו ברמת-הגולן ומיעוטם בעמק החולה. לאמיר פאעור היו יחסי הבנה עם שלטונות סוריה, ואחסין חשש שאם תכבוש סוריה את הגליל העליון יהיה אל-פאעור שליט האיזור למעשה.

אחד מאנשיו של אל-פאעור הודיע לאיש הש"י. שאול סופר מקיבוץ דפנה שצבא סורי נע לאורך הגבול. בשליחותו של יהושע פלמון ביקרו סופר וחברו יהושע חבושי בעיירה עין פית שברמת הגולן, ואימתו את הידיעה. חוליית מסתערבים בפיקוד יעקב (יעקובה) כהן עברה את הכפרים דרדרה ועלוקה ונכנסה לקונייטרה. המסתערבים, שהתחזו כסוחרים ערבים, חזרו אחרי ימים אחדים ודיווחו על תנועות הצבא הסורי בקונייטרה. "הש"י הערבי" צפה שהסורים יתקפו באוקטובר את ישובי אצבע הגליל. עזרא דנין, גד מכנס ויהושע פלמון נפגשו עם שייח' אחסין.

"הצבא הסורי מתכנן גיוס כללי, כאילו לתמרון סתיו," אמר להם השייח', "אבל מטרתו לפלוש לארץ-ישראל כדי לשים קץ לוועדות החקירה ולמשא-ומתן על הגירת מאה אלף היהודים לארץ, והבריטים הסכימו בשתיקה לפלישה."
למחרת חזר שייח' אחסין על הסיפור הזה באוזני ראובן שילוח וטדי קולק, אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות. הידיעה נשלחה למטכ"ל ההגנה. אנשי ההגנה המקומיים הקימו מטה-חירום בקיבוץ כפר-גלעדי, בחדרו של נחום הורביץ, מוכתר המוכתרים באיזור ואיש "השומר" לשעבר. כוננות עליונה הוכרזה ביישובי אצבע הגליל, וחבריהם התכוננו לבלום את הפולשים.

מניו-יורק דיווח משה שרת לבן-גוריון ששגריר סוריה מאו"ם פארס אל-חורי הראה לו תוכנית של הליגה הערבית לכיבוש ארץ-ישראל. דו"ח זה והמידע שנאסף בארץ-ישראל חיזקו את הערכת מטכ"ל ההגנה: הגליל העליון יותקף.

יגאל ידין ועוזריו, אנשי אג"ם של ההגנה, תכננו את הגנת הגליל העליון המזרחי. ב-13 באוקטובר 1947 שלח ידין "הוראות מדיניות וטאקטיות בקשר למיבצע ת.ח. (תל-חי)" למשה כרמל, מפקד חטיבת צפון הארץ, בחתימת "דן", (זה היה שמו המחתרתי של הרמטכ"ל יעקב דורי; ידין לא רצה לפרסם ברבים שדורי חדל לתפקד). אלה ההוראות:

"להלן עקרונות מדיניים-טאקטיים להתנהגות. יש לראות בהם עקרונות מנחים בשעת תיכנון וביצוע. פרטים בעל-פה, על-ידי גבי.
  1. הפעולות מצדנו תתחלנה כתגובה לאחת משלוש האפשרויות דלקמן:
    • אם מתקיפים אותנו מאש מעבר לגבולות;
    • בכל מקרה של פלישה מעבר לגבול;
    • אם תבואנה התקפות עלינו מבפנים.
  2. את הגבולות יהיה מותר לעבור אם יונח כי כוחות מתקיפים נערכו לשם התקפה עלינו, או שהתבססו לחדור לתחומי הארץ, או ברדיפה אחרי המתקיפים. החדירה מעבר לגבול לא תהיה יותר עמוקה מתחומי 'המרחב הטאקטי', היינו להשמדת מקומות היערכות טאקטיים, קני תותחים, מכונות וכיו"ב.
  3. למניעת פלישה או חדירה יש לתכנן ולבצע חסימות יקוש והריסות כפי שיידרש.
  4. אין פוגעים בשם בפנים הארץ בטרם החלו פעולות איבה מצדם.
  5. אין פוגעים בחיל-הספר או בליגיון הערבי כל עוד לא החלו פעולות איבה מצדם.
  6. במקרה של חיפוש נשק על-ידי כוח שם, יש להתנגד התנגדות אקטיבית ביותר. במקרה של חיפושים על-ידי יפת, תהיה התנגדות פסיבית.
  7. אין לפנות אף נקודה וישוב עבריים, ומחזיקים בהם עד האיש האחרון. פינוי בלתי לוחמים (ילדים, נשים, זקנים וכיו"ב) ייעשה לאחר האישור של המוסדות המוסמכים, והוראה על כך תינתן על-ידי נציגי הכנסת (מטכ"ל ההגנה) במקום. תיעשינה כל ההכנות המוקדמות לביצוע מהיר של פינוי זה.
"ההוראות הנ"ל, פרט לסעיף 6. אינן נתונות לפרסום כלשהו, והן רק לידיעתך, ורק לידיעתם של המפקדים הממונים על המבצעים.
על החתום :דן
העתקים : להילל, לטנא ולראשי האגפים."
עוזרו של ידין, משה בר-תקווה (מונדק), קיבל ממנו את רשימת היחידות שתשתתפנה במיבצע, מיקם אותן בגליל העליון והקצה להן תפקידים.

