אודות אתר זה קוּלְמוֹסְנֵט - מגזין לקולמוס עם פולמוס סיפור בהמשכים
אודות הכותבים

הוסף למועדפים

סיפורים קודמים
צור קשר רשימת דיוור פרקים ראשונים

כביש הצפון

(כל דמיון בין הדמויות, הכינויים, השמות והמקומות המוזכרים בספור זה, למציאות כפי שהייתה או שהינה כיום, הוא מקרי בהחלט.)

פרק שם הפרק שם הכותב
ראשון בועז יורם המזרחי
שני ראשית הדרך שמעון מנדס
שלישי בדרך למכמורת אלכסנדר מאן
רביעי ביירות טורונטו רפי גטניו
חמישי אלימלך שני אלוש
ששי שירה סוריא

פרק ראשון

בועז

יורם המזרחי

בועז רכס, שמאז שאובחן כחולה סרטן, החל להציג עצמו "רכס- גיל 63 עדיין בחיים" החנה את הרכב השכור שנהג מנמל התעופה לקבוץ משגב-עם. מסע לילי שעשה ללא הפוגה. הוא יצא את המכונית וחצה את רחבת האספלט של מגרש החניה, משם הלך אל הגדר הצפונית של הקבוץ, עד לנקודה ממנה יכול היה להשקיף לתוך לבנון, אל אצבע-הגליל וצפון-הגולן.

מזג האויר הקריר לא הטריד את הגבר גבה הקומה ורחב הכתפיים, שמעל לחולצת פלנל מפוספסת, מהסוג המקובל על יערני מערב ארצות-הברית, לבש שובר- רוח שחור כצבע מכנסיו ונעלי הספורט שנעל.

הרוח הקלה ליטפה את פניו השחומים חרושי הקמטים של בועז, שיער המלח-והפלפל שעיטר את ראשו, שפתיו הצרות וסנטרו המרובע, שלרחבו התנוססה צלקת שהגלידה לפני שנים. הוא הסיר את משקפי השמש הכהים שחבש ואחר כך סקר אחד לאחד אתרי נוף שזיהה ובראשם החרמון שבשיאו נראתה כיפת שלג ראשון, מצודת- הבופור שמעבר לעיקול הליטאני, הר-הצפיה שהסתיר חלק גדול של מטולה, פסגת נבי- עווידא והאיזור המזרחי של הכפר הלבנוני עדייסא.

בועז מילא ראותיו אויר הרים צונן ולפעמים השתעל שיעול גרוני, שהסתיים עם סדרת חירחורים קצרה וחרישית. פניו לא הסגירו את סערת הנפש שאחזה בו למראה הנוף הצפוני, שמזה חודשים היה יעד תכניות שהחל לרקום מאז שאובחן כחולה מחלה סופנית והתמקד בשאיפה לשוב ולבקר בצפון ישראל.

מחשבותיו של בועז חרגו לזמן אחר, לפני יותר מעשרים שנה, שאז קם ועזב למסע חסר מנוחה שהוביל מארץ לארץ ועמד להסתיים בגליל- העליון.

משכימי קום, חברי קבוץ שחשו לחדר האוכל ולמקומות עבודתם, לא הטרידו את הגבר הקשיש שעמד ליד גדר- הביטחון. טרקטור גדול ואפור שעבר לידו ועל מושבו החשוף לרוח גבר צעיר ומנומנם, עטוף מעיל כבד, שלפת את גלגל ההגה והסתפק במבט חסר עניין, שבא בלווית ניע ראש קל, תגובה לחיוך הסתמי שעלה על פני בועז.

הוא נותר במקום כשעה, צפה אל הנוף ואחר כך חזר למכוניתו, התניע ונסע דרומה אל כביש הצפון. הוא האט את מהירות הנסיעה אחרי שחלף על פני שער קבוץ רמים וכשזיהה נקודה שחיפש - חייך כאילו פגש מכר וותיק. הוא נהג מהכביש אל דרך עפר קצרה, שירדה לשדה בור, שם עצר קרוב למקבץ סלעים גדולים ואפורים שמזה דורות נחו במקום, צמודים סלע לסלע, ערוכים בשורה ישרה, כמעט אופקית.

אחרי שהשבית את המנוע הוא התרווח ועצם את עיניו, מניח להרהוריו לשאת אותו לעידן ממנו לא עלה בידו להשתחרר, גם אחרי שנים וגלות מרצון שגזר על עצמו.

גל הזכרונות באותו בוקר של ראשית סתו, על כביש-הצפון, החל בבליל מראות, פנים, שמות ומקומות שאט אט נערכו בסדר זמנים, שראשיתו שנת 1977 וביקור בנמל הצבאי בבת-גלים, לשם הגיע לפי הזמנת חברו הוותיק, אליושה שימרון מי שפעם היה מפקדו.

אליושה, זה הכנוי שדבק באליהו שימרסקי מאז נעוריו בפלמ"ח, היה גבר עגלגל נוטה להקריח, שעיניו הירוקות הקרינו שובבות ושמץ פראות, תכונות שאפיינו אותו והקנו לו שם של קצין אמיץ לב ולוחם שגם בשעות קשות, לפעמים מסוכנות, ידע להקרין קור רוח.

אליושה היה מפקד גדוד הצנחנים בו שרת בועז מאז שהיה בן 17 והתגייס לצבא, אפשרות מקובלת בישראל של שנות החמישים, בתקופה בה נמצאו רק מעט מילידי שנתוני המלחמה העולמית השניה, שכילתה מליוני ילדים יהודים או ילידי מדינות ערב שטרם עלו למדינה הצעירה.

הוא שרת בגדוד כטירון ואחר כך כטוראי ומפקד כתה ועוד לפני שסיים שרות חובה כבר היה מפקד מחלקה. אליושה היה זה ששכנע אותו, כמעט ללא מאמץ, להשאר בצבא הקבע כשבמהלך שיחה לבבית בענינים שאינם קשורים דווקא לצבא, הפתיע כשאמר בפשטות אופיינית "זה מה צריך לעשות חביבי זה מה שלא ישעמם" אליושה היה מי שבדרך כלל כינו בסגנון מאד ישראלי "אגדה"... איש לא ידע איזה חלק מהסיפורים שנקשרו במג"ד הנערץ היו אמת ומה התווסף במשך השנים וכך ליוו אותו עשרות סיפורים, או חלקי אגדות, מהזן שבדרך כלל מלווה ציונים כמו... "גבר עם ביצים" ועוד...

בועז חייך כשנזכר איך העז לשאול את אליושה אם יש אמת בסיפור הנפוץ על מבצע עונשין פרטי שאירגן בסוף שנות הארבעים, לפיו יצא לסרס ערבי מבית-שאן שנחשד באונס צעירה יהודיה מהעמק. אליושה שלח לעברו מבט חודר, לשניה הרצין ואחר כך פרץ בצחוק עמוק...

"מי סיפר לך ת'עניין הזה?!" הוא שאל.

בועז הנבוך, השיב שזו שמועה, סיפור שמעלים כשמזכירים את המג"ד ואליושה השיב :

"זה לא כל כך מדוייק אבל אל תספר לאף אחד מה אמרתי. טוב מאד... שיחשבו.."

בועז התקרב לאיש המבוגר וזה לא דחה רעות שבועז יזם ואפילו חיזק, עד שלפעמים דמתה חברותם לתלות, כמעט משפחתית, בין הקצין המבוגר לחברו הצעיר.

כמה פעמים, בעודו בצבא וגם אחרי שהשתחרר והחל ללמוד באוניברסיטה - הוא נענה ללא פקפוק או הסוס, לקריאת אליושה. למשל כשביקש לצרפו למבצע כל שהוא, הפציר בו לחזור לשרות בצבא הקבע ודאג שיתקדם מתפקיד מפקד-פלוגה לקצין מבצעים בחטיבה עליה פיקד ואחר כך, במלחמת ששת-הימים, כשאחד ממפקדי הגדודים נפצע בקרב עם המצרים, לא רחוק ממוצבי רפיח, היה זה אליושה שקידמו לתפקיד מג"ד.

