אודות אתר זה קוּלְמוֹסְנֵט - מגזין לקולמוס עם פולמוס סיפור בהמשכים
אודות הכותבים

הוסף למועדפים

סיפורים קודמים
צור קשר רשימת דיוור פרקים ראשונים

פרשת שפרה

יועזר

(סיפור בהמשכים שנכתב כולו על ידי יועזר. כל דמיון בין הדמויות, הכינויים, השמות והמקומות המוזכרים בספור זה, למציאות כפי שהייתה או שהינה כיום, הוא מקרי בהחלט.)

פרק  
פרולוג כשלושה חודשים לפני שהתרחשו הדברים שעליהם...
ראשון יש שעות שבהן הצל מתארך, לפחות כמו השיעמום ...
שני אתם יודעים איך זה כשאדם נופל ברחוב? פתאום ...
שלישי שוק הכרמל כבר אסף את עצמו אל מנוחת לילו. רוב ...
רביעי רחשים שנשמעו מכיוון הדלת הקיצו אותי משנתי...
חמישי התחנה הראשונה במסעם היתה ליד מעברת הרצליה ...
ששי באמצע הלילה נשמעו דפיקות עזות על דלת ביתנו, ...
שביעי הם חלפו על פני וינגייט, מימינם הפרצה המלאכותית...
שמיני הם עמדו על מדף סלע מעל הבניאס, צופים אל ...
תשיעי הקבוץ הצעיר הוקם על גבעה חשופה שישבה ממש ...
אפילוג זמני ביום ששי יצאנו לחפש את הזוג. יצאנו לדרך שלושתנו...


פרולוג

(ותודה לעמיש שבעקבות סיפור הקונדומים שלו נפתחו שערי הזכרון)

כשלושה חודשים לפני שהתרחשו הדברים שעליהם אני מספר, קיבלה הפלוגה של יוד משימה לאבטח את חופי צפון ים המלח. עם ישראל, נדהם מגודל הנצחון אץ בהמוניו אל מרחבי ארץ ישראל המשוחררת/ מוחזקת/כבושה וכו', ויוד הופקד על קומנדקר, עם עוד שני חיילים ונהג, כדי להבטיח את מגלי הארצות לבית ישראל. מעיינות עין פשחה פיזזו להם בחדווה מן המדרונות אל בריכות קטנות, מן הבריכות היו המים רצים אל מותם בים המוות, הלוא הוא מיודענו שמכבר, ים המלח.

פתע צדה עינו של יוד זוג אוהבים פרושים במרחק מה מן ההמון, קרובים מדי אל האזור שמחוץ לתחום לאזרחים. אל תשאל אותי מה ייחד את השטח שמחוץ לתחום, רק מי ששנים שירת בצבא יכול היה להבחין בייחודו, ויוד היה חייל צעיר, מעט אחרי הטירונות. ודאי שאחד כמוהו לא יכול היה להבחין בהבדל הגדול בין המותר לאסור. כמו שכבר סיפרנו, יוד ראה את זוג האוהבים ופסע לעברם כדי להחזירם אל האזור המותר. הזוג היה שקוע במין שיח אוהבים נמרץ. פעם הוא היה מנפנף בידיו ופעם היא נפנפה בידיה, עד שקרב הבין שזו מריבה ולא שיח אוהבים. בשלב כל שהוא הפנתה הבחורה את גבה אל הבחור והחלה לצעוד לתוך השטח האסור. בן זוגה הלך לכיוונו של יוד ממלמל לעצמו כל מיני מילים של אוהב נכזב כפי שמאז ומעולם מלמלו להם גברים מאוכזבים.

את יוד לא כל כך עניינה המריבה, הוא חשש מן הסמל שיופיע ויעניש אותו על חדירתה של הבחורה אל האזור האסור ולכן מיהר לעברה כדי להחזירה. כשהגיע אליה יוד שם לב שהם נמצאים מאחורי גבנון שאינו מאפשר לראות את המקום שממנו בא, ומלבדם לא היה אף אחד בסביבה. למותר לציין כפי שכבר אמרנו, שלא היה שום הבדל בין המקום הזה למקום שממנו בא. יוד התבונן בבחורה וראה שהיא נאה ביותר. כיוון שכך, פנה אליה בטון אחר משהתכוון.

"האם טעית בדרכך?" שאל.

"לא!" השיבה. "אני עכשיו בדיוק גמרתי עם החבר שלי ואני רוצה להיות קצת לבד, אל תפריע לי בבקשה."