נפת הגליל העליון המזרחי (נפת תל-חי) הוכפפה לגדוד השלישי של הפלמ"ח, שהעלה אליה את יחידותיו מעמק הירדן, ומפקד גדוד זה, שלום חבלין, קיבל את הפיקוד גם על יחידות הפלמ"ח שתגברו את גדודו, על יחידות החי"ש שהיו באיזור ועל הישובים. היהודים התכוננו לקרבות בלימה בגליל בלי להביא בחשבון את מעשיהם ומחדליהם של כוחות הביטחון הבריטיים.

יעקב זהבי, הסליקר של פלוגה ז' מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח, סיפר שפלוגתו שלחה מחלקה לגליל העליון. "פוזה" פקד עלי להוציא נשק מהסליק שלנו בקיבוץ מעברות. שלחתי את הנשק לפלוגה בתוך מכבש. במכבש היה סליק נייד," סיפר זהבי. יצחק חופי (חקה), שהיה מפקד מחלקה בגדוד הראשון של הפלמ"ח, סיפר: "עם מחלקה מהכשרת הצופים, שהיתה בבית-השיטה, עליתי לגליל העליון. התמקמנו בקיבוץ שמיר."

בדו"ח-מודיעין בריטי כתוב שחמש מאות אנשי פלמ"ח עברו את ראש-פינה בדרכם צפונה ב-13 וב-14 באוקטובר. בדו"חות אחרים של הבריטים כתוב שכל חברי ההגנה באיזור גוייסו חלקית. השגרירות הבריטית בדמשק הודיעה למטה הצבא הבריטי בארץ-ישראל שתנועות הצבא הסורי מכוונות לא נגד יהודי ארץ-ישראל אלא נגד עבר-הירדן." החוקר אברהם סלע הגיע למסקנה שהסורים קידמו כוחות צבא לגבול ארץ-ישראל מפני שנודע להם שהבריטים עוזבים את עמדותיהם בגליל והירדנים מתכוונים לתפוס את מקומם. בגלל שמועות אלה - כתב סלע - אחזה פאניקה בכל אנשי השלטון הסורים, לרבות הנשיא, ראש הממשלה, שר ההגנה והמטכ"ל.

ראש המיפקדה הארצית ישראל גלילי דיווח לוועד הביטחון ב-14 באוקטובר:

"משהגיעו לאוזנינו הידיעות על הסכנה הממשמשת ובאה מהצפון, בעיקר מעבר סוריה, ראינו לנכון לחזק את יישוביי הגליל העליון והעתקנו כשש מאות איש, בעיקר מיחידות חטיבת הפלמ"ח ומיחידות חי"ש. הן תפסו בסיסים, קודם כל בישובים המפולשים, מנרה, משגב עם, משמר הירדן ומטולה, והחלו לערוך עצמן על מנת להדוף את הסכנה."
בהזדמנות זאת הציג גלילי את הנחות היסוד האסטרטגיות של ההגנה בעת ההיא:
"ההנחה היא שתפקיד ההגנה יצטרך להיות מוטל על כוחנו ולא שנוכל להסתייע בכוחות השלטון. עד הזמן האחרון היה כוח הגנתנו מחושב לעמידה מפני פורענויות של ערבים עד בואה של עזרת המשטרה והצבא. כל תוכניותינו היו מושתתות על הנחה זאת. אמנם באופק נצנץ סיכוי של עצמאות, ומושגי האימון והייצור כללו גם זאת, בתור פרספקטיבה רחוקה, אבל התוכניות הממשיות היו ערוכות לכך שכל ישוב יהודי בכל חבל ארץ יוכל להחזיק מעמד בפני תוקפנות אשר תבוא מבפנים הארץ עד אשר תבוא עזרת המשטרה, שברוב המקרים היתה מאחרת לבוא.

מעכשיו, לרגל השתלשלות העניינים הפוליטיים, עלינו להניח הנחת יסוד, שהגנת הארץ - בכללותו של המושג - תהיה עמוסה על שכם היהודי, בלי שנוכל לסמוך על עזרת השלטונות. במשך זמן הביניים יש דבר המעורר שאלה חמורה. והוא סכנת רדיפת ההגנה ופירוק הנשק שלה. אביא דוגמא: שלשום, בשעה שיחידה אחת התארגנה באחד הבסיסים, הגיעה יחידת סיור בריטית ומצאה יחידה זו בתהליך של הטמנת הנשק. היחידה ניצלה רק מפני ששומר פתאים ה' זאת לגבי תקופת-הביניים, אבל לגבי העתיד הרחוק עלינו לערוך תוכניותינו בידיעה שלא נוכל להיעזר בכוח השלטונות להגנתנו."

גלילי סיפר על הלקחים שהפיק מסיורו בגליל העליון המזרחי:

"נתגלתה תמונה שיש בה ללמד על מצבנו. באותן יחידות לא היו סידור. שיכון, הסתדרו כאורוות, במחסני-בגדים, במתבנים. סידורי ההלבשה של האנשים רחוקים מלהניח את הדעת. הביאו יחידת חי"ש מעמק הירדן, והיא משוכנת במנרה. יש רוחות וקור רב. האנשים חסרים מעילי חורף. חסרים מזרונים, ובכל מה שנוגע לחימוש יש בעיות אשר לא יכול להיות להן פתרון טאקטי בסוגי הנשק העומדים לרשותנו. מובן שבמקרה כזה בא בחשבון ניצול מקסימאלי של האימון המיוחד אשר קיבלו יחידות הפלמ"ח, אבל לפגוש טורי-צבא משוריינים ומזויינים זאת בעיה טאקטית שאין לה פתרון בתנאי הנשק שיש ליחידות שלנו".

"תוך כדי הביקור נזדקרו חוסר הניסיון הצבאי הממשי והרמה הבלתי מספקת של הפיקוד הגבוה. ניסיון הנעת פלוגה אין להם... אתם יודעים שהקורס הגבוה ביותר שיש לנו הוא קורס מפקדי מחלקות, לא למעלה מזה. הבעיה הראשונה במעלה בעיני היא ההתעצמות בחימוש... אם יש בעיה של מכונת-ירייה שום קומבינציה איננה יכולה להתגבר עליה, אלא אם יש כלי מתאים.

הבעיה השנייה היא הכנת קאדרים. כל סדרי הביטחון הרגילים היו עזובים ורפויים במידה גדולה מאוד, כי במשך שנים הסכנה הערבית לא היתה ריאלית. מבחינה נפשית היינו נתונים בשטח אחר. עלינו לחדש. לרענן ולגייס." הוא ציין שלוש מטרות: "התלכדות כל חלקי הישוב למשענת ההגנה; סמכות להגנה לגייס כל איש מוכשר; הבטחת מימון, על-מנת לשחרר את ההגנה ממצב של קבצנות מבזה."