בועז לא החליט אם במהלך ביקורו בישראל ינסה להתקשר עם אליושה, או להפגש אתו. למעשה לא תכנן לפגוש איש מחבריו, בעיקר אלה אתם שרת בפיקוד- הצפון ובימים היותר רחוקים, שעשה במדי צנחן.

הוא בחר להניח לענינים להתפתח מאליהם וכעת החלו הדמויות השונות להערך בתודעתו. הדבר הטרידו, מפני שלא כך קיווה לעשות את הזמן שנותר ברשותו. הוא פקח את עיניו, השתעל קצרות, חירחר ואחר כך יצא את המכונית והלך לעבר מקבץ הסלעים, שפעם היה המקום אליו בא כשרצה להתבודד או לחלום בהקיץ.

הרבה לא השתנה מאז ביקרו האחרון בגליל, הסלעים האפורים היו לחים למגע, מוקפי עשב שוטה וכמה פרחים קטנים עליהם נצנצו טיפות טל שטרם התייבש או שנסחפו ברוח. מעבר לסלעים, בכוון מזרח רבץ עמק- החולה ובאותו בוקר של סוף האביב, נחה מעל לעמק שמיכת ערפילים שאט אט התרוממה והחלה להתפזר.

הוא צפה אל הישובים שראה למטה ובמרחק, העביר מבט אל רמת- הגולן ושוב התמקד בחרמון ושיפולי הר-דב. מחשבותיו נקטעו, כשלפתע שמע רעש מנוע רכב שעצר על הכביש שמאחוריו. הוא הסתובב וראה שני חיילים צעירים וחמושים, חבושי קסדות ואפודי מגן הולכים לקראתו וחיל שלישי נותר מאחור, נשען אל דופן ג'יפ פתוח. אחד החיילים נשא דרגות שדה, שהעידו עליו כקצין בדרגת סגן. פני הקצין היו בהירים מנומשים ומתחת לקסדה המרושתת שחבש בצבצה פאת שיער בגוון זהב

"אפשר לדעת מה אתה עושה כאן?" שאל הקצין ואילו חברו הוסיף משלו ושאל במבטא רוסי כבד "אתה מיא'זור?"

בועז השתעל ואחר כך הניע ראשו לאות שלילה... "לא אני לא מהסביבה... פעם... אבל לא היום"...

"ומה אתה עושה כאן? שאל הקצין אפשר לראות תעודה?"

"סתם...מטייל ...הנוף יפה אתה יודע"

"הערפילים האלה?...בחייך"... הקצין סקר את בועז מכף רגל ועד ראש... יש לך תעודה מזהה?!

בועז משך בכתפיו ואחר כך פשפש בכיס שובר הרוח ושלף דרכון קנדי... "זה מספיק?" הקצין נטל את הדרכון ועלעל בעמודיו המעטים... "כתוב פה שנולדת בירושלים ובפלסטין?!... "

"זה נכון"...

"למה פלסתין?"

"קנדה לא מכירה בריבונות ישראל על ירושלים... מי שנולד שם לפני הקמת המדינה רשום כיליד פלסתין... ובסך הכל זה די נכון..."

"אין לך מסמך ישראלי?!"

"לא..."

הקצין פנה והלך אל המכונית השכורה "ומה יש לנו פה? "הוא שאל כשהגיע אל כלי הרכב

"שום דבר, מכונית, מזוודה וקצת מטלטלים זה הכל"...

"לאן אתה נוסע?"

"מטולה" השיב בועז... "כן למטולה"

הקצין שלף מחגורו פנקס כיס קטן, העתיק את מספרי לוחיות הזהוי של הרכב ופרטי הדרכון ואחר כך החזיר את התעודה לבעליה. "לא כדאי להסתובב כאן אדוני", הוא אמר... "הגבול ממש מעבר לכביש....על החיזבאללה שמעת?!"

"אתה לא צריך לתת לי הרצאה," השיב בועז, בין שעול לשעול, "אם אתה רוצה שאעזוב אסע למקום אחר..."

"זה לא יהיה רעיון רע" ענה הקצין... "אין לי זמן ללוות אותך לתחנת - המשטרה, תסביר להם מה ת'עושה כאן, אבל רשמתי ת'פרטים... אני מקווה שאתה לא איזה מבריח או משהו כזה"....

בועז לא השיב, אלא עבר על פני החיילים ונכנס למכוניתו משם עקב אחריהם כשחזרו לכביש וטיפסו לתוך הג'יפ הפתוח. הוא התניע ונהג אל הכביש וכשעבר ליד הג'יפ חייך אל החיילים והנהן לברכה. הקצין לא הגיב ובראי האחורי ראה בועז שהרכב הצבאי חנה רק זמן קצר ואחר כך נסע דרומה.

הוא התכוון לנסוע למטולה, אלא שנמלך בדעתו ומייד אחרי שנהג לצומת כפר-גלעדי פנה דרומה, חצה את שולי קרית-שמונה, שהתעוררה ליום פעילות חדש ונהג מזרחה לבית ההארחה של קיבוץ הגושרים.

חברת קיבוץ, אשה רזה בעלת שיער קצר ואפור, שלא הרבתה מילים והיתה הנפש היחידה שפגש במקום קבלה אותו ליד דלפק הרישום "יש רק מעט מאד תיירים , היא אמרה, זו לא בדיוק העונה "... אחר כך עיינה בדרכון שהציג, "לא בקשתי ממך דרכון היא אמרה... אבל לא אכפת לי להציץ בפנקס הזה... קנדי?... לפי השפה והמבטא הייתי בטוחה שאתה ישראלי."

"הייתי", הוא השיב, "פעם הייתי ישראלי... שפה אי אפשר לשכוח ומבטא אי אפשר לנער". "כמה זמן תשאר אתנו?"

הוא השתעל וכשהצליח לשאוף אויר ענה ... "כמה ימים אולי שבוע..." הוא המשיך להשתעל והאשה תקעה בו מבט ארוך... "אתה לא כל כך בריא, רוצה אקמול או משהוא כזה?" הוא לא הגיב להצעה, מלמל תודה ואחרי שקבל לידיו מפתח לחדר שהוקצה לו, הוא נפרד מהאשה בניע ראש קל, מלווה חיוך עייף.

בדרכו לחדר הוא נזכר בפעם האחרונה שעשה בקיבוץ, שאז בא לבלות בבר הקטן השייך לבית-ההארחה ואתו אחד מאנשיו ועוד לבנוני נמוך קומה ומוצק, שזה עתה הגיע מביירות...

בחדר הסיר את בגדיו ובתחתוניו לגופו השתרע על המטה. הוא השתעל וחירחר ולבסוף נטל תרופה מרגיעה, שבלע בלי לשטוף במים. השיעול הטורדני גרם לפעמים, לתחושת מחסור באויר וגם הפעם לרגע בלבד, הוא השתנק. הרופא הקנדי שטיפל בו התנגד לנסיעה לישראל, אמר שאינו יודע איך עשויה הטיסה הארוכה להשפיע על מצבו, אך בסופו של דבר רשם תרופות, הזהיר אותו לא להזניח את מצבו והציע לבועז לחזור הביתה אם וכאשר ירגיש שמצבו מתדרדר... הביתה... חלף במוחו הרהור קצרצר... איפוא בדיוק יוכל למצוא מקום המתאים להגדרה... בקנדה, בדרום-אפריקה או פה בישראל?...

העייפות שהצטברה מאז שיצא מטורונטו וטס לתל-אביב ואחר כך כשנהג במכונית ששכר עד גדר הצפון - הפילה עליו כמעט תרדמה. עודו מהרהר במחלתו, או בגורמים שהביאו לביקורו והארועים הקצרים שחווה בשעות האחרונות, בפרט המפגש עם החיילים הצעירים - כבר שקע בשינה עמוקה, שהופרעה רק כשהשתעל וחירחר. פעם אחת התעורר בעקבות פרץ שעול חזק ויבש מהרגיל, נטל תרופה, חזר למיטה ושוב נרדם וישן עד שעת ערב מאוחרת.





