שלום עכשיו במשקפי לורד

רפי גטניו


(לפני מס' ימים הופנתה תשומת לבי למאמר שפורסם במקור ראשון, של אמנון לורד על שלום עכשיו במלאות 25 שנים להקמתה , והתבקשתי להביע את דעתי. קישור למאמרו של לורד מצ"ב.)

אמנון לורד, ממקימי שלום עכשיו ושחצה את הקוים מאז , מוסר בד"כ תיאור מהימן של העובדות ההיסטוריות, ואפילו ללא כל אותם ביטויי שנאה שאפשר למצוא אצל כותבי ימין כאשר הם מזכירים את שלום עכשיו (המשול בעיניהם להמן הרשע שיש להרעיש ברעשניים כאשר מזכירים את שמו). יחד עם זאת, אין הוא נמנע מלצבוע את התנועה בצבעי המשקפיים אותם הוא חובש כיום, ולתת אינטרפטציה משלו לאירועים השונים.

נקודת המוצא של המאמר נכונה . שלום עכשיו אכן הצליחה לגרור אחריה הרחק שמאלה את הפוליטיקה הישראלית כולה, וזכות זו תעמוד לה לשנים רבות. זוהי דוגמא טובה לכך כיצד קומץ של צעירים המאמינים בצידקת דרכם, ושאינם חוששים לצאת כנגד הזרם, מסוגלים לשנות בזמן קצר הלך רוח ומצב רוח לאומי.

הנסיון להדביק לתנועה גוונים פשיסטים, ולחפש לכך ניצנים כבר בשלב ההקמה, נובע מעמדותיו הנוכחיות של לורד, ושל המחנה אליו הוא משתייך כיום, אשר מנצל את הלך הרוח הפופוליסטי המתנגד לאליטות,על מנת לשרש את הנכונות להסדר עם הפלשתינאים בציבור הישראלי, שהשתרשה באותם ימים, ועם כל העובר עלינו, קיימת גם כיום.

ניצן ההתנגשות הראשון עם הדמוקרטיה כביכול, המוזכר בכתבה הוא מכתב הקצינים. טענתו של לורד, שעצם איזכור דרגותיהם של חותמיו, לווה בריח של פוטש כדבריו של שמחה ארליך ז"ל.

לא מיני ולא מקצתי. יש להפריד ולהבדיל בין אנשי צבא המעוניינים לקדם את האג'נדה הצבאית שלהם דרך ובאמצעות המדינה אותה הם אמורים לשרת, לבין קציני צבא המאזכרים את דרגותיהם הצבאיות אגב אורחה, ושמטרתם הפוכה למעמד הדרגות אותן הם נושאים.

את איזכור הדרגות הצבאיות כמו אי איזכור הנשים, אפשר לראות כחלק מפעולת השווק המוצלחת של המותג אותו רצו למכור לציבור, והתאמתו לטעם הרחב של הציבור. דווקא כאן ניתן להבחין ברצון לקלוע לטעמו של רוב הציבור, תוך הבנה כי לציבור יהיה קל יותר לעכל את הרעיון של שטחים תמורת שלום, אם יינשא בפיהם של נציגי המאצ'ו הישראלי. (במאמר מוסגר ניתן לאמר ולהראות , כי כעבור שני עשורים, לא הייתה כל בעיה לאותם קצינים וממשיכיהם, לעמוד מאחורי סינוריהן של ארבע אמהות, שכן בשנות התשעים, זה המותג שבאמצעותו ניתן היה למכור את הנסיגה מלבנון)

ניצן ההתנגשות השני עם הדמוקרטיה כביכול, המוזכר בכתבה הוא פגישתם של נציגי שלום עכשיו עם מנחם בגין ז"ל, וההודעה שהוציאו לעיתונות בעקבותיה.

"חששותינו שראש הממשלה מעדיף את ארץ ישראל השלמה על השלום, ואינו מוכן לוויתורים טריטוריאליים, התאמתו".
כאן איני מבין מה רוצה הכותב, האם ציפה שלאחר פגישה עם ראש הממשלה הם ישכחו לשם מה נכנסו לפגישה איתו ? מה לא דמוקרטי בלהודיע לציבור את עמדתם שלדעתם בגין מעדיף שטחים על שלום ? מה עוד שבגין נתן באותה פגישה גיבוי מלא (ונכון שהוא לא היה רוה"מ הראשון ) לפורעי החוק מגוש אמונים וקשר להם כתרים של חלוצים. אם קיימת סכנה אמיתית לדמוקרטיה בישראל, הרי שהיא באה מבית מדרשו של אותו גוש וממשיכי דרכו הרואים באלוהים ובנציגיו עלי אדמות, ולא בכנסת - ריבון.

הקטע המרכזי במאמר של לורד דן בפעילותה של שלום עכשיו בזמן מלחמת לבנון. כאן יש נסיון להפוך את היוצרות, לזָכות את מי שגרם לשסע עמוק בעם, שלא התאחה עד היום, שיצא למלחמת ברירה שלא היה בה כל צורך, שגרם לנו לבוסס בבוץ ההוא 18 שנה, ולגנות את מי שניסה לעמוד מולו. כל זאת כאשר אפילו בעל הדבר עצמו, (שרון) יודע היום בשנת 2003 , שמלחמת ברירה כאשר החברה שסועה, זו לא אופציה.

הטענה כי מיעוט אליטיסטי משתלט על מקבלי ההחלטות, ומנווט אותם לכיוון הרצוי לו, תמוהה במקרה הטוב, ונועדה בעיקר לקרוא לדגל את חבורת קואליציית הדחויים. שהרי בכל מערכת יש את אלה הפעילים יותר, ולכן הם יהיו אלה שישפיעו יותר, זה טבעי לחלוטין. אין בין זה לבין אליטיזם דבר. גם במחנהו של לורד, מי שנותן את הטון אלה אותם מתנחלים הפעילים יותר, וכל פעילות ההתנחלות מונחת על כתפיהם ולא על כתפי ההמון.

לדבריה של יולי תמיר בדבר דחיית הדמוקרטיה בשנת 99 , אם נאמרו כפי שהם מוצגים בכתבה, איני יכול להסכים, ואני מאמין שאין להם אחיזה רחבה בשורות התנועה. גדולתה של שלום עכשיו היא בכך שהצליחה ליצור רוב ברחוב לרעיון של שטחים תמורת שלום, ועל כך שילם אחד מבניה בחייו באותה הפגנה בירושלים. מי שהצליח להפוך את הרוב הזה לרוב פרלמנטרי, גם הוא שילם בחייו בנובמבר 95.

לסיכום : הנסיון להדביק רפש בתנועת שלום עכשיו, שכל פעולותיה עד היום היו במסגרות דמוקרטיות בלבד, ובתוך כללי המשחק, יכול לשכנע רק את המשוכנעים. כל ישראלי שאינו מסונוור ושחי כאן ב 30 השנים האחרונות יודע מי הגופים עבורם הדמוקרטיה היא כלי טוב כאשר הרוח נושבת בגבם, והמגלגלים עיניים לשמיים לקבלת פסק הלכה כאשר אין זה כך.