בלילה שבין 20 ל-21 באוקטובר 1947 עברה יחידה סורית את הגבול ונאחזה בתל אל-קאדי (תל דן). מעשה זה הפתיע את הבריטים ואת היהודים, והבריטים היו הראשונים שהתאוששו מההפתעה. מפקד יחידות הצבא הבריטיות שחנו בגבול הצפון ביקש וקיבל הוראות ממפקד הדיוויזיה המוטסת, שחנתה בחיפה. יחידת שריון ויחידה מחיל הספר שבו את הפולשים ללא קרב ומסרו אותם למשטרה. ששלחה אותם בחזרה לסוריה.

בין פרסום המלצות ועדת אונסקו"פ ובין החלטת 19 בנובמבר היו שתי כוננויות בגליל העליון, ואנשי הפלמ"ח נתנו להן שמות: "המלחמה הראשונה" ו"המלחמה השניה". התנגשות חזיתית עם הסורים לא היתה; היתקלויות ומעשי איבה מקומיים היו. מחלקת פלמ"ח בפיקוד שמואל כתבן, שחנתה בקיבוץ שמיר, פוצצה עמדה ערבית ליד קיבוץ להבות הבשן והחליפה יריות עם סורים שסיירו לאורך הגבול.

חוליית חי"ש ונוטרים החליפה יריות עם יחידה של חיל הספר העבר-ירדני בדרך מדפנה לתל אל-קאדי. מפקד החוליה, אברהם אייזן מקיבוץ דפנה. סיפר: "ליד הגבול ראינו שמונה סוסים, וליד הקבר ישנו שמונה אנשי צבא. שחררנו את הסוסים, הערנו את הישנים ודרשנו מהם להניח את נשקם. הם לא נכנעו וירו לעברנו. הסתלקנו בלי נפגעים, וגם להם לא היו נפגעים".

מפקד פלוגה גי של הגדוד השלישי, ראובן נצר, סיפר שקצין המיבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין. המג"ד שלום חבלין והוא תכננו את תגובת הפלוגה על התקפה סורית אפשרית, ורבין אמר שאם תהיה התקפה כזאת תתפוס הפלוגה את תל עזאזיאת ותתקוף משם את הסורים. הנשק של הפלוגה היה מרגמה אחת 3 אינטש, כמה מקלעי ברן וסטנים, ולא לכל החיילים היה נשק אישי.

אנשי הפלמ"ח סיירו מעבר לקווים ובתוך סוריה ולבנון (מימצאיהם סייעו אחר-כך לאנשי הגדוד השלישי לפוצץ את הגשרים שעל נהר הליטאני). הוכנו תוכניות לפוצץ את כל הגשרים ומעבירי-המים באיזור, כדי לעכב את הפולשים. באחת הכוננויות התמקמו חבלנים על גבעה ליד איילת-השחר, כדי לפוצץ את הכביש אם יהיה צורך בכך.

חברת "סולל בונה" בנתה בישובי הגליל ביצורים בהיקף שלא היה כמוהו עד אז בארץ-ישראל, והישובים נדרשו להצטייד במזון. זאב בר-סבר, שהיה אז אחד המומחים של ההגנה לנשק מסייע (בעיקר מקלעי בראונינג שפורקו ממטוסים והוכשרו לשימוש קרקעי), ניהל שני קורסים בקיבוץ שמיר, לבראונינגים ולמרגמות 3 אינטש.

בתקופות המתיחות בצפון חגו מטוסי מחלקת הטיס של הפלמ"ח בשמי הגליל העליון ודרום סוריה, וסיפקו צילומים למטכ"ל ההגנה. ב26- באוקטובר קיבל ידין דיווח מהטייסים: "לא חל שינוי לרעה במצב.

בשתי הכוננויות תורגל הגדוד השלישי לקראת המלחמה, ויהושע גלוברמן ציין לשבח את הכנותיו בתנאי המחתרת. באחד מימי הכוננות ביקר יושב-ראש הנהלת הסוכנות דוד בן-גוריון במיפקדת הגדוד השלישי באיילת השחר והשתומם בקול למראה "דלות הציוד המלחמתי של הגדוד."