פרק שני

ראשית הדרך

שמעון מנדס

שנות ילדותו של בועז עברו עליו בירושלים. ירושלים של שנות הארבעים של סוף המילניום השני היתה מעין עיירה קטנה, שהכל הכירו את הכל. יתר על כן ירושלים היתה עיר מעורבת של יהודים וערבים. החיכוך בין התרבויות היה רב, ובאותם ימים אפשר היה למצוא ערבי דובר יידיש, ואשכנזי דובר לדינו. הלדינו היתה ידועה כלשון ה"יידיש" של הספרדים, ולא אחת שמעת ברחוב אימרת כנף בשפה אחת הנאמרת על ידי אדם מן הקצה השני של האמונה, או מהאופק התרבותי האחר. הערבוב של השפות על ידי האנשים, העניק צבע ואופי מיוחדים לעיר הקודש.

משחר נעוריו היתה לבועז תפישת-עין חדה ביותר, ואופיו ומיזגו נהו אחר הצבעים והריחות שהעיר הרעיפה עליו בשפע. תמונות של דמויות ירושלמיות בין אם זה ר' יעקוב מן העדה הכורדית, או בן-ציון "המשוגע" מן הצד המזרחי של העיר. וגם היו ר' אלתר השדכן מפאתיה של שכונת מאה שערים. שלא לדבר על עטאללה הירקן שהיה מגיח עם חמורו, ומיטב הירקות או הפירות הטריים נערמים על גבי חמורו. מיודענו עטאללה היה "ייקה" וקפדן, ועד כמה שהדבר יישמע מוזר מילתו היתה מילה. הואיל וכמות הפרי והירק שהחמור יכל לשאת היתה מוגבלת, היתה לו שיטה. יום היה מגיע לשכונה עם ירקות ולמחרתו היה בא עם פירות. והיה כי הבטיח לאחת מן הנשים, שלמחרת יגיע עם בקשה מיוחדת – למחרת עמד עטאללה בדיבורו.

מעשיה שתמחיש את צבעוניותה של העיר, ארעה באחד מימי הקיץ החמים בשלהי מלחמת העולם השניה. ר' יעקוב נהג מדי קיץ לזקק לעצמו ערק. לצורך זה נדרשה לו כמות גדולה מאד של ענבים. כמנהגו המתין תמיד ר' יעקוב לעיצומו של הקיץ, יען כי בעונה זו מחיר הענבים זול, והענבים גם בשלים להתססה וזקוק.

והנה בוקר אחד מתנהל לו עטאללה לאטו עם חמורו העמוס לעייפה בענבים. ר' יעקוב עצר בעדו, ושאלו:

"בכמה רוטל הענבים היום ?" השיב עטאללה:

"בעשרה גרושים."

"ואם אקנה ממך את כל הענבים ?" המשיך ר' יעקוב לשאול.

"ולא תשאיר ענבים לשכנים?" השיב עטאללה בשאלה.

כללו של דבר גמרו השניים עיסקה, ועטאללה הוציא את המאזניים הפרימיטיביות שלו, כדי להתחיל לשקול את הענבים. לעטאללה היו שלוש משקולות, שלוש אבנים: אחת במשקל רבע רוטל, השניה היתה מחציתו והשלישית רוטל אחד שלם.

ר' יעקוב גילה חוסר סבלנות משווע: "וכי אתה מצפה ממני שאחכה עד שתשקול את כל הענבים?"

"אין לי משקולות יא שיח' יעקוב.

השיב לו האחרון: יש לי רעיון. הרגל שלי שוקלת רוטל וחצי, אתה תשים את שתי המשקולות הגדולות שלך, ויחד עם רגלי יהיו שלושה רוטל - וזה יקצר את הדרך. ואז ר' יעקוב היה מחכה עד שעטאללה היה עורם ענבים על כף המאזניים, עד שלא היה מקום להוסיף אפילו עינב אחד, היה שם את רגלו ואומר לעטאללה: עכשו תרים את המאזניים. והוא היה מפחית את לחץ רגלו, כך שייראה כאילו ששלושת הרוטלים הגיעו עד נפש.

סיכומו של ענין, החשבון שהגיש עטאללה לר' יעקוב היה לירה אחת ועשרים גרוש. אבל לא אדם כר' יעקוב יוליך שולל את עטאללה הנאמן והמסור. "טעית בחשבון יא עטאללה, הא לך שלוש לירות". לאחר מכן היה ר' יעקוב אומר לחבריו, כי כל ההצגה היתה לצרכי בידור. אבל עטאללה אסור שיפסיד את פרי עמלו.

מעצם היותו של בועז מנהיג מלידה, בכל אשר הלך תמיד היה מסמר המפגש. יתר על כן הוא היה שובב לא קטן, ומעשי הקונדס שהיה "רוקח" לחבריו ללמודים, הביאוהו לא אחת להתייצב לפני שולחנו של מנהל בית-הספר. על אף שהמנהל לא וויתר לו אפילו לא פעם אחת, ותמיד הענישו - בסתר לבו היתה לו חיבה יתרה לתלמיד שאהב ללמוד אבל גם אהב את החיים, ותמיד השתדל להעניק להם נופך צבעוני מרתק.

כל התייצבות כזו של בועז בפני המנהל, היתה מסיימת בחמש מלקות על כף היד שבועז בחר. במציאות של היום מנהל בית ספר כזה לא היה נשאר על כסאו כמנהל, אפילו לא שבוע אחד - הס מלומר שהיה מוצא את מקומו מאחורי סורג ובריח על התעללות באחד מתלמידי בית-הספר. אבל בימים ההם, עד כמה שהדבר יישמע מוזר, התלמידים ידעו מה תפקידם של המחנכים, ואלה ידעו לקבל את הפורענויות של תלמידיהם כמרד נעורים שכל דור מוציא מקרבו.

באחד הימים, בצהרי היום לאחר סיום הלמודים, בועז ואחד מחבריו נשארו בחצר בית הספר כדי לתת פורקן לסקרנותם. בועז רצה לבדוק כיצד "מתנהגת" פצצת מרגמה בעודה מרחפת באוויר, בדרך ליעדה. ומהי מידת הקימור של קשת מעופה ביחס למרחק שעליה לפגוע. הלכו השניים, איפוא, ומצאו כמה ראשי כרוב. ישבו וקלפו מעליהם כמה שכבות, כדי לתת ל"פצצה" משקל סביר, שבועז יוכל להשליכו למרחק וחזרו לחצר בית הספר.

בועז הציב את ילקוטו בקצה החצר, והציב לידו את חברו כדי שזה יזהיר את כל מי שיקרב אל המטרה - להתרחק ממנה. איתרע מזלו של בועז ולאחר ירי "הפצצה" הראשונה, הגיח מאי שם החצרן של בית הספר - ו"הפצצה" נחתה על ראשו. מיד נסו הוא וחברו מחצר בית הספר.

למחרת בבוקר, בשעור הראשון נכנס תלמיד לכתתו של בועז, ונקב בשמו ובשם חברו, והוסיף כי שניהם נדרשים להתייצב בחדר המנהל. והנה עומדים השניים מעבר לשולחנו של המנהל, זקופים כמי שקפאם שד, ומתוחים ומתייראים שמא הגזימו הפעם. שעה שנזף בהם המנהל על המעשה שלא ייעשה, החזיק בידיו את הסרגל המפורסם שלו, סרגל מתכת גמיש, שבו נהג להלקות את תלמידיו. לבסוף הציב מנהל בית הספר בפני השניים את הברירה לבחור בין חמש מלקות על היד שעשתה את המעשה, לבין הזמנה להגיע למחרת עם אחד ההורים. טרם הספיק המנהל לכלות את דבריו, הושיטו השניים את ידם קדימה, כמעדיפים את ההלקאה, ולו רק כדי שלא תגיע דיבתם הרעה לאזני הוריהם.

את עיקר חינוכו ועיצוב אופיו נטל בועז מסבו. אבי אמו היה יהודי משכיל וסקרן בלתי נלאה. עד כדי כך שלא אחת נראה היה לבועז כי אילו היה סבו בן-גילו היה גם הוא עושה את המעשה. מצד אמו ואביה למד בועז את השפה הגרמנית על כל מכמניה, בנוסף על הנימוסים האירופאיים. ואילו מצד סבו אבי-אביו רכש את החום של חברות-אמת לבני אדם. אפשר לסכם ולומר כי התערובת האירו-אסייתית שבה צמח וגדל עיצבה אותו לבחור חם וסקרן ומנהיג מלידה, שאהב לראות את החיים בצבעם האמיתי. וזו נדוניה לא קטנה עבור בחור שעוזב את נופי ילדותו לקראת המצעד הגדול לחיים.





