אודות אתר זה קוּלְמוֹסְנֵט - מגזין לקולמוס עם פולמוס סיפור בהמשכים
אודות הכותבים

הוסף למועדפים

סיפורים קודמים
צור קשר רשימת דיוור פרקים ראשונים

אירלנד מכה שנית

(כל דמיון בין הדמויות, הכינויים, השמות והמקומות המוזכרים בספור זה, למציאות כפי שהייתה או שהינה כיום, הוא מקרי בהחלט.)

פרק שם הפרק שם הכותב
ראשון בראשית נמרוד ברנע
שני בייקון אנד אג'ס דרור אסא
שלישי האודיסיאה לירושלים שחר נו
רביעי מקורות וחורבן שירה רם
חמישי המכה השניה יניב אור

פרק ראשון

בראשית

נמרוד ברנע

[פרק זה מוקדש לזכרו של רן ברון, שהיה יוצר מוכשר ואדם מצחיק ]

(הכותב מבקש להבהיר ולהדגיש כי הדיעות המובעות בסיפור זה על ידי המספר אינן דיעותיו האישיות)

כשעליתי לאוטובוס ראיתי אותם, את כל הנחותים והנחותות. בשורה הראשונה ישב הגרוזיני המשופם, עם שעון הזהב. מאחריו ישבה הסלאבית שהתקרבה לסוף שנות ה-40, עם שיער בלונדיני, עיניים בהירות, צלוליטיס בכל מקום ומעיל ג'ינס מרופט. ממש צמוד אליה ישב הדוקטור. היו לו משקפיים והוא היה שקול, שקול מאוד. בטח באוקראינה, פולין או סרביה הוא לימד באוניברסיטה וניהל מחקרים שמסתכלים מזווית חדשה על המשפט האחרון של פארמה, אבל השכר הנמוך הביא אותו למשלוחים בריבוע הכחול בבוגרשוב.

בתחנה בכיכר מסריק, שאגב היה נשיא צ'כיה שהיה אחראי לעיסקה עם בן-גוריון והציל אותנו מכל המיליון נקודה שניים ערבים שרצו לטבוח בנו ב-1948 (תש"ח), עלתה כושית פרועה עם שיער מקורזל, אצבעותיה גלויות בכפכפי האצבע אותן נעלה , ולק בצבע פוקסיה היה משוח עליהן במשיחות ארוכות כלפי חוץ. ואז לפתע עלתה מחשבה קיומית בראשי, אם לכושים יש זין גדול - האם לכושיות יש ווגינה גדולה? ואיך נראית ווגינה גדולה בכלל? היא נפוחה כזו? וגם הכוס עצמו, שחור? אכן, סוגייה מעניינת. חייבים לבדוק את זה. אם ה-ADSL לא היה מתקלקל הייתי בודק במרשתת, אבל זה קצת קשה כשאין חיבור.

בכניסה לבית, על הספסל ברחוב שלי ראיתי אירי ענק שוכב. שני מטר אורך, שני מטר גובה. היה לו שיער בלונדיני קצר ועיניים כחולות, אבל מחוסר שינה או נטילת חומרים פסיכואקטיבים הם קיבלו גוון אדמדם. נימי הדם בעיניו התמלאו. האמת, יכול גם להיות שהוא לא ישן מספיק. מסכן.

הוא הרים אלי את ראשו, והסתכל אלי מלמטה כאילו הייתי אני, היהודון הגמד, מושיעו.

"סליחה, אתה יודע איך מגיעים לכנרת?" הוא שאל בעברית צחה, ללא מבטא. זה לא שהיה לו מבטא ישראלי, ובטח שלא אירי, פשוט לא היה לו מבטא.

"מה?!" שאלתי בתדהמה.

"איך מגיעים לכינרת. הכינרת, נו. האגם הקדוש ליד טבריה, איפה שישו הצלוב הלך על המים".

האיש היה רציני לחלוטין.

"אתה עכשיו נמצא בחולון, הכינרת נמצאת יותר ממאה חמישים קילומטר צפונה. האוטובוס הבא יוצא רק ב-5:00 אחר הצהריים, בוא תעלה אלי בינתיים".

בהתחלה הוא סירב, אמר שזה לא מנומס, אבל אז שאלתי אותו אם הוא בריטי או אירי. הוא התחיל להתעצבן, ואפילו פלט Bloody Brits במבטא אירי כבד.