בדף-הסברה שקיבלו יחידות הפלמ"ח כתב יגאל אלון:

"צבא סורי בן אלפי חיילים, המורכב מיחידות רגלים, שריונים ונשק כבד, חונה בנקודות שונות סמוך לגבול הצפוני-מזרחי של הארץ. טרם הוברר לשם מה רוכזו כוחות אלה ומה מטרת תמרוניהם. יש גורסים שריכוז זה מכוון נגד הליגיון הערבי של עבדאללה, שכן כידוע נושא מלך עבר-הירדן את נפשו לכבוש את סוריה ולהיות לשליט סוריה רבתי. הגורסים כך מניחים כי איום הצבא הסורי על הישוב העברי דיו להפריע לעבדאללה מלתקוף את סוריה...

ייתכן שאין זה אלא תמרון, שבא לסייע לאיומי נציג הערבים על עצרת האומות המאוחדות, אם זו תחליט לטובת הציונים. ניסיון העבר, וכן ההנמקה הרשמית של הנציגות הבריטית, נותנים להם יסוד להאמין כי האלימות היא הדרך הבדוקה למניעת פתרון שאינו לרוחם. אולם האפשרות הוודאית והחמורה ביותר, שלקראתה יש להתכונן, היא פלישה ארצה. לחיזוקה של סכנה זו מסייעת התנהגותה של בריטניה, המאיימת בפינוי הארץ ומבטיחה להשאיר כך חלל ריק ותוהו ובוהו.

אין לדעת מה מידת האמת שבהכרזות אלו. כל בר-דעת יבין כי מרצונם הטוב לא ייצאו מכאן הבריטים, ולא מן הנמנע איפוא שייצאו יציאה פרובוקטיבית, למראית עין, בהשאירם בידיהם את עמדות המפתח, אולם עצם ההכרזה היא מעין איום והזמנת הכוחות הערביים לבוא ולמלא אותו 'חלל ריק'. אל נשכח כי גדודים שלמים של צבאות ערב, על נשקם, כבר חונים כאן בחסות הצבא הבריטי.

התנהגות הבריטים נותנת יסוד מספיק לחשוש שמזימה אנגלית-ערבית מתרקמת נגדנו...התגייסות הישוב לצורכי ביטחון היא צו השעה ואין לדחותה. יש לראות בבהירות את הסכנה הנשקפת ולהיכון כדרוש לסיכול כל ניסיון של התנגשות או פגיעה בישוב. אנו חייבים להיות דרוכים ועם זאת לשמור על שיווי משקלנו. הקץ לשאננות."

הערכותיו של מפקד הפלמ"ח, שהיו אופייניות לרבים בישוב העברי ובהנהגה הציונית, הופרכו כבר באותו חודש. הסורים שפלשו לתל אל-קאדי גורשו בבושת פנים, ומעשה זה היה כגילוי דעת: הבריטים לא יניחו לצבא מהחוץ להתערב בארץ-ישראל לפני שייצאו ממנה. ואכן, עד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התערבו צבאות סדירים של מדינות ערב בלחימה בארץ-ישראל רק במקרים חריגים ומעטים.

ההתפתחויות באו"ם, הכרזות הבריטים על כוונתם לפנות את הארץ וההתנגשויות האלימות הוכיחו לדוד בן-גוריון שהמלחמה כבר בשער, והוא הפסיק את "הסמינר", חזר בו מכוונתו להקים "מטה מקביל". מורכב מקצינים ששירתו בצבא הבריטי, ונשען על ההגנה ועל המיפקדה שלה. בתחילת נובמבר 1947 פורסמה הפקודה להקים ארבע חטיבות חי"ש. בגלל "סכנת התקפה על הארץ על-ידי צבאות ארצות ערב השכנות, כפי שנתגלתה בתקופה זו... מול צבאות סדירים מן ההכרח להיערך בכוח צבאי מאומן, חמוש ובנוי במתכונת צבאית."

תנועות הצבא הסורי בגבול הצפון לא היו הכנה לפלישה לארץ-ישראל, אבל הכוננות ומיבצע "תל-חי" סייעו מאוד להגנה להתכונן לפלישה כזאת. ההגנה נהפכה מארגון מרחבי מיליציוני לארגון חטיבתי ומותאם למלחמה סדירה, וביצעה תמרון גדול ומורכב יחסית. לקחיו של תמרון זה סייעו לה במלחמה שפרצה אחרי חודש.