פרק שלישי

בדרך למכמורת

אלכסנדר מאן

רעש הטיפות המטפטפות בכיור העיר את בועז לקראת חצות. הגרון היבש הצליח לסחוט עוד שיעול כשאותה עווית בלתי רצונית חוזרת ומופיעה באיזור החזה. בועז ידע שהערב כבר מזמן מאחוריו, וידע שהלילה כלל לא התחיל. המחשבה על הריקנות שעומדת להופיע בשעות הקרובות מלאה את ליבו של בועז בהרהור נוגה, ששב וחזר לקרקע המציאות עם רעש הטיפות המטפטפות, לאחר מספר דקות ארוכות שנראו כנצח.

בועז הדף את השמיכה ונעמד על רגליו, באותו טקס שהיה מנת חלקו מזה שנים; סיבוב איטי בשכיבה לכוון קצה המיטה, ומתיחת הרגליים אל הרצפה, שהוביל אט אט למצב ישיבה, פרי אותה תאונת אימונים אי שם בשנות השבעים. הכיור הישן של בית ההארחה הפסיק מיד לטפטף לאחר שבועז סובבו פעם נוספת, ושקט מוזר שקע בחדר, כשברקע נשמעים קולות צרצרים שקטים. בועז הביט לאיטו במראה הפשוטה שהיתה תלויה מעל הכיור, וקבע את עיניו בנקודה סתמית בפניו, אשר גרמה למבטו החוזר להתפצל לכוונים שונים ובלתי ממוקדים. מחשבות וזכרונות מעורבים רצדו לנגד עיניו, שנקטעו לאחר דקה אחרונה בישור המבט אל פניו ופלג גופו העליון.

גם חולי סרטן זכאים למשאלה אחרונה, חשב בועז לעצמו, כשהוא מתיישב על הכסא הפשוט ליד השולחן שהיה צמוד לשידה. הוא משך את שתי ידיו למעלה כשהוא מפהק ופותח את היומן שקנה במיוחד לנסיעה זו, לצורך כתיבת זכרונותיו ומחשבותיו. אולי כדאי שאסכם כבר את היום הראשון, חשב לעצמו לרגע, אך ידע שהדברים שיוכל ברגע זה לכתוב יהיו דברים מפוזרים ובלתי מאורגנים. הוא סגר את היומן, קם מהכיסא וניגש אל ארון הבגדים הנמוך שצבעו כבר החל לדהות. המעיל הקנדי התגלה כמעיל טוב בכל מזג אויר, ובטח גם בישראל. עכשיו ידע שצדק. המעיל נרכס בזריזות ובועז טרק את הדלת חרישית. עצי הקיבוץ רצדו במשב רוח קל מסביב, ושבילי הקיבוץ נראו גלמודים מאי פעם.

המחשבה שנקרתה לראשו בתחילתו של היום, לאחר שטייל לאורך גדר המערכת, כאילו סירבה לתת לו מנוח; עלי לראות את אליושה בקרוב מאוד, ולהתייעץ איתו על הדברים ששמעתי מפי וואליד בטורונטו. הרי אין הרבה טעם ללכת ולבלבל לאנשים בתחנת משטרה את המוח בפרטים שבין כה וכה לא יבינו, מה גם שאליושה מכיר את חוקי המשחק היטב. הרי רק איתו היה אפשר לדבר על הדברים שלא ממש ניתנים לדיבור.

בועז פסע בשביל הצר אל מגרש החנייה החשוך ותוך חמש דקות כבר היה מצוי בנסיעה איטית לכוון קרית שמונה. העובדה שהשעה היתה מאוחרת בלילה כאילו היטיבה עם מחשבותיו של בועז בשלב זה, עת עלה כביש מס 90 בדרכו הארוכה למכמורת. הכביש היה ריק ונוח לנסיעה, ובועז טיפס למהירות המותרת כשהוא שב ושוקע במחשבות על תוואי הנסיעה אל תוך הלילה, ממשיכים לכוון צפת, טבריה, ואז חותכים ימינה בשלב כלשהו לכוון עפולה, אום אל פאחם, חדרה, אל תוך כביש החוף דרומה.

אתה לא יכול לנחות ככה בביתו של אליושה בשעת לילה מאוחרת. מה תגיד דליה, או הילדים שעוד נמצאים בבית? מי הוא הגבר המזדקן במעיל הציידים שמצלצל בשעה אחת בלילה בפעמון, חשב בועז לעצמו, ודחף גומי לעיסה בטעם מנטול לגרונו. האם אליושה בכלל עוד שם, בכלל עוד נשוי, בכלל קיים? האם ירצה או ישמח לראות אותי, אחד הבא לבקר אותך ללא התרעה מוקדמת לאחר חצות כמו סנטה קלאוס במעיל ציידים חום מקנדה. בועז ביקש לחייך, אך החיוך כאילו סירב לבוא. העניין היה רציני מדיי, אולי גם עבור אליושה.

הדרך שהמשיכה לרצד מול עיניו הפכה חשוכה יותר. הכביש הדו מסלולי היה שונה מהכביש מלפני עשרים שנה, ובועז קיווה שימצא את הפנייה לכוון עפולה ללא בעיות מיותרות. בפעם האחרונה שביקר במכמורת היה זה אצל אליושה, בביתו הצנוע בפאתי המושבה. אליושה הזמין את בועז ואת חברתו הטרייה מדנמרק לסעודת יום שישי, וכבר אז חשב בועז שהממזר בעצם רוצה לראות מי היא חברתו החדשה, ושכל עניין הסעודה היה התירוץ לכך. ממתי יודע אליושה לבשל, גיחך שנסע אז עם אינגריד, ובכלל, מי כבר הולך לגור במקום שכוח אל כמכמורת?

המחשבות שהמשיכו לחלוף התערבבו בצללים הארוכים של שלטי הניאון הזוהרים של שתי תחנות דלק חדשות שצצו על אם הדרך. מספר פעמים חשב לרגע לעצור ולהרים טלפון שהנה הוא עומד להגיע, אך שב ודחה מחשבה זו כל פעם מחדש. אליושה היה מורגל בהפתעות, גם מהסוג הלא נעים. לראות חבר ועמית כך פתאום לאחר כל כך הרבה זמן אולי יהיה הלם, אבל כבר עברנו דברים קשים מאלו, הנהן בועז לעצמו. נקווה שאשתו לא תקמט פניה, אם היא בכלל עוד קיימת, אם בכלל עוד אליושה קיים, אם בכלל המקום שנקרא מכמורת עוד קיים כמקום שקט ושכוח אל ולא כשכונת וילות מודרנית.

הדרך המשיכה להיות גלמודית ובועז ליטף בנועם את דוושת הגז. הרי הגליל לצד עמק הכנרת נצצו לאור הירח עת חלף ביעף על פני כפר נחום, כשהוא ממשיך ושועט גם בירידות התלולות. הכביש היה ריק וכך גם מוחו של בועז, שהיה מרוכז כולו בנסיעה בלבד. מרחוק כבר ראה את אורות טבריה מרצדים וידע שהפעם לא יעצור להתבונן אל פני הכנרת. כאב בטן עמום החל להתפשט בגופו ובועז מיהר אל כיס מעילו לשלוף את הסיגריה שהרופא בפירוש אסר עליה. טבריה נראית סתמית ומכוערת בלילה ציין לעצמו כשהוא ממלא ריאותיו בעשן הסמיך וממשיך לכוון דגניה.

הלילה היטיב עם בועז תמיד. כבר בשחר ילדותו ידע שאת הדברים היותר רציניים וחשובים יעשה תמיד בלילה, ואם אפשר גם לבד. הדרך הפכה חשוכה ובועז טיפס בכביש 767 בואכה יבניאל, כשהוא נזכר בבחורה שפגש בטרמפיאדה, שאמרה שהיא באה ממקום זה. קליידוסקופ הזכרונות ריצד בבועז עוד שעה ארוכה עת חצה את עמק יזרעאל לאורכו כשהוא מגיע למחלף קיסריה בואכה לכביש מס. 2. השעה היתה אחת אחר חצות, ובועז ידע שהמרחק למכמורת אינו גדול, עניין של רבע שעה מעכשיו, חשב לעצמו חרישית. אליושה יצטרך לספק מספר רעיונות, או אפילו לקשר אותו אל המקום המתאים, כמו שתמיד ידע לעשות.