הושטתי לו גולדסטאר והתנצלתי שאין לי גינס, "למרות שאני חובב גינס מושבע" אמרתי. אחרי פיינט או שניים, הסברתי לו על הכיבוש. איך הציונות שהתחילה מפיתרון ליהודים, שרדפו אותם וטבחו בהם, הפכה להיות כובשת, רודפת וטובחת בעצמה. סיפרתי לו על 48, וגם על 67, ובטח שלא שכחתי לספר על 82. גם על האינתיפדה הראשונה, והשנייה, והוא נשמע מרותק, כאילו הוא לא פתח טלוויזיה בחייו.

"אתה לא רואה CNN תגיד לי?",

הוא התנצל ואמר שאין אצלם חיבור לכבלים, או לטלוויזיה בכלל בכפר. האמת, גם חשמל יש רק בגנרטורים.

"אתה גר באירלנד? כשהייתי בדבלין היה חשמל בכל הבתים, היה אצלכם איזה פיגוע או משהו?",

"לא, זה מתוך אמונה" הוא השיב.

"איזו אמונה? שאדיסון טעה?"

ואז הוא שפך את זה. את הכל. התברר שהוא חי בכפר עתיק בקצה הדרומי של אירלנד, ממש על שפת האוקיאנוס האטלנטי. משפחתו הייתה מהקלטים הראשונים שהתיישבו באזור. אך למרות אמונתם בעבודת אלילים, הם קיבלו על עצמם את הנצרות ברצון רב ושילבו בין האלים הקלטים הקדומים לאמונה באב, בבן וברוח הקודש.

במאה ה-11 כל הגברים בשבט יצאו למסעות הצלב, וחזרו עם סיפורים על ארץ הקודש הנפלאה, על העצים ועל ירושלים העצומה. הם הביאו שתילי גפן מארץ הקודש, נטעו כרם ומאז ועד היום המשפחה מתפרנסת מהכרם ובעיקר מהיקב הקטן שבנו לידו. כבר דורות שהם רוצים לשלוח שוב נציג של המשפחה לכאן, ואפילו בקשתו האחרונה של סבו הייתה שהוא יבקר שם וישים פתק בכותל בשמו.

עכשיו, כשהכינרת עברה את הקו האדום התחתון, ואח"כ את העליון ולבסוף את המפלס כולו והמים החלו להישפך בכל האזור - הוא ראה זאת כסימן מאלוהים.

"אבל מאיפה אתה יודע עברית?" התעקשתי.

התברר, שכחלק מאורח החיים המיוחד שלהם, שכולל תהלוכות, ניתוק מחשמל, עבודת אדמה, פוליגמיה ופסטיבל שבו ראש הכפר מתחפש לישו הצלוב וכולם מורחים עליו ריבה - הם מדברים עברית כשפה שנייה. כל המסמכים הרשמיים מתורגמים לעברית, ובבתי הספר מלמדים עברית מכיתה א'.

כתבתי לו על חתיכת נייר את הפרטים של האוטובוס שיוצא לטבריה, ונתתי לו 50 ש"ח בשביל הנסיעה.

"סליחה, אתה מוכן בבקשה לכתוב בעברית ולא בישראלית" הוא אמר...

התברר, שהם לא שמעו על הכתב שם, רק על אותיות הדפוס.





פרק שני

בייקון אנד אג'ס

דרור אסא

כתבתי לו את הפתק באותיות דפוס מכוערות, והרגשתי כאילו חזרתי לכיתה א'.

"מה שם האדון?"

האירי הסתכל עלי בהססנות. "ג'רמייה" הוא פלט לבסוף.

"נעים מאוד ג'רמייה, שמי מונד, מיקי מונד."

לחצנו ידיים, והמשכנו בשיחה בטלה על דא ועל והא. במהלך השיחה התבררו עוד כמה פרטים מפתיעים, הראשון הוא שמיד לאחר שהוא מבקר בכינרת הוא צריך לשים פתק בכותל בשם הקהילה שמימנה את טיסתו לכאן, והשני הוא שהוא צריך לבקר בכנסייה מחר, כי זה יום ראשון, וכל קתולי טוב הולך לכנסייה ביום ראשון.

למחרת בבוקר הגשתי לג'רמייה תה עם חלב כחלק מארוחת הבוקר שכללה בייקון וביצים. "מה אתה חושב שאני בריטי ארור?" הוא הרעים את החדר בצעקה, חתיכת בית חזה היה לבחורצ'יק הזה.