פיגועים ראשונים

לדברי ישראל עמיר ויצחק נבון לא העריכו רוב אנשי הש"י נכון את תגובת הערבים על החלטת עצרת או"ם. הם ידעו כי ערביי ארץ-ישראל לא התכוננו למלחמה, כי הם מפולגים ומנהיגיהם מסוכסכים, כי אין לשליטי מדינות ערב דעה אחידה בבעיית ארץ-ישראל וכי הפלאחים הערבים הארץ-ישראלים מתעניינים רק מעט בפוליטיקה וטרודים בעבודותיהם העונתיות. רובם לא הביאו בחשבון את השפעת מדינות ערב על ערביי ארץ-ישראל ולא ניתחו נכון את השפעת "הפלשתינאיות" כגורם לאומי-מרכזי בעולם הערבי.

רק אנשי ש"י מעטים ניבאו שהערבים לא ישלימו עם החלטת החלוקה, והם לא איששו את הערכתם בעובדות. מפקדיהם וחבריהם כינו אותם "רואי שחורות מקצועיים" ודעתם לא התקבלה. כמו עשרים ושש שנים אחר-כך (במלחמת יום הכיפורים) התברר לאחר מעשה שרוב אנשי המודיעין טעו וש"הנודניקים" רואי השחורות צדקו. רוב אנשי צמרת הביטחון וראש אגף המבצעים יגאל ידין הסתמכו בהחלטותיהם לא על הערכות של הש"י אלא על ניתוחים אסטרטגיים (שמהלכיהן הצפויים של ארצות-ערב היו חלק ממרכיביהם) ועל האינטואיציה שלהם, אבל לא התעלמו לחלוטין מהערכות הש"י. הטעות ב"קונצפציה" של הש"י היתה אחת מסיבות ההיערכות הלקויה של ההגנה בפרוץ המלחמה.

התקרית הראשונה של מלחמת העצמאות אירעה ביום ההצבעה, ב-29 בנובמבר, בירושלים. איש החטיבה הירושלמית דב דורון סיפר: "שוטטנו, קבוצת צעירים, ברחביה. מכונית ערבית נסעה במהירות לקראתנו, במגמה ברורה לפגוע באנשים. זינקתי הצידה. אחד מאיתנו נפגע והמונית התרחקה במהירות לעבר העיר המזרחית. במשטרת ירושלים נרשם המקרה כתאונת פגע-וברח."

בהתקפה המאורגנת הראשונה, למחרת בבוקר, נהרגו חמישה מנוסעי אוטובוס "אגד" מספר 2094, שנסע מנתניה לירושלים. ההילולה, שהחלה חמש שעות קודם לכן, עדיין לא דעכה, ומעגלי-רוקדים עדיין נראו ברחובות עיירת-החוף הקטנה. עשרים ואחד נוסעי האוטובוס, שיצאו לירושלים לעסקיהם ולסידור ענייניהם, סברו, ככל היהודים, שאחרי השעה ההיסטורית ישובו החיים למסלולם ושאם יהיו "מאורעות", הם יתרחשו במקום אחר.

בשעה 8.12, בעיקול הכביש שאחרי צומת כפר סירקין, בדרך ללוד, ראה הנהג אריה מלך, ערבי לבוש מעיל אירופי, מנופף בידו. מלך לא עצר את האוטובוס והערבי שלף תת-מקלע וירה בו. ערבים אחרים ירו מהמארב בנוסעים וברחו. חמישה אנשים נהרגו. ליגיונרים עבר-ירדנים, בפיקוד קצין בריטי, ניגשו אל האוטובוס וסירבו לעזור לנפגעים.

יהודי בעל משאית הסיע אותם לבית-החולים "בילינסון" בפתח-תקווה. חמשת ההרוגים הראשונים במלחמת-העצמאות היו הירש שטארק, בן שבעים, איש-עסקים מנהריה; חיה ישראלי, בת עשרים וארבע, בת ירקן מנהריה; אסתר וייס מירושלים, עובדת האוניברסיטה העברית; שלום ולד, שנסע לירושלים להביא את אשתו מבית-החולים "הדסה", ושושנה מזרחי, שעמדה להינשא לבחיר-ליבה.