הכניסה למחלף בית ינאי היתה חשוכה וקודרת, כשאורות תחנת הדלק מטילים מצדו האחר של הכביש צל ארוך על מכוניתו שגלשה בין גבעות חול קרחות עם שיחים בודדים. בית הספר לקציני ים עדיין קיים, חייך בועז לעצמו, כשהוא נזכר בפעולות משותפות בדרום לבנון. הככר העגולה בכניסה למושבה הבהיקה מפנס על עמוד גבוה במרכזה, ובועז פנה עם רכבו לצד ימין כשהוא מחפש את הרחוב שזכר מלפני שנים רבות.





פרק רביעי

ביירות טורונטו

רפי גטניו

בתנועה מהוססת לחץ בועז את ידית שער הברזל הקטן, ונשמע קול חריקה צורם שהחריד את דממת הליל, רעש הצרצרים נדם לשניה, והוא פסע לתוך הגינה הקטנה המקיפה את הבית. הדשא נראה מוזנח, והגינה שהייתה תפארתו של אליושה, עמדה גם היא בשממונה. הוא צעד מספר צעדים רחבים כאילו גמלה ההחלטה בליבו, צילצל בפעמון דלת הכניסה, ועצר את נשימתו.

שקט, דממה, אין תשובה.

הוא לחץ שנית על הפעמון ומירכתי הבית נשמע קול צרוד ומנומנם :

"מי שם ?"

"רכס גיל 63 עדיין בחיים..." ובקול נמוך יותר : "מספר אישי ...... המפקד" !"

הדלת נפתחה לרווחה ואליושה עמד בפתחה. יותר נכון, צל של מה שהיה פעם אליושה. מי שהיה פעם גבר עגלגל, נראה שדוף וכפוף אבל אותו מבט חודר של עיניו הירוקות נשאר כשהיה.

"בוא תיכנס" אמר אליושה והובילו למטבח, "קפה ? משהו לאכול ?"

"קפה בלי חלב וסוכר".

אליושה העמיד קומקום כאילו הביקור באמצע הלילה הוא הדבר הכי טבעי שבעולם וכאילו לא עברו יותר מ 20 שנה מאז דיברו לאחרונה.

"אז אתה עדיין בחיים... זה הרבה יותר טוב מאשר אצל חלק מאיתנו..."

לפתע החל בועז לפקפק אם החלטתו הנחושה לסגור מעגל זה בחייו, אכן במקומה. המעט שידע על אליושה היה מקטעי עיתונים שהיו "נשמות טובות" בארץ טורחות לשלוח אליו כל אימת שכתבו על מישהו ממיודעיו. מהם למד כי אליושה נישא לארנה שהייתה הפקידה הפלוגתית , נולדו להם 3 ילדים שהצעיר שבהם אמור להיות בגילה של גליה שלו הלומדת עכשיו באוניברסיטת U.T.S.C בטורונטו. אחרי זה הפסיקו גם להגיע גזרי העיתונים.

"אז מה אתה מספר ? איך בצפון הקר ?" ניסה אליושה לדובבו. בועז רק המשיך בשתיקתו, בוחש במרץ את הקפה, ומסתכל על נקודה מרוחקת בקיר כאילו בה נמצא הפתרון.

אליושה הדליק את הרדיו, וקולו של שדרן צעיר הודיע בקול גדול כי כעת נשמע את השיר כוכב הצפון של להקת פיקוד צפון.

"היי לא תעיר את ארנה ?" ניסה בועז להשתלב באוירה הטבעית שהשרה אליושה.

"ארנה לא תתעורר... נפטרה לפני שנה". וכדי לא לתת למועקה להשתלט, הוסיף כי הילדים כבר לא בבית, כל אחד בעיסוקיו, ומידי פעם הוא זוכה לביקוריהם בסופי שבוע כאשר הם באים עם הנכדים.

ברדיו התנגן השיר המוכר...

......
כחייל נאמן הוא ניצב בפינה
למשמרת שלישית אחרונה
.......
כסייר נאמן, הוא ניצב בפינה
ומורה לפלוגה כיוונה
......
כמו אב נאמן הוא ניצב בפינה
ומרגיע ביד אמונה.

בועז התעשת, היישיר מבט ואמר:

"לא באתי לביקור חברתי."

אליושה המשיך ללוות בקול סדוק את המילים האחרונות של הפזמון.

"קיבלתי דרישת שלום מפתיעה מלפני 25 שנה, ואני לא יודע בדיוק מה לעשות איתה. בעצם קיבלתי אותה לראשונה כבר לפני חצי שנה, אולם אז לא התייחסתי אליה ברצינות."

אליושה הנהן בראשו לאות כי הוא מקשיב.

"הסיבה שבכל זאת החלטתי לבוא עכשיו היא שגילו אצלי סרטן, שאני כבר בסוף הדרך, והסיפור הזה גם קשור אליך".

חושיו של אליושה נדרכו. מעולם לא ראה את בועז כל כך מתלבט, וכל כך חסר אונים.

"אז מה הסיפור ? ספר."

"הכל החל כאשר בתי גליה הלומדת בטורונטו הביאה הבייתה בחור צעיר בחופשת הסמסטר "לצורך לימודים משותפים". בחור נחמד משכיל, ובעל חוש הומור העונה לשם ואליד. לא הפריע לי שהבחור אינו מבני ברית, שכן אצלנו בצפון הפסקנו לחיות על פי ההתכתשויות המקומיות במזה"ת , וזה לא נדיר שקיימים קשרים כאלה ואחרים בין ישראלים לשעבר למוסלמים.

הם היו עסוקים בענייניהם, ואני פגשתי אותם רק בזמן ארוחות הערב המשותפות. בשיחות החולין שניהלנו, הסתבר לי שהבחור נולד בביירות אך סמוך ללידתו עזבה אמו את ביירות וכך הגיע לטורונטו. הבחור לומד מדעי המדינה, ונראה כי הוא בחור חריף ומבין עניין. מה גם ששמחתי לשמוע את ביקורתו הגלויה והבוטה על ההנהגות בעולם הערבי.

מאחר ולבתי גליה חוג מכרים רחב, ואני סומך על שיקול דעתה, לא התעמקתי יותר מידי בקשר הנוכחי, וכשנגמרה חופשת הסמסטר נפרדתי ממנו לשלום, איחלתי להם המשך לימודים פורה, ולא ייחסתי חשיבות מיוחדת לעניין. לו רק ידעתי לאן זה יוביל...

מאז "הספקתי" לקבל את הבשורה על המחלה המקננת בי, לשמוע מהרופא את התחזית על כמה זמן נותר לי פלוס מינוס, להתרגל לרעיון... עד שיום אחד וזה קרה לפני שבוע, "נחתו" אצלי גליה וואליד, והודיעו לי שהם עומדים להינשא, שהם מעוניינים בטקס אזרחי צנוע, ושהם רוצים שאספיק להשתתף בשמחתם.

עמדתי על כך שבתי תינשא ברוב עם, גם לא התביישתי להזכיר להם שזו תהיה אולי ההזדמנות האחרונה שלי לפגוש את כל המי ומי החשובים בחיי, ולאחר דין ודברים קצר בהם הבטחתי כי "הכל עלי", וואליד עמד על כך שהצד שלו ישא בחצי מההוצאות, הסכימו השניים, והתחלנו לערוך את ההכנות לחתונה.