מייד לאחר הצעקה הוא כיסה בכפות ידיו הרחבות את ראשו ופתח ביבבות שהחרישו את חלל החדר. הייתי מצוי בדיסונס קוגנטיבי, מצד אחד כעסתי על האירי המצחין הזה שאירחתי בביתי מתוך אהבת אדם ומנהג הכנסת אורחים והוא השיב לי בהריסת עצבי השמיעה שלי, מצד שני הבלוק הזה יבב במטבח שלי כמו ילדה קטנה.

"מה קרה ג'רמייה?" רכנתי אליו והגשתי לו טישו

"הם...הם הרגו את ג'ימי!" הוא התייפח "ג'ימי היה אחי הגדול..."

וכך התחיל עוד שיעור היסטוריה על יושבי הכפר הנידח הזה בצפון אירלנד על שפת האטלנטי. התברר שבשנות ה-80, בתקופה שה IRA היה חוגג עם הפיגועים בלונדון, הייתה פעילות מבצעית של הקומנדו הבריטי שחדרו לתוך הכפר בניסיון ללכוד את אחד המעורבים, ובכניסה שלהם לאחת הרפתות, שם מוקם המארב שלהם. ג'ימי, אחיו של ג'רמייה עבר ברחוב, ובגלל טעות בזיהוי המוח שלו נמרח על שביל הגישה לרפת. ג'רמייה הלך מאחוריו וראה איך כל עולמו חרב עליו. במשך שנים הוא התהלך בהרגשה של "אם אני הייתי הולך ראשון ולא הוא". עם השנים הכאב דעך, אך תמיד גרעין של מועקה נשאר בתוך ריאותיו של ג'רמייה ואילו היה מגיע לחלל העולם היה מכפיל את עצמו וממלא את העולם כולו.

ג'ימי נקבר בתהלוכה שהשתתפו בה כל נכבדי הקהילה האירית, ועל מצבתו נחרט שהוא מת בשם שחרור אירלנד. בונו אפילו הזכיר אותו באיזשהו ראיון למגזין רוק אמריקאי, ואמר שהוא מתנגד לאנשים שמנסים לשחרר את המולדת באלימות, כמו אותו ג'ימי מהIRA-. מאז ג'רמייה לא שומע U2.

הוא שונא בריטים בכל נימי נשמתו, ופעם אף נעצר כשבביקור בלונדון הוא השתין על פסל של וויליאם הכובש באמצע הפרלמנט הבריטי בווסמיניסטר. הוא שונא תה עם חלב, שונא בייקון אנד אג'ס, שונא רכבות תחתיות, שונא את המלכה, שונא את טוני בלייר, שונא שחושבים שהוא בריטי, שונא שאומרים שיש מבטא בריטי ומסביר שיש מבטא קוקני, מבטא וולשי, מבטא סקוטי - אבל אין מבטא בריטי. הוא פשוט שונא כל מה שקשור לבריטניה. גם את הספייס גירלז הוא שונא.

למותר לציין שלמחרת בבוקר הכנתי לו ארוחת בוקר ישראלית למהדרין...

אך לפני שנגיע למחר, יש להתרכז בהיום. "היום הולך לכנסייה - והמחר שייך לכם", (במבטא צרפתי).

הכנסייה היחידה שמצאתי באזור מגורי הייתה של פועלים זרים ממזרח אירופה וכמה כושים מרואנדה שברחו מהטבח שהיה שם לפני כמה שנים. נדמה לי שגם היה איזה טיוואני עם משקפיים כמו של ניאו מהמטריקס. אחלה סרט דווקא.

כשנכנסו לכנסייה נשמע זמזום אחיד ומטריד. התברר שלפני התפילה מתקיימת סדנת מדיטציה. התפילה הייתה מעניינת, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בתפילה של עכו"ם, כאילו פעם השלמתי מניין לכמה חב"דניקים והרב שך אמר שהם הדת הכי קרובה ליהדות, אבל הוא גם צם ביום כיפור ככה שאני לא יודע למי להאמין.

בזמן התפילה ראיתי דמעה בזווית עינו של ג'רמייה והחלטתי שאני אלווה את האירי הענק מגולח הראש לכינרת. בכל זאת אח שלו מת וכל זה. מה גם, שלא יזיק לעשות מעשה טוב בראש חודש.