אחרי עשרים וחמש דקות תקפה אותה כנופיה אוטובוס יהודי אחר, שנסע מחדרה לירושלים, והרגה שני נוסעים. ב-4 בדצמבר הגיש הש"י את מימצאיו לצמרת הביטחון:

בכנופיה יש שמונה אנשים, ו"מטרת ההתנקשות היתה שוד, בכיסוי כביכול של תגובה על החלטת או"ם. מארגן ההתקפה היה סייף אל-דין אבו-קישק, העומד בראש כנופיה שביצעה מספר רב של פשעים בשנה האחרונה. מרכז הכנופיה בגראז' אל-פארח, ביפו."
בדו"ח הש"י נימנו שלושים וחמש פעולות רצח ושוד של הכנופיה, לרבות הפיגוע ב"גן-הוואי". מפקד הש"י דור שאלתיאל הציע להגדיר את הפיגוע כפלילי, לפגוע בראש הכנופיה ולא לגמול לערבים אחרים.

יום אחרי החלטת האו"ם נרצח יהודי בגבול תל-אביב - יפו, אסירים ערבים התנפלו על אסירים יהודים בכלא עכו ומכוניות של יהודים נרגמו בכל כבישי ארץ-ישראל.

אירועי 30 בדצמבר 1947 רומזים שהמופתי לא שינה את האסטרטגיה שלו - הפעלת גורמים פליליים במלחמתו נגר הציונים - עם פרוץ מלחמת העצמאות. יחידות צבא לא היו לו, על כן העניק לשודדים הילה של גיבורים לאומיים.

מ"מאורעות" למלחמה

את הפיגועים של 30 בנובמבר פירשו היהודים באותו יום כתגובת הערבים על החלטת החלוקה ולא כהתחלת מלחמה שתסכן את הקמת המדינה. ההחלטה בניו-יורק וההתחממות בארץ-ישראל ובמזרח-התיכון היו תנאים הכרחיים לפרוץ המלחמה; כל אחד מהם לבדו לא היה תנאי מספיק.

מקבלי-ההחלטות היהודים עקבו אחרי האירועים המדיניים לחוד ואחרי ההתפתחויות הצבאיות לחוד ולא ראו איך מתמזגים התהליכים, והמנהיגים שהבינו את חומרת הסכסוך עדיין סברו שהמלחמה תפרוץ רק אחרי הכרזת-העצמאות (התאריך היה שנוי במחלוקת בסוף 1947), ושעד ההכרזה יהיה מצב של "מאורעות", שלא יסכן את הישוב ואת המדינה העתידה, לכן לא חלו שינויים בסדר-העדיפויות של חלוקת המשאבים. דוד בן-גוריון סבר כנראה שתקופת-הביניים בין החלטת או"ם ובין הקמת המדינה תהיה ממושכת יותר משהיתה.

ואמנם התקריות הראשונות של מלחמת העצמאות לא היו מתוכננות, ונראו כ"מאורעות". הערבים המקומיים, שפגעו ביהודים, סברו שהבריטים לא יפריעו להם: הרי הבריטים הזהירו את או"ם מפני תוצאות החלטתו, ולא התחייבו לשתף פעולה בכינון המדינה העברית; אבל הבריטים לא הושיטו לערבים עזרה צבאית ישירה ומכוונת, ובמקרים לא מעטים הכשילה נוכחותם את ערביי ארץ-ישראל ואת מתגבריהם.

היהודים, לעומת זאת, האמינו - ללא היגיון ובניגוד לתפיסה שהיתה מאחור, שתוכנית-מאי 1946 והתוכניות האסטרטגיות שתוכננו אחריה - שהבריטים ידכאו או יצמצמו גם את פיגועי הערבים וגם את תגובת היהודים עד אמצע מאי 1948, שהרי הם אחראים לביטחון בארץ-ישראל. אמנם נוכחות הבריטים ריסנה לפעמים את הערבים וסייעה ליהודים, אך לא עד כדי ביטול הסכנות שהיו גורליות בימי משבר מלחמת הדרכים (במחצית השנייה של חודש מארס 1948). החששות מפני הבריטים בלמו את פעילותם של היהודים מדצמבר 1947 עד אפריל 1948.

הערבים לא היו מוכנים לעימות מכריע עם היהודים. אילו התגברו הערבים על ההגנה לפני הקמת המדינה, או אילו הביסו את צה"ל לאחר הכרזת העצמאות ודאי היו משמידים את הישוב העברי, אבל הם לא יכלו לעשות זאת, ומנהיגיהם הציבו לעצמם מטרה מדינית שנראתה להם בת-ביצוע: לסכל את החלטת או"ם ולמנוע את הקמת מדינת ישראל. הם התכוונו לשכנע רבים מתומכי החלטת 29 בנובמבר לחזור בהם, ואחר-כך לבטל את ההחלטה בהצבעה חוזרת בעצרת או"ם. כבר בשלבי הסכסוך הראשונים למדו הערבים שהתוקפנות יעילה מאוד ביחסים הבין-לאומיים. מעצמות המערב, שלא רצו במלחמה, היו מוכנות להקריב את יהודי ארץ-ישראל כדי למנוע סיכונים מעצמן, ואילו הצליחו הערבים לגייס לעזרתם די כוחות מדיניים אולי היו מונעים את הקמת מדינת ישראל.

מטרת איומי הערבים היתה להשפיע על הציונים המינימאליסטים ועל ארצות-הברית לשקול מחדש את החלטותיהם. המינימאליסטים שבמחנה הציוני היו עשויים להגיע למסקנות שמוטב לוותר על העצמאות ולהחליפה בפשרה מסוג הצעת המיעוט בוועדת-אונסקו"פ. הם רצו בעצמאות, אבל לא במלחמה.

האמריקאים חששו ממלחמה, ואנשי משרד-החוץ האמריקאי, שהתנגדו לחלוקת ארץ-ישראל לפני ההצבעה באו"ם, לא שינו את דעתם. הם המשיכו להיאבק למען ביטול החלטת 29 בנובמבר והסתמכו על פעולות-האיבה מארץ-ישראל כהוכחה לצדקת מאבקם.

מבחינת היכולת הצבאית, הארגון, הגדרת המשימות ואחדות הפיקוד נשארו ערביי ארץ-ישראל במקום שבו עמדו שתים-עשרה שנים קודם לכן. אמנם. בסוף 1947 היה יחס השלטונות הבריטיים אליהם אוהד יותר מאשר בשנת 1936, אך אהדתם של רוב אנשי המימשל לא הגיעה עד כדי נכונות להילחם למען הערבים. ערביי ארץ-ישראל היו תלויים בסיוע מן החוץ, וכוונותיהם של מסייעיהם האפשריים לא תאמו את מטרות מלחמתם.

האם תהליך הידרדרות "המאורעות" למלחמה, שסחף את כל מדינות ערב, היה מחוייב-המציאות? האם בפעולות הצבאיות הבלתי-סדירות של סוף 1947 היו טמונים זרעי המלחמה הסדירה שנמשכה עד 1949 ושלא תמה עד כתיבת שורות אלה?

נראה שהתשובה הקרובה ביותר לאמת היא: מצב-מלחמה אסטרטגי כבר היה בסוף 1947, אף שלכאורה היו אלה "מאורעות". הפיקוד-העליון היהודי צפה מלחמה, אבל הידיעות על היכולת הצבאית של ערביי הארץ ועל מצב התארגנותם סתרו הערכה זו. לכן לא חזתה המנהיגות היהודית מראש את הבעיות שיעמדו לפניה; למשל, היא לא חזתה את כישלון היהודים במלחמת הדרכים ולא נתנה לבעיות אלה את התשובות הנכונות.

בשאלה אם פעולות-האיבה הן "מאורעות" או מלחמה היה תלוי אופי קבלת-ההחלטות. ככל שהתקרב הפיקוד-העליון למסקנה שזאת מלחמה היו תשובותיו צבאיות-סדירות יותר. התהליך הפסיכולוגי של ראיית פעולות-האיבה כמלחמה ולא כ"מאורעות" היה אחת ההתפתחויות החשובות במלחמת העצמאות וקבע את ממדי הגיוס של היהודים ואת עוצמתם המלחמתית.