מאחר ואינגריד (כן זו אותה אחת שלא יכולת להסיר את עיניך מישבנה בביקורינו האחרון אצלך כאן במכמורת) נפטרה לפני מספר שנים, היה עלי לארגן את ענייני החתונה לבדי, וראשית חכמה קבעתי להפגש עם אמו של החתן על מנת שנחלק ביננו את המטלו

טסתי לטורונטו, לקחתי מונית ומסרתי את הכתובת לנהג. הנהג הרים את ראשו, הנהן ויצא לדרך. כעבור מחצית השעה הגעתי לביתם. בית אמרתי ? אחוזה... בכניסה עמד זקיף ששאל לשמי, וכששמע, חייך חיוך רחב ופתח לרווחה את השער. הגעתי עם המונית עד לרחבה שמלפני הבית, שילמתי לנהג, וניגשתי לדלת. עוד לא הספקתי לצלצל בפעמון, היא נפתחה ורב משרתים או משהו דומה לזה לקח את מעילי, הפנה אותי לחדר הסבה מרווח, אמר ש"הגברת אנאבל עוד מעט תרד" ונעלם לירכתי הבית.

היא הגיעה די מהר, ולאחר החלפת מספר מילות נימוסין שאלה כמה זמן אני בקנדה והחלה לשאול אותי על עברי, מה עשיתי ואיפה הייתי.

כדרכי מאז שהפכתי ל"ישראלי לשעבר" ניפקתי את הרזומה המשופץ שנמחקו ממנו כבמטה קסם שנות השרות שלנו באזור כביש הצפון וצפונה ממנו, ובמקומם הוכנסו פרטים תפלים ושגרתיים. היא האזינה בתשומת לב, ולאחר שנראה שסקרנותה באה על סיפוקה, החלה לדבר על עצמה, ואתה הרי יודע שאני יודע להקשיב...

היא נולדה בביירות, ולמדה באחד מבתי הספר הצרפתיים בעיר . כאשר הייתה בת 12 , נרצחו הוריה באחת ממלחמות הכנופיות, והיא נשלחה לגור בבית קרובים שהתעמרו בה, וסופה שברחה משם והחלה להסתובב ברחובות. המרחק משם למועדון של מדאם ז'וזפין בג'וניה היה קצר, ולא עבר זמן רב היא הפכה להיות אחת הנערות המבוקשות של המועדון...

אליושה הרים את ראשו , גבתו התרוממה ומצחו נחרש קמטים נוספים. אולם בועז לא שם לב לשינוי בתנוחתו של ידידו, והמשיך בסיפורה של אנאבל.

בין המבקרים הקבועים של המועדון היה קצין פלשתינאי צעיר בשם יוסוף שכל פעם שהיה מגיע, הייתה אנאבל מתרגשת מחדש. הבילויים איתו לא נחשבו עבורה ל"עבודה" וגם הוא לא היה אדיש כלפיה. מספר פעמים הוא אף הציע לה לעזוב הכל וללכת איתו. אך היא ידעה שאת מה שנותן לה המועדון, ואת חשבון הבנק שלה המתמלא במהירות הוא לא יוכל להציע, והיא הרי החליטה כבר בתחילת הדרך, (כמו כל הנערות) שכאשר יהיה לה מספיק כסף, היא עוזבת הכל ונוסעת רחוק מביירות... לכן סירבה בנימוס, אך לא המעיטה במילים ובמעשים על מנת שירגיש כי הוא היחיד שמעניין אותה באמת. יותר מכך, היא אמרה לו לא פעם שאם יהיה לה ילד, היא רוצה שהוא יהיה ממנו, ומבלי לחייב אותו בדבר.

וכך קרה שבאחד מימי אוגוסט המהבילים, היא ביקשה "חופשה" ממדאם ז'וזפין בתאריכים המתאימים, ותכננה לבלות את כל השבוע במועדון רק איתו. אך באותו ערב, כאשר חיכתה לו כמסוכם בינהם, פשט כח ישראלי על המפקדה בה שהה, והוא לא הגיע.

הדי הפשיטה הגיעו חיש קל למועדון שהיה מרכז בילוי רב לאומי, וחרושת השמועות עשתה לה כנפיים. ככל שיוסוף התעכב, כן גבר בה החשש עד שהפך לתחושה מוצקה, שיוסוף כבר לא יגיע. היא נשכבה על מיטתה ופרצה בבכי מר.

את אירועי הימים הבאים היא זוכרת רק ממה שסיפרו לה לאחר מכן חברותיה. למועדון הגיעה קבוצה של קצינים ישראלים שבאו לחגוג את הצלחת כוחותיהם. המחסור בבנות באותו ערב אילץ את מדאם ז'וזפין לקטוע את "חופשתה" והם "שיבצו" אותה לבילוי עם מי שנראה היה כבכיר מבין הישראלים שכולם רחשו לו כבוד....

ביום שלמחרת, הגיעה אליה מעטפה עם תמונה באיכות ירודה של קבוצת הקצינים הישראלית יושבת על הבר במועדון, כשהבכיר שבינהם נמצא במרכזה, ומנסה להסתיר את פניו ללא הצלחה. נלווה אליו פתק לא חתום שהיה כתוב בו "עבור : כלבת הציונים"

כעבור תשעה חודשים נולד ואליד בבית החולים האמריקאי של ביירות, וכאשר נשאלה מי האב נקבה בשמו של יוסוף. בד בבד החליטה אנאבל שזה הזמן להתחלה חדשה. וכך הגיעה לכאן. מאחר וידעה לנהל את כספיה בתבונה עוד בימיה בבירות, עשתה חיל גם בטורונטו.

את בנה גידלה הרחק מהמלחמה וקורותיה. היא המעיטה בסיפורים על "אביו", מלבד איזכורים קצרים על שהיה חיל ונהרג. ואכן נראה כי ואליד הפך להיות נער וגבר ללא מטעני שנאה מיותרים, וכל הוויתו הייתה בעולם החדש אליו הביאה אותו אמו..

אנאבל קמה מכסאה, ובחיוך התנצלה על כך "שהעמיסה" עלי את סיפור חייה , ואמרה כי מאחר ואנו עומדים להפוך למשפחה, היא מעדיפה שאשמע את סיפור חייה ממנה עצמה ושזה לא יגיע אלי בדרכים אחרות.

בינתיים הגיעו גם גליה וואליד וישבנו לאכול ארוחת ערב. השיחה בארוחת הערב נסבה על עניינים כלליים, אך ראשי לא היה איתם, ויתכן כי זה ניכר בפני. לאחר ארוחת הערב, ביקש ואליד לשוחח איתי ביחידות ופרשנו למרפסת בקומה השניה ל"שיחת גברים".

ללא הקדמות מיותרות סיפר לי ואליד כי לאחרונה הצליח להתוודע לעברה של אמו ושהוא יודע קצת יותר על יוסוף אביו, ממה שאמו חושבת. הוא סיפר לי שהוא הצליח ללמוד על אביו מקטעי עיתונים שמצא בארכיונים, והתכתבות עם אנשים שהכירוהו בימים ההם בביירות.

הגילוי הכי מרעיש מבחינתו היה תרגום כתבה שהתגלגל לידיו על אחד בשם אליהו שימרסקי, שהיה מפקד הכוחות הישראלים המיוחדים בביירות באותה תקופה. "יתכן ויש לי חשבון לא גמור עם אותו אליהו" אמר לי ואליד, ואני מתכוון להגיע לישראל ולהיפגש איתו.

אליושה חפן את ראשו בין ידיו, והשעין אותן על השולחן. לאחר כמה דקות של שתיקה שאל :

"היא הראתה לך את התצלום של חבורת הקצינים ?."

"לא היה צורך", ענה בועז, "בגלל זה אני כאן... איני יודע כמה זמן נשאר לי, אך לא יכולתי לשמור את הסיפור הזה בבטן. כעת נשאר לי רק עוד עניין אחד שאינו סגור והוא במטולה. נראה לי כי אסע לשם מחר".





פרק חמישי

אלימלך

שני אלוש

אליושה שתק זמן מה. לבסוף הרים ראשו, הביט בבועז במבט חד ואמר:

"נו שוין. אז הבת שלך לא מתחתנת עם גוי מוחלט. אני מקווה שאתה מבסוט."

הוא קם, הסתובב לכיוון המטבח ונראה היה שפניו אל המקרר, כאשר לפתע צנח, נשנק, אל הריצפה. בועז הביט בו. חולשה אחזה בו, אולי כך ייראה אף הוא בעוד - מי יודע, שעה או חודשיים. הוא ניסה להיזכר בשורה משיר ישן של מאיר אריאל, משהו עם אבא, מהתקליט שקנתה לו שירה בביקורו האחרון בארץ.