ארזתי תיק, שק שינה, וברבע לחמש שמנו פעמינו לעבר התחנה המרכזית. האוטובוס כבר חיכה שם כשהגענו, והתמלא לאט לאט באנשים. הוצאתי מפה גדולה של ארץ ישראל, והסברתי לג'רמייה איפה בדיוק כל דבר, איפה אנחנו, איפה הכינרת, איפה ירושלים, מהו מסלול הנסיעה שלנו ואפילו איפה בית לחם שם נולד ישו הצלוב.

כשירדנו מהאוטובוס חלצנו אברינו, ומתחתנו את שרירנו. אוויר מלוח צרב את אפינו, וג'רמייה אמר שהוא מרגיש את הקדושות שבמקום, והחליף את נעליו הצבאיות-משהו בסנדלי שורש חומות.

אחרי שמצאנו חוף שנראה מספיק ריק ומבודד, נעמדנו מול המים.

"איזה חוף מקסים" אמר ג'רמייה בהשתאות, "אתה בהחלט צוד-"

בדיוק כשהייתי באמצע משפט, קלטתי בזווית עיני את חיים יבין וצוות צילום עומד מטרים ספורים מהכינרת. לא הבנתי מה מר טלוויזיה עושה ליד הכינרת בשעת דמדומים שכזו, לא הספקתי להרהר בדבר וכבר ניגש בצעדים איתנים מר יבין וצוות צילום דרוך אלינו.

"שלום רב, אנו עורכים סרט דוקומנטרי על הכינרת, ההיסטוריה של הכינרת, דעות הציבור על איך הממשלה מטפלת במשבר המים שפקד אותנו עד לא מזמן וגם על הנס המבורך הזה. אפשר לשאול אתכם כמה שאלות?"

"כמובן, יהיה לי לכבוד מר יבין להשתתף בסרט בבימוייך."

"נהדר. ובכן, ראשית מה האסוציאציה הראשונה שחולפת במוחך כשאני אומר - כינרת"

"מנגל. אני זוכר איך שנים אבי היה לוקח אותנו כל יום עצמאות למנגל בכינרת. עכשיו גם שמעתי שאסאד רוצה לעשות מנגל על שפת הכינרת, אז גם זה."

"האם אתה חושב שישראל צריכה לדאוג לעצמה לרזרבות מים בדמוי מתקני התפלה וייבוא מים מטורקיה ולא רק להסתמך ולהישען על מאגרי הכינרת?"

"אינני מומחה למים אך אני חושב שהכינרת סיפקה את צרכינו מקום המדינה ועד היום ואין שום סיבה שהיא תפסיק לעשות זאת. ראה כמה שופעת ומלאת מים צלולים כבדולח היא" אמרתי והחוותי עם ידי לעבר הכינרת.

ג'רמייה עמד על שפת הכינרת. הוא הביט על המקום, והתקרב אט אט אל המים. חיים ואני הסתכלנו בו בפעירת פה, וצוות הצילום התמקד באורח האירופאי שלי. נשארנו מאחור - לא רוצים להפריע לו בחוויה המיסטית שעוברת עליו ממש ברגעים אלו. הוא הסיר את חולצתו, קיפל את מכנסיו ובעודו נועל סנדלים התקרב בצעדים קטנטנים אל המים.

תחילה אי אפשר היה ממש לראות את זה, כי המים היו רדודים מאד. אבל ככל שהוא התקדם והמים העמיקו, הבנו שזה לא תעתוע ולא אחיזת עיניים - הבחור הגדול הזה פשוט הלך על המים. פשוטו כמשמעו. הוא המשיך ככה עוד כמה צעדים, ואז הסתכל בהשתאות על הרגליים שלו. אני, שראיתי המון סרטים מצויירים בחיים שלי, כבר ניחשתי מה הולך לקרות. הוא נפל בבת אחת למים, וגלים אכזריים סחפו אותו עמוק יותר לתוך הכינרת. היה לי די ברור שבאירלנד אין בריכות ולכן הוא לא יודע לשחות, אבל קפאתי במקום.

צוות הצילום בינתיים התחיל לצעוק: "זום זום! אני רוצה שתכניס לי את המים המבעבעים האלה שם גם לפריים"

חיים יבין, שכבר מזמן עבר את ה-70 ונראה כה צעיר רק בגלל שהוא צובע את שערו בקביעות היה היחיד שהתעשת וגילה רוח של הומאניות, וזינק למים במהירות, והתחיל בחתירה אל עבר ג'רמייה.