"אין בעיה" השיב לה יוד, "אני רק באתי לבקש ממך לעבור לאיזור הצפוני, כי אסור לך להיות פה."

"מה פתאום אסור? איפה זה כתוב?" שאלה הבחורה.

"תשמעי את, אל תעשי לי בעיות, זה הפקודות שלי ואת צריכה לחזור לשם."

הבחורה התבוננה ביוד. היה לו פרצוף של נער צעיר, מה שאכן היה כך, הוא היה נמוך ממנה במקצת והיה רזה מאד. היא חייכה אליו ואמרה:

"תגיד, לא נותנים לכם לאכול בצבא?"

"נותנים נותנים, אל תדאגי, אני אוכל המון ולא משמין" והוסיף: "אבל עכשיו תעשי לי טובה ותחזרי לשם."

"בסדר, בסדר, אני חוזרת" והתחילה ללכת צפונה.

יוד פסע מאחוריה מתבונן בהליכתה, היו לה רגליים ארוכות ותפוחי האגן שלה היו מרקדים בלכתה, מעלה מטה בתנועה סיבובית פתיינית. שקוע היה בהתבוננות ולא הבחין שפנתה אליו עד שהסתובבה ואמרה:

"תגיד אתה חרש? אתה לא שומע שמדברים אליך?"

"מה? מה?" מלמל יוד, "אני לא חרש, אני אולי אהיה פעם עיוור, בינתיים אני רק משקפופר, מה רצית?"

"אה, הומרוס נעשית לי. תלתלים, עיוור ובסוף גם תכתוב מיתולוגיה.".

"תשמעי אני לא יודע מה היה לך עם החבר שלך, אני מבקש ממך לא לזרוק עלי את הצרות שלך."

"הצרות שלי? רק טוב אני יודעת לעשות, אתה נחמד והוא כבר לא חבר שלי, אז אל תזכיר אותו פה, בסדר?"

יוד חש שמצב רוחה התהפך ואמר לנצל את זה. אך עוד לפני שפתח את פיו אמרה: "תשמע, הוא בטח מחכה לי לקחת אותי חזרה לירושלים. אני לא רוצה לחזור איתו. אולי אתה יכול לסדר לי טרמפ לירושלים?"

יוד הבטיח לה שידאג לה להסעה, ואם היא תסכים לחכות, הוא אפילו יכול לקחת אותה עד ההיאחזות בחצי הדרך לירושלים כשהמשמרת שלו מסתיימת.

מפה לשם הגיעו אל הקומנדקר והחברה הודיעו לו שיש כוננות והם צריכים לחזור להיאחזות. אמר להם:

"תכירו, זאת שפרה והיא נוסעת איתנו טרמפ עד ההיאחזות, משם היא תתפוס טרמפ לירושלים".

"אוי, חבל", אמרו החיילים, "בדיוק עכשיו נסע פה מישהו מקיבוץ הראל לירושלים"

ועוד הם מדברים נעצר לידם טנדר.

"הנה הוא", צעקו החיילים, "תעלי איתו. הוא נוסע לירושלים".

שפרה עלתה לקבינה ולפני שנסעה אמרה ליוד:

"תשמע, אתה מוצא חן בעיני, כשתהיה בירושלים בוא לבקר אותי. אני גרה ברחוב יהודית 2 תזכור?"

"בטח שאזכור, לאחותי השנייה קוראים יהודית, בטוח שאבוא."

הטנדר נסע והם חזרו להיאחזות.

{זאת היתה חצי השעה הראשונה בפרשת ההיכרות המופלאה שראשיתה בים המלח וסופה מתחת לאחד מגשרי התמזה.}

* * * * *





פרק ראשון

יש שעות שבהן הצל מתארך, לפחות כמו השיעמום שפוקד את יוד וחבריו בזמן העבודה החקלאית. הם הנחלאים שעליהם אומרים כאילו הם הממשיכים של הפלמחניקים, שהרי הם משלבים עבודה, התיישבות והגנה על הארץ. אפילו ההווי נראה כאילו הוא המשך להווי של הפלמח, שירה מסביב למדורה, קומזיצים עם תרנגולות מהלול, ועוד כהנה וכהנה סממנים חיצוניים. אך חבורת נחלאים זאת יודעת היטב כי דימוי זה איננו נכון. כי מלבד המעטפה החיצונית אין הרבה מן המשותף בין אלה לאלה. אפילו בזמן הקריאה בגרון ניחר: "לא, לא נשכח/ איך פירקו את הפלמ"ח/ ני-סע לש-דה בוקר/ נתפוס את הממזר/ ניג-מור את החשבון/ עם שר הבטחון.." לא סבר איש מהנחלאים כי אכן הם ממשיכים את דור הפלמ"ח. מה שכן, הם אימצו להם את הלבוש המרושל של לוחמי הפלמ"ח, כאילו בכך סבר מישהו כי הם אכן פלמחניקים. ובעניין הלבוש, לא תמצא נחלאי שאינו מקפיד על לבוש מרושל, ממש כאילו התכונן למסדר. כל איש ורישולו עמו.

בשעה זאת הולכת חבורה לבושת מדים מאחורי עגלה רתומה לטרקטור. מדי פעם הם מתכופפים, מרימים אבן מאבני השדה ומשליכים אותה אל העגלה. מכשירים את אדמת ארץ ישראל הנגאלת, מסקלים את השדות.

יוד הלך גם הוא אחרי אותה עגלה כשהוא מסקל אבנים ומהרהר בעניינים העומדים ברומו של עולם. לצידו עבדה רינה, מגלגלת בלשונה ללא הפסק. עכשיו היא שואלת: "תגידו בשביל מי אנחנו עושים את כל העבודה השחורה הזאת? מה זה הגאולת ארץ הזאת? אנחנו מנשלים מישהו אחר מאדמתו."

"ששש," הרגיע אותה דניאל, "מה את מתרגזת? איך אנחנו מנשלים אם אנחנו מסקלים אדמה שמעולם לא עיבדו אותה?"

"כן, ממש אדמת בראשית" השיבה רינה בליבה. אך לא השמיעה קול, שכן גם היא, כמו רוב בנותינו, נוהה היתה אחרי דניאל, אי לכך החרישה. "מה היא משוגעת לקלקל לעצמה סיכוי בגלל איזה חלקת אדמה שנויה במחלוקת?" פנתה ליוד ואמרה לו:

"נו יוד מה חדש בממלכת הרוח? כתבת משהו חדש?"

"לא, השיב לה יוד. אני עוד חושב על אותו זוג שסיפרתי לכם עליו.

"אה, שפרה והחבר שלה? מה התאהבת?" והחלה להקניטו:

"תראה כמה בנות יש לנו בגרעין, מה יש לך ללכת לחפש במקומות רחוקים?"

יוד חשב שהשיחה אינה לרוחו, אך לא העז להעיר לה דבר שמא יפתח עליו שטפון מלים מכל העברים, אי לכך שתק וחיכה לחלוף השיטפון. אך בינו לבין עצמו חשב כי העניין של אותה שפרה אינו מפסיק להעסיק אותו. הנה כבר חלף לו שבוע מאז אותו סיור והוא אינו חדל להרהר בה. הוא כבר היה פעמיים בירושלים מאז ולא היה לו העוז ללכת לבקר אותה. "ומה אם התפייסו בני הזוג? הרי אני אעשה צחוק מעצמי." מצד שני, אם אכן כך והיא נפרדה ממנו הרי זו הזדמנות שאין שניה לה. זכר את דבריו של יואל מהפרדס שהיה כאח בוגר עבורו: "אם חשקה נפשך בבת, מהר רתום את סוסך האביר וצא אליה. מבעד לחלונה היא משקיפה מתי תבוא לחטפה. " או שהיה אומר לו: "נגד את הברזל בעודו חם." והרי אמירה זו יאה ביותר לשעה זו. עוד הוא זוכר את מצעדה לפניו, ואת אמירתה אליו שהוא נחמד. "אני באמת צריך לרתום את סוסי".

סוף סוף גמרו לעבוד וחזרו כולם אל ההיאחזות כשהם יושבים על הפלטפורמה מאחור.

בהגיעם אל ההיאחזות ראו מכונית אמריקאית גדולה כאונייה ולידה נקהלים מספר חיילים ואזרחים. עד מהרה זיהו את דמותו של הרצפלד, זה שליווה כל היאחזות וכל נקודת ישוב חדשה באהבה כאילו יוצאת חלציו היא. בהגיעם אליו קרא להם הרצפלד ובישרם כי אוטוטו תאוזרח ההיאחזות וכי צריך להכין טקס לקראת עלייתם על הקרקע. ועוד בטרם הגיבו כבר נשמע קולו הצרוד: "שורו, הביטו וראו,/ מה גדול היום הזה היום הזה, / אש יוקדת בחזה/ והמחרשה, שוב פולחת בשדה." הליצנים שבחבורה היו הופכים את מילות השיר ושרים כך:"אש יוקדת בשדה והמחרשה שוב פולחת בחזה" אך הרצפלד מעולם לא שמע אותם. כל כך שרוי היה בתפילתו זו ששום רחש מן העולם לא היה יכול לחדור את מעטה אמונתו.


אחרי הביקור של הרצפלד נשלחו יוד וחבר נוסף מהגרעין שיצא לחופשה, לאבטח את הרצפלד עד ירושלים. אחרי הליווי, ציוו על יוד "תקנה את מה שרשום פה בפתק ותלך לישון בדירה של קיבוץ מעלה גופר. בבוקר יבוא לאסוף אותך המדריך החקלאי מקיבוץ נחשון ותחזרו יחד להיאחזות. "

יוד ידע שחברו מתן, סדרן העבודה, סידר לו את הנסיעה הזאת כדי שיוכל לפגוש את שפרה. ואכן, אמר לעצמו: "מה יכול לקרות? מקסימום תתן לי כוס קפה ותשלח אותי חזרה. אך אם…" לא גמר את מחשבתו וכבר הם בירושלים. עוד שעתיים אור ואחר כך אני לעצמי.

עצר שוטרת ושאל אותה: "תגידי, איפה זה רחוב יהודית?" הוציאה ספרון קטן מכיסה, דפדפה בו מעט ואמרה: "זאת אחת הסמטאות של רחוב יפו לא רחוק משוק מחנה יהודה לצד השני."

מיהר יוד לסיים את ענייני ההיאחזות והלך אל רחוב יהודית מספר 2. התחיל להיות חשוך והוא קצת התברבר בדרך, אך בסופו ל דבר עמד בפתח הרחוב. הסתכל על הבית הראשון ברחוב וראה שמספרו 6. סבר שמכיוון שהרחוב קצר, אולי הוא בסופו ולא בראשיתו, אלא שגם בקצה הרחוב לא היה מספר 2 . חזר למספר 6 וראה שיש בו שלושה חדרי מדרגות. ניסה את הראשון ועבר דירה אחר דירה אך לא מצא את שמה של שפרה על אחת הדלתות. ניסה את כל הדלתות בכל חדרי המדרגות ולא שפר עליו מזלו, אין שפרה.

מבעד לאחת הדלתות שמע קולות, דפק בדלת והוזמן להיכנס. "או, חייל" נשמע קול בחורה במבטא אמריקאי, "מה אתה מחפש?" שאלה אותו. "אני ממש לא יודע איך להתחיל, אבל אני מחפש מישהי שגרה ברחוב יהודית מספר 2, ואני לא מוצא את הבית. הבית הראשון זה כאן והוא 6 ואני לא יודע מה לעשות?"

"שב, שב," אמרה לו הבחורה. "אני טרי, ואני מאמריקה, אני סטודנטית באוניברסיטה. אתה רוצה לשתות?"

"כן, אבל תראי,אני מחפש מישהי, ולא נעים לי להגיע אליה מאוחר, אני גם לא יודע אם היא בכלל תסכים לראות אותי. " והוסיף: "איפה זה מספר 2?"

"מה אתה דואג? בסוף אתה תמצא אותה. אם היא המכסה שלך ואתה הסיר שלה, אז הכל יתאים בסוף." אמרה לו את החכמה היהודית העתיקה, והוא נתחייך ואמר: "אצלנו היו מדברים על בקבוק ופקק". והיא השיבה לו: "מה זה חשוב בקבוק או סיר, העיקר הכוונה. בסוף סותמים אחד לשני את הפה וחיים בשתיקה כל החיים. לא?"

ליוד לא היה מצב הרוח הנכון להרהורים פילוסופיים ולא ידע מה להשיב. הוא שמח כשהיא הציעה לו קפה. הם פטפטו על הא ועל דא עד שלבסוף קמה ואמרה:

"תשמע, אתה ממש נחמד. בדיוק כמו ששפרה סיפרה לי."

"את מכירה אותה?" נזדעק יוד, "איפה היא?"

"היא לא בירושלים היום, אבל היא אמרה שאתה תבוא, אז היא השאירה לך את המכתב הזה." והיא הושיטה ליוד מעטפה קטנה ועליה היה מצוייר פרח, ומתחתיו כתוב: "לכבוד הומרוס".


* * * * *





פרק שני

אתם יודעים איך זה כשאדם נופל ברחוב? פתאום האנשים נעשים טובי לב. הם מיד ניגשים ומנסים לעזור לו איש איש כמידת יכולתו. אחד קורא להרים לו את הראש, שני צועק: "לא את הראש, את הרגליים!" אחר אומר: "תנו לו לנשום." בקיצור עד שלא ימות מטוב לבם, לא יניחו לו.

הם יוצרים סביבו מעגל בלתי חדיר, מעגל המון חי ורוחש, מורכב מהמון בני אדם שקיומם תלוי במסכן שזה עתה נפל ואיבד את הכרתו. אם יקום מיד, אבדה להם שעתם וישובו אל שממון חייהם, אך אם יאריך בתרדמתו, או אז יש תכלית להמונם.

אני יועזר, גר באיזור השוק. לא רחוק מכרם בני תימן, אם כי לא ממש בקרבם. מרחוק ראיתי את ההמון הנקהל ומיהרתי אל ההמולה. עצרתי ליד מוכר הגבינות והחמוצים ושאלתי אותו מה קורה? הוא מדד אותי מלמעלה עד למטה ואמר:

"מזל טוב, יועזר גדל. ממתי אתה בצבא?"

אמרתי לו שעברה כמעט שנה מאז שהתגייסתי, ואני כבר ותיק. האמת שקצת נפגעתי. סבור הייתי שכל העיר עוקבת אחר התקדמותי בצבא. הבלעתי את עלבוני ושאלתי שוב: "מה קרה שם?"

"אה, איזה חייל נפל שם, התעלף ועכשיו הם הורגים אותו במחנק."

ניגשתי אל מעגל האנשים ונדחקתי ביניהם. הם הניחו לי לעבור. אולי חשבו שאני חברו של אותו חייל. כרעתי על ברכי לידו ובדקתי לו דופק. הוא פקח את עיניו ואמר לי בשקט:

"הכל בסדר, איך אני יוצא מפה?"

"מה זאת אומרת איך אתה יוצא מפה? אתה קם והולך, מישהו יעצור אותך פה?"

"אני לא רוצה לאכזב אותם" אמר לי החייל, "הם סבורים מי יודע מה קרה לי, ואני סתם התעלפתי מחולשה. עכשיו אם אני אקום ואלך הם יתאכזבו."

"תשמע" אמרתי לו, "חיילים יהודים, במיוחד עכשיו, לא מתעלפים סתם. קום תשען עלי, תעצום את העיניים ואני כבר אוציא אותך מכאן. רק תגיד לי איך קוראים לך?"

"אני, קוראים לי יוד" ענה לי. חייכתי אליו: "מה, זה אתה יוסי מהשב"כ?"

"לא, לא. אני יוד, אבל מה זה חשוב לך עכשיו?"

שתקתי, אך חשבתי לעצמי שאין כזה שם יוד, אבל נטפל בזה אחר כך. וכך קמנו לאט לאט, ואני הובלתי אותו מתוך ההמון בכיוון בית אמי.

כשהגענו אמי כבר היתה בבית, עסוקה היתה בהכנת ארוחת הצהריים. ריח התבשיל מילא את חלל המטבח הקטן והתפזר לשאר חלקי הבית הזערורי שלה. כשראתה את האורח לא אמרה דבר. רגילה היתה באורחים מזדמנים שהבאתי הביתה. ורק ביקשה שאערוך את השולחן.

"אני מקווה שאין לך בעיה עם מאכלים חריפים" אמרה לחייל שהבאתי.

ישבנו ליד השולחן ואכלנו. יוד אכל בזהירות וניכר בו שאינו מורגל באוכל חריף. הצעתי לו לשתות מן המרק החם.

"זה יקל עליך מעט מן החריפות."

הוא חייך ואמר שגם המרק חריף. אמי שאלה אותו אם הוא רוצה שתכין לו משהו אחר והוא סירב.

"אני אורח לא מתוכנן, אתם לא חייבים לי שום דבר. והנה אני כבר הולך."

"לא, לא, יא חביבי. אתה לא הולך לשום מקום." אמרה לו אמא שלי. "קודם תתרחץ, אחר כך תנוח, ואחר כך תלך לרופא."

"אני לא הולך לשום רופא" אמר יוד, מה הוא כבר יכול לעשות לי. אמי התבוננה בו ואמרה:

"זאת לא הפעם הראשונה שאתה נופל ככה ברחוב, נכון?"

יוד גמגם משהו ופתאום אמר: "כן, נכון, אני חולה במחלת נפילה והסתרתי את זה מהצבא. עד היום, מאז שהתגייסתי לא קרה לי שום דבר."

"אתה חייב לדווח לצבא" אמרה אמא שלי. "מישהו חייב לדעת מה קורה איתך?"

"לא!" פסק יוד