הוא בהה במפקדו האהוב - האמנם אהוב ?, מדוע אם כן אינו קם מיד לעזרתו - מסדיר את נשימתו, מתרומם לאט, וחוזר אל השולחן. אליושה חייך, ובועז ידע כי זה נגמר. הדברים לא ישובו להיות כפי שהיו (אילו דברים בדיוק וכיצד רצה שיהיו לא העז להגדיר לעצמו). אולי טוב שאמות, חשב לפתע, ונבהל מהמחשבה. איזה רעיון מטומטם זה, הצטדק בפני עצמו, לנסוע מלוד לגבול לרדת למכמורת ולחזור למטולה. מי לימד אותי לנווט, הא?

גם בועז חייך כעת, והם הישירו מבטים וידעו כי לא ייפגשו עוד. לא בעוד שניהם בחיים, לפחות. הן איש מהם לא יוותר על לוויה מזדמנת, אירוע חברתי רב רושם של מיטב הנוער לדורותיו, ספירת מלאי של המתחרים על כתר "האחרון שנותר" (עיניו של אליושה שאלו שורה של תארים - מוהיקנים, נפילים, סתם גברים, אך מבטו של בועז פסל את כולם; כשאליושה ניסה "מלח הארץ" כמעט העווה את פניו בבוז. לו אך ידע את מקורו של הביטוי, חשב, והוא עוד מדבר איתי על גויים).

בועז התנער. "שלום," אמר, פנה ויצא אל ההבטחה המחווירה שבחוץ ליום חדש בשארית חייו. הוא התניע, בלע כמה כדורים מתוך הרגל, והחל לנסוע צפונה. יאללה אליושה והזיונים שלו. הביטוי הצחיק אותו. כמה שנים כבר לא השתמש בו, אפילו בינו לבינו, וכעת השפה חוזרת. לא לאט כפי שאומרים, בהתנפלויות, במארבים מזויינים. בקרוב אתחיל גם לקלל, אם כך. שנים של סירופ מייפל מסממות, מרגיעות, מנומסות, באות אל קיצן? וכי יש להן ברירה, התעשת, קיצי קיצן. מה יעשו?

בועז חייך לעצמו ושקע בזמזום שיר ישן עם הרדיו. "פרחים בקנה ובנות בצריח" נמתחו המילים, והוא חשב מה יש להם היום עם הלהקות הצבאיות האלה. הכדורים עשו את שלהם והוא חש נינוח, רגוע, "סירופ מייפלי" חייך לעצמו כשלפתע חש שמישהו מסובב את ההגה בתנועה חדה. בועז קפץ במקומו ופתח את עיניו.

"תגיד לי, אתה מנסה להרוג את שנינו?"

צרח עליו בכעס הגמד אדום השיער שישב מימינו.

"בשביל זה הבאת אותי מקנדה? תפסיק לישון ותסתכל לאיפה שאתה נוסע!!"

בועז נבעת, יישר את ההגה, חזר למסלול הימני ושם גז.

אלימלך צודק. הוא חייב להתרכז בנהיגה אם ברצונו להגיע לשירה בחתיכה אחת. המחשבה עליה ועל מה שעולל מילאה אותו למשך השעה הקרובה, וכך היה לו העונג להחזיר לאלימלך המנומנם מידה כנגד מידה, כאשר התעשת, עצר בצד הכביש בחבטה וצרח על הגמד בחזרה:

"מי אתה לעזאזל ומה אתה עושה פה?!".

בכעסו על עצמו אפילו לא שם לב לשובן המיוחל של הקללות. את השאלה השלישית בועז אף לא העז לבטא בקול רם:

"ואיך לעזאזל אני יודע שקוראים לך אלימלך?"





פרק ששי

שירה

סוריא

זיעה קרה כיסתה את מצחו של בועז, היתכן שהגמד אדום השיער המלווה אותו שנים בישראל וקנדה הוא למעשה מצפונו הבא בצורת זכי שזכה לכינוי "אלימלך" ? אותו זכי שהיה חבר לכיתה בימי נעוריו והתבגרותו כבחור צעיר, אחד כזה שסבו של בועז היה מכנה "נוך שטיפר" מה שנקרא בעברית ניגרר.

הוא לא היה גמד, אך נמוך בצורה אכזרית, אדום שיער, חדל אישים, מדבר בלחש וגנב לא קטן. מאז הצגת החובה מטעם בית הספר שהוצגה בקולנוע אדיסון הודבק לו השם אלימלך - עקב הדמיון המדהים בין השחקן הראשי לבינו.

בועז עצר את המכונית ונגע קלות במושב שלידו. אלימלך צחק והשן השבורה (תוצאת קרב אגרופים בינו ובין בועז לפני שנים) חלצה לה החוצה מנצנצת, ושעם הזמן נראה כי אלימלך (זכי) החליפה בשן זהב עשרים וארבע קאראט מגרוזיני שמת.

"נו בועז נפגשים שוב לקראת סוף הדרך?"

בועז שב ונגע במושב שלידו. אולי המתח, הפרש הזמנים בין קנדה וישראל, עייפות מהולה בכדורים הביאוהו ל"אלימלך" ? אולי אותה עוגמת-נפש שבועז גרם לשירה ולזכי בתחילת שנות החמישים, עדיין רודפת אותו לקראת מותו ,"בצורת מצפון" למרות ששירה סלחה לו זה מכבר ?...

לא ולא. הוא שב והתניע את המכונית, ברדיו התנגן שיר של שלומי שבת - שיר אהבה ובועז בכה. אני חייב להגיע כמה שיותר מהר לשירה, הבטחתי זאת לעצמי עוד בקנדה. תוך כדי נסיעה שבו ועלו הזכרונות.

שירה היתה יפיפיה הודית קוצ'ינית, גבוהת קומה, בעלת צמה עבה וחיוך מקסים והייתה מוכשרת בציור ובפיסול. אביה מרדכי שגידלה מילדות לבדו, מעולם לא התגבר על אובדן אישתו, אך גידל את שירה בכבוד. איש קשה יום היה, יוצא כל יום בשעה ארבע לפנות בוקר לעבודת הגידור של תחומי הקו הירוק של ירושלים דאז וחוזר בסביבות הצהריים, ישן ומטפל בגן השושנים שלא היה מתחרה לו בכל ירושלים, ובסתר היה מהמר לא קטן ואף הוציא כסף על זונות ביפו.

וכך היה שבשבת, שבוע לפני תשעה באב הבחין בועז בעת התכנסות החבר'ה על הגדר של יעקובין המשוגע שלעיתים היה מתרגז ומתיז עליהם מים, בחיוך ניסתר עם חשק בין שירה וזכי-אלימלך. קִנאתו של בועז בערה בו כי מעולם לא גילה את אהבתו העזה ובסתר לשירה.

כמעשה צחוק בין גברים החלו בועז והחבר'ה לעקוב אחרי שירה ואלימלך (זכי), ותוך מעקב ותצפיות רבות נתגלה להם שמידי יום רביעי בשבוע בצאת מרדכי אביה של שירה לעבודת הגידור בארבע לפנות בוקר, תוך דקות ספורות היה משתחל דרך החלון של בית השימוש מי עם לא זכי-אלימלך. יום מיוחד זה בשבוע היה מתאים לזוג הנאהב היות והאב מרדכי היה חוזר מאוחר אחרי סיבוב זונות והימורים ביפו.

באותו יום רביעי הנורא קפץ מויש דרך החלון, פתח לבועז ולחבר'ה את דלת הבית והחבורה התייצבה לפני מיטת האוהבים שהיו בלהט התאווה והחשק...

האמת, גיחך בועז תוך כדי נסיעה, המראה היה מוזר, שירה יפיפיה שחומת עור עם אלימלך הנמוך והאדום? ערומים ? מראה מצחיק לגברים-נערים שצחקו כולם פה אחד...

השנים הנאהבים נתפסו בבהלה שהדביקה אותם, ניידת מגן-דוד אדום הצופרת בעוז העירה את השכנים שהוסיפו לבושה של שירה, זכי-אלימלך ומרדכי ולטרגדיה שהביאה להתאבדותו של מרדכי, אביה של שירה, שלא עמד בבושה.

שירה עברה לגור במטולה בבית קרובים רחוקים הרחק מכל המאורעות והאנשים שהכירה וזכי ניזרק מהבית לאחר קרב אגרופים בינו ובין בועז שהסתיים במשטרה. מעולם לא התוודה בועז בפני איש אודות הסיפור הנורא אפילו לא בפני מפקדו איליושה...

את שירה פגש עוד פעם אחת בחיפה, בבית המלון בו התאכסן בביקורו הקודם בארץ, פגישה אותה הוא יזם ובעקבותיה, סלחה לו שירה על משובת הנעורים שגרמה לאסון, והופתעה לשמוע ממנו על אהבתו בסתר אליה, של מי שנחשב כבר אז לאחד הנערים "המבוקשים".

"נו... בועז" שמע את אלימלך, "אנחנו מגיעים סוף סוף למטולה", בועז התקדם לעיר המנומנמת ומצא עצמו לפני בית דו קומתי ברחוב הראשונים, (מפתיע איך בכל אותן שנים ששרת בצפון, נמנע מלהגיע לכאן, למרות שכתובת קרוביה של שירה היתה אצלו תמיד...) הוא עלה לקומה השניה ודפק על דלת דירה מס' ארבע.

בפתח עמדה בחורה יפיפיה עוצרת נשימה, מבוגרת מעט מבִּתו, בעלת שיער אדום לוהט ארוך וגלי ועור שחום כצבע הזית, כשהיא מנומנמת למחצה שאלה :

"סליחה את מי אתה מחפש" ?

בועז התעשת "את שירה"

"אמא כבר לא בחיים מזה שנתיים, מי אתה" ?

"אני בועז ידיד נעורים מהשכונה מירושלים...", "שקרן" צרח עליו אלימלך "איזה שקרן ארור",

"בועז? מעולם לא שמעתי את שימך."

"לא ?" שאל בהפתעה ובהקלה ובקול משתתף אמר:

"אני מצטער לשמוע שהיא נפטרה. הפעם האחרונה בה פגשתי את אמך הייתה לפני כעשרים שנה בחיפה, בביקורי האחרון בארץ. היום, כמו אז, אני תושב קנדה ועתה בביקור נוסף פה באזור הצפון החלטתי להפתיעה בביקור"...

להזמנתה לכוס קפה סרב בועז וניפרד לשלום. הוא החל לרדת במדרגות, עצר לשניה, חזר על עקבותיו ונקש על דלת הבית בשנית.

"סליחה, שוב... אך היות ואני"... גימגם בועז "מה שמך"...

"גילה" השיבה בפשטות.

בועז ההמום, הכניס את כף ידו לכיס המעיל ושלף מתוך הכיס קופסא קטנה.

"הבאתי את זה לאמך ומאחר והיא איננה בחיים, ברצוני לתת את זה לך" אמר והגיש לה את הקופסא המהודרת. גילה חייכה, השיבה בתודה, פתחה את הקופסא ובתוכה היתה טבעת בצורת כף יד לוחצת לאחרת. בועז הוסיף תוך שהיא עונדת אותה "זוהי טבעת ידידות אירית, קניתי אותה אצל צורף אירי זקן בטורונטו". "תודה" השיבה גילה "אני מקווה שיוחי לא יתרגז",

"יוחי ?"

"כן, יוחי בעלי הוא טייס ריסוס, יצא מוקדם לפנות בוקר כדי לרסס מטעים בגליל התחתון"

"מוטב שאלך אני עוד צריך להגיע לשדה תעופה" אמר בועז וניפרד בשנית כשהוא המום מצרוף המקרים. גילה! השם זהה לשמה של בתו, ובכלל, בת יש לשירה, נשואה לטייס. נו, אני לא מבין הוסיף במחשבתו, מדוע בפגישה לפני שנים כשיתנצל בחיפה בפני שירה, היא לא סיפרה לו כי יש לה בת, ועוד איזה דמיון לה ולאלימלך זכי...

הוא מצא עצמו בוכה בכניסת הבית. "סליחה אדוני אתה מרגיש לא טוב? אולי אתה רוצה כוס מים ?" בועז לא ענה ומיהר לאוטו, וכשהוא התניע את האוטו הסתכל ונגע במושב הכיסא שלידו. "אתה ידעת יא גמד" שמע את עצמו, אך אלימלך זכי לא ענה. הוא לא היה שם יותר... תוך כדי נסיעה לאיסוף החפצים בהגושרים חלף הירהור בראשו, "מעניין מה עלה בגורלו של זכי אלימלך ?"

במטוס חזרה לקנדה לאחר ארוחת הבוקר נירדם בועז. כמה טוב לישון ולחלום. לפתע מצא עצמו עומד לפני שדה קוצים, צהובים משמש, יבשים, מרשרשים באוושה משונה של מעין חידלון סופני, מלווים ברוח קדים הדומה במקצת לשינוק הקנדית.

שדה הקוצים המוזר הסתיים למרגלות הר גבוה ללא פיסגה. "אני חייב לראות את ההר ומדוע אין לו פיסגה?" אמר לעצמו חרישית והחל ללכת בתוך שדה הקוצים כשהוא נישרט ומדמם ללא תחושת כאב. כל דריכה גרמה לקוצים שבדרך להשמיע כל ניפוץ עדין, בלווי חריקה. ככל שהתקדם, הקוצים הפכו סבוכים וגבוהים יותר והוא דחף אותם בידיו ומרפקיו. פניו חרושי הקמטים נשרטו עמוק יותר עם התקדמותו ודיממו.

הוא החייל קרבי לשעבר, דבר לא ירתיעו והוא ימשיך קדימה. כשהגיע למרכזו של שדה הקוצים, החלו הקוצים לחזור לגודלם הטבעי, אך ההר התרחק. אולי זה הדם הזורם בעדינות על פניו, החום והמחלה המקננת בתוכו שגרמו להזיית ההר המתרחק.

בועז המשיך הלאה ומצא עצמו בוכה מרחם על חייו, ירד על ברכיו וצעק הוי אלוהים אדירים!, כשקם הביט לאחור וראה ששדה הקוצים הפך לשדה פרגים ופרחי דם המכבים, לרגע התבלבל, מאחור שדה פרגים ופרחי דם המכבים ומלפניו קוצים דוקרניים, וההר ללא פיסגה? הכיצד ? כשהוא המום החל לחזור לנקודת המוצא - לתחילת דרכו, כשהוא חוזר ובכל צעד רואה פרק מפרקי חייו עד ילדותו בירושלים שאהב.

האויר היה מלווה ריח דם וניחוח פרגים מסמם ביחד עם דיגדוג קר על גופו מפרחי דם המכבים העדינים שהביא מזור ליובש הדוקרני של הקוצים. בעודו מתקדם אף ניזכר שפעם בשנה, בקנדה, מנציחים את אותם לוחמי מלחמות העבר בסיכת פרגים נעוצה על דש הצווארונים, מנהג שצעירי הדור הקנדי החדש אינם מבינים ורחוקים ממנו כפיסגת ההר שאינה נראית בחלומו. ואילו פרחי דם המכבים מסמלים את לוחמי ארץ ישראל הגיבורים כקוצים דאז והיום.

כשהגיע לבסוף לתחילתו של שדה הקוצים שהפך עתה בחלקו לשדה פרגים וצמחי דם המכבים, שב והביט בהר שהכניעו וכשהוא מנופף באגרופו וצועק להר "אתה ניצחת אותי ואף המחלה תכריע אותי", הוא ראה את פיסגת ההר...

צילצול והכרזת הדיילת לחגור את חגורת הבטיחות לפני הנחיתה בטורונטו לא הצליחו להעיר את בועז... וכשירדו כל הנוסעים, נשאר יושב בחצי שכיבה כשראשו מוטה לצד ודם זורם מאפו.

הוא מת זקוף בפיסגתו שלו..

~~~סוף~~~



חזרה ל: תחילת הסיפור
חזרה

הצעות לפרקים ראשונים חדשים לסיפור ניתן לשלוח ל: מערכת סיפור
(כל הזכויות שמורות ©) תנאי שימוש