כשהוא משה אותו החוצה מהמים כמו שהדוגמניות ב"משמר המפרץ", צוות הצילום כבר נכנס לאקסטזה אחרת "אני רוצה קלוז אפ על הפנים של חיים, עכשיו תעשה פייד אווט וכן, כן, תראה את חיים לוחץ לו על הבטן ומוציא לו את כל המים מהפה!"





פרק שלישי

האודיסיאה לירושלים

שחר נו

אנחנו יושבים על החוף של הכנרת ושנינו נורא שקטים.

ג'רמיה מסתכל על המים במבט מהופנט, אני מסתכל על ג'רמיה.

נשארנו לבדנו, כל אחד שקוע במחשבות של עצמו.

אני נזכר במה שסיפר לי עוד בתיכון איש אחד שרוב החיים שלו עסוק בלהפריך את כל מה שכתוב בתנ"ך, בברית החדשה. אני מתאר לעצמי שמאז שדיברתי איתו הוא גם התחיל לעבוד על הקוראן. הוא בא לתת לנו הרצאה בבית ספר, אחרי זה ניגשה אליו גלי, מי שהייתי מאוהב בה אז והתחילה לדבר איתו. אז באתי גם, מתערב להם בשיחה, מנסה להוכיח לה משהו, עד היום אני לא יודע בדיוק מה.

גלי בעיקר ניסתה להבין מה זה נותן לו, להפריך את זה. אני חושב שהוא קצת כעס עליה, אני לא זוכר מה הוא בדיוק ענה לה, אני רק זוכר שהוא היה כועס. גלי אחרי זה אמרה שהוא מופרע.

הוא סיפר על מקום אחד בכנרת, שבקיץ המים בו נורא רדודים, וכל הזרמים יוצרים מצב שאם תלך שם, זה יראה כאילו אתה הולך על המים.

אני תוהה אם זה המקום הזה. "ג'רמיה". הוא מהמהם משהו, ממשיך להתסכל על המים.

אני מספר לו על התיאוריה של האיש הזה. אני שואל אותו אם הוא חושב שזה המקום. ג'רמיה מהמהם מין "יכול להיות".

אנחנו ממשיכים לשבת, שותקים...

תופסים מונית לטבריה, עומדים בתחנה המרכזית המעופשת שם והאישה במודיעין אומרת לי שהאוטובוס הבא לירושלים יצא רק בעוד שעה, שבדיוק פיספסנו את הקודם. אני שונא שזה קורה לי.

ג'רמיה ואני מתיישבים על אחד מהספסלים הצהובים של התחנה המרכזית. אני חושב על זה שזה די מדהים, שבכל הארץ בכל התחנות המרכזיות יש את אותו צבע של ספסלים. והם תמיד כ"כ לא נוחים. בכלל, אני שונא תחנות מרכזיות.

אני מתעסק קצת בפלאפון שלי, החיים לימדו אותי שאין דרך יותר טובה יותר להתחמק משתיקות מביכות, עד שג'רמיה מתחיל לדבר. הוא מדבר ומדבר, לא נותן לשום דבר להפריע לו, הטונים שלו עולים ויורדים, מדי פעם עוצר בשביל לנשום:

"ומה אתה חושב שהתיאוריה של האיש הזה באה להגיד, אה מיקי? שג'יזס לא הלך באמת על המים? שאני לא באמת הלכתי על המים? שבכלל, כל הנצרות זה המצאה גדולה של איש משועמם? תרשה לי להגיד לך משהו"

כאן הוא לוקח נשימה ארוכה.

"זה לא משנה. זה לא משנה את העובדה שג'יזס הוא המשיח, זה לא משנה את האמונות שלי. וכשהלכתי שם והרגשתי שאני הולך על המים, וכשראיתי את הרגלים שלי עומדות מעל המים הקדושים האלה, הרגשתי כאילו אני נגאל, כאילו משהו שאני לא מכיר החזיק אותי מעליהם ואני לא יודע, אם זה היה כוח אלוהי שהחזיק אותי מעליהם. "פרובבלי נוט". האם זה משנה ? אתה מבין מיקי?! זה לא משנה כלום. ואם אתה וכל הציניקנים האלה תבואו ותוכיחו לי בכל הכלים המדעיים שלכם שלא היו ניסים, שהכל תופעות טבע, זה לא ישנה כלום. אתה לא מבין?!?"

ופה הוא כבר צעק

"זה לא ישנה כלום!!!"

אנשים בתחנה עצרו והסתכלו על האיש הגדול ובלונדיני הזה שצועק באמצע התחנה המרכזית, המשיכו ללכת.

ג'רמיה קצת נבהל מההסחפות של עצמו, והתקפל בתוך הספסל הצהוב.

אנחנו שותקים כל הדרך לירושלים.

אני רואה את העיניים של ג'רמיה יוצאות קצת מהחורים כשהוא מסתכל על כל השלטים שמראים שאנחנו מתקרבים לירושלים, את ההתרגשות, את העיניים שמצפות קדימה, שלא יכולות לחכות.

נכנסים לירושלים, חיוך של ילד שהצליח לכתוב את המילה הראשונה שלו.

יורדים מהאוטובוס בתחנה מרכזית, היחידה בארץ שאני מסוגל לסבול, בלי ספסלים צהובים וג'יפה, ג'רמיה לא נותן לי להנות ממנה, לוקח אותי ביד ומושך אותי החוצה, רץ בין האנשים, דוחף אותם, לא מסתכל, ואני אחריו, קצת המום.

עד שאנחנו יוצאים החוצה.

ירושלים של מחוץ לתחנה מרכזית היא לא אטרקציה גדולה, לדעתי, גם לא חוויה דתית כלשהי. לא יודע למה, בניני האומה אף פעם לא עשו לי את זה.

אבל ג'רמיה עומד שם, בין כל הטיפוסים האלה שאפשר למצוא רק בירושלים, בין כל האבק והרעש של המכוניות, לא זז, דמעה יורדת לו מהעין.

עוד דמעה, ועוד דמעה, וג'רמיה מתחיל להתייפח, הגב שלו מתחיל לנוע בגלים קטנים, ויותר גדולים, ויותר... הבכי שלו הופך להיות קולני יותר ויותר. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אף פעם לא יודע מה לעשות עם אנשים בוכים.

בכלל, גילויי רגשות אף פעם לא עושים לי טוב.

באופן כללי, אני די מתפדח, לא יודע למה, ממילא אני לא מכיר אף אחד בעיר המגעילה הזאת.





פרק רביעי

מקורות וחורבן

שירה רם

החלטתי לגבור על עצמי, שלחתי יד ישרה כלפי מעלה אל הכתף הימנית שלו ורציתי להסות אותו, להרגיע. הוא הרגיש את היד ונעצר, כבר לא רעד ואני ידעתי שדמעות זולגות לו על הלחי. הזדהתי, מרגיש אותן על שלי, מה שהזכיר לי את הריח שעמד באוויר כשהגענו לשפת הכנרת.

ידעתי שעברנו כבר דרך ארוכה יחד וג'רמייה הסתובב וחיבק אותי. הרגשתי כמו דובי חום עשוי בד דבלולים שילד קטן רב ממדים מולו מועך אותו אל ליבו. ג'רמייה מעך אותי אל ליבו ואני רק זכרתי שביום שפגשתי אותו ראיתי דוקטור סלבי שהיה מרצה על פארמה באיזו אוניברסיטה.

ג'רמייה הרפה ממני והידיים שלו נפרשו לצדדים, כפות הידיים פנו מעלה אל השמיים כמו לא קיבל מענה על אף אמונתו האדירה. יאללה איזה בן אדם.

חייכתי אליו: "ג'רמייה שנלך אל הכותל?"

בוהה מסביב בעיני שמיים חלולות שבולעות את האבנים המחופות שעל הבניינים ואת הארבה האנושי העט על האבנים, בלע את המראות כמו חור שחור באמצע החלל.

האיש הזה הלך על המים ולא אכפת לו אם זו אשליה אופטית, אז מי אני שאפקפק בו? נתתי לענק הבלונדיני יד כמו לילד קטן וכבר השתעשעתי במחשבה לקנות לו מציצה.

אחרי כמה מטרים הבחורצ'יק שלי נרגע וכבר לא הזדקק לי שאייצב אותו. מצחיק שבחור גבוה ובלונדיני ש"הלך" על המים, שחיים יבין שאב לו מים מהריאות, שמסעו התחיל מכפר לא גדול באירלנד, צריך שאני אייצב אותו, מגוחך ככל שיהיה, הסיטואציה נתנה בי, מיקי מונד, בחור כהה עור עם השכלה של אשכנזי, תחושת חיוניות אדירה.

נשימה עמוקה במיוחד פנימה שזקפה לי את בית החזה הוכיחה אותי על יום וחצי ללא מקלחת בחום הארצישראלי. אני מילא, שחור, אבל הלבנון-כרוב הזה שבצורה מפתיעה בקושי מזיע בטח מת לאיזה זרזיף מים דמויי גשם או במילים אחרות- מת לדוש. אם רק יכולנו לקפוץ למקווה כאן ליד, להיטהר... רציתי להגיד לו שאנחנו מסריחים והוא הקדים אותי,

"מיקי, זה ממיכאל?"

"כן."

"אני אקרא לך מיכאל. בסדר?"

רגע של הרהור הזכיר לי את מה שהדחקתי שנים, את הסמליות של השם מיכאל, את המקורות התימניים שלי, זכרתי את אמא ממלמלת בתימנית מעל העריסה שלי,ובבית החדש של האמריקאים שאספו אותי קראו לי מיקי.

"טוב, קרא לי מיכאל".

מכאן והלאה העיניים שלו נצצו והייתי בטוח שהוא ואני נועדנו, ירמיה ומיכאל, מיכאל היה מלאך אלוהים מי יודע באיזה סיפור, וירמיה ניבא את חורבן ירושלים.

בזמן שאנחנו פוסעים בעיר שהיא עוף מוזר לכל הדעות, מה שבהחלט מקנה לה תואר "קדושה", זוג ילדים קטנים עם פאות רבו על בובה. זה משך לפה ההוא משך לשם, והפאות היטלטלו כאילו אין מחר. ירמיה עצר את ההליכה השקטה שלנו, גחן למטה כלפיהם והם החזיקו את הבובה ביניהם בוהים בו בפחד. הוא חייך אליהם וליטף להם את הראש.

המשכנו ללכת, ירמיה קדימה ואני אחריו בוהה אחורה בילדים שבהו בי בחזרה. הם כבר לא משכו בבובה, איש זקן קרא לכיוונם: יוחנן, ירבעם, בואו הנה! הם התיישבו בכניסה לבית אחד וקראו עם סבא שלהם תהילים או משהו.

שמעתי קול רך שהפתיע אותי אחרי החוויה -

"אלה, כמוני וכמו ג'ימי".

שתקתי חצי דקה לא יודע מה להגיד לענק הבלונדיני ששכל את אחיו.

"אני אקרא לך ירמיה, בסדר ג'רמייה?"

"מוסכם."

הסתכלתי כלפיו למעלה אל הכחול שיש לו בעיניים, חייכתי,

"אז שניקח אוטובוס מס' 1 לכיוון שער ציון?"





פרק חמישי

המכה השניה

יניב אור

לכותל לא הגענו.

כשאני מסתכל על זה כיום במבט לאחור, אני מוכרח לציין שכל הסימנים היו שם, ואני לא מבין איך לא שמתי לב אליהם. המוזרות, העברית, אחיו, שני החרדים...

"מיכאל", הוא אמר לי. "אני צריך לפגוש כאן שני אנשים ואני לא חושב שזה יעניין אותך. בוא ניפגש בעוד שעה וניסע לכותל".

האמת שזה די התאים לי, כי נוכחותו החלה להעיק עלי במידת מה. הפסקה קלה, ואפילו בעיר ההזויה הזאת יכולה להיות לי לברכה. קבענו, והחלטתי ללכת למדרחוב לראות אם יש משהו מעניין לעשות שם.

ליד אחד משולחנות בתי הקפה, צצה למולי מעשה שטן אותה כושית מקורזלת פרועת שיער. הבטתי עליה בתמיהה, והיא החזירה חיוך קטן. שאלתי אותה, "מה את עושה כאן ?" והפעם תורה היה להעלות על פניה מבט תמה . בעיון מדוקדק ונמוך יותר, הסתבר לי כי צבע הלק של אצבעות רגליה אינו פוקסיה, אלא ירוק זרחני. למה כל הכושיות נראות לנו אותו הדבר ? חייכתי חיוך נבוך, הצגתי את עצמי וגמגמתי על כך שהחלפתי אותה במישהי אחרת. היא אמרה שזה קורה לה הרבה כאן, וכבר התרגלה לעניין.

במעלה הרחוב, בדרכי חזרה, הרהרתי במכה הראשונה על פי ג'רמיה. בסיפורו אודות אחיו ג'ימי, והספור התערבב עם תמונות הזכורות לי מפיגועים שארעו ממש כאן ברחוב. למה אנשים לא יכולים לחיות את חייהם בשקט בלי כל האידיאולוגיות והטרור הזה ? מה מניע אנשים לפוצץ ולהתפוצץ ? אולי בעולם בלי אלוהים הדברים היו נראים קצת אחרת..

את ג'רמיה לא פגשתי יותר. חזרתי כעבור שעה ולא היה לו זכר. חיכיתי שעה נוספת, הסתכלתי מסביב, אולי הוא איבד את דרכו, שאלתי עוברים ושבים אם ראו את "הענק שלי", וקיבלתי בתשובה רק מבטים תמהים. אפילו את המנגן בויולה שעמד בקרן הרחוב שאלתי, וגם הוא אמר שלא ראה אותו בסביבה.

חזרתי הבייתה בהרגשה מעורבת של ריקנות והקלה, ורק עכשיו שמתי לב, עד כמה מילא אותי ג'רמיה במשך הימים האחרונים וכמה זה הכביד עלי.

בימים הבאים הרביתי להפוך במחשבתי ולחזור על כל הפרטים של הימים האחרונים. על פגישתנו המופלאה, על הכנסת האורחים הנדירה שלי, שלא ברור מה בדיוק גרם לה, (אני לא טיפוס כזה מטבעי), הנסיעה לכנרת , ההליכה על המים ומשם לירושלים. בעיקר הפתיעה אותי פגישתו הצפויה עליה דיבר לפני נסיעתנו לכותל, אותה לא הזכיר במילה לפני כן, ושבעקבותיה נעלם לי .

את התשובה לתעלומה קיבלתי כעבור מספר ימים כאשר ראיתי את תמונתו מתנוססת בעמוד הראשון של עיתוני הצהריים תחת הכותרת : "אזרח אירי נעצר בחשד לחברות במחתרת היהודית שנחשפה לאחרונה. החשוד אינו משתף פעולה עם חוקריו"

עוד באותו ערב הגיעו אלי חוקרי שב"כ, מה שהסביר כי החשוד דווקא מזמר, חקרו אותי אודות אירועי הימים האחרונים והתעכבו על כל הפרטים הקטנים שארעו. די מהר הסתבר להם שאני לא דמות בסיפור שלו, ושרק הייתי כיסוי לתכניותיו האמיתיות בארץ הקודש. הם שיחררו אותי והיתרו בי לא לדבר על הפרשה כי הנושא עדיין בחקירה.

כעבור מספר ימים נפרשה הפרשה כולה ונמרחה על פני העמודים הראשונים של כל העיתונים. מפתיע עד כמה הפרטים הביוגרפיים שג'רמיה סיפר לי היו נכונים ביסודם. הוא לא השתמש בסיפור כיסוי, אלא השתמש בשמו ובתולדות חייו האמיתיים. לפעמים האמת ובעיקר כשהיא חלקית, היא הכיסוי הטוב ביותר על מנת להסתיר את האמת כולה.

ג'רמיה עמד זה מכבר בקשר עם חברי ארגון הטרור היהודי, והיה שותף לתכניותיהם להניח מטעני חבלה בבתי ספר ערביים כתגובה לפיגועים בישראל. הוא גויס לעניין על ידי חבר מחתרת שביקר באירלנד בכפרו, התרשם מקשריו ויחסו לארץ ישראל ולעם היהודי, והצליח לצרפו לשורותיהם. ביום שנעצר, היה עליו להיפגש עם שני חברי ארגון ולקבל מהם תדריך אחרון לפני ביצוע הפעולה בבית הספר לבנות. מצמרר לחשוב עד כמה הייתי קרוב גם אם מבלי דעת, לאירועים המפלצתיים שיכלו לקרות לולא נעצרו ג'רמיה וחבריו.





~~~סוף~~~



חזרה ל: תחילת הסיפור
חזרה

הצעות לפרקים ראשונים חדשים לסיפור ניתן לשלוח ל: מערכת סיפור
(כל הזכויות שמורות ©) תנאי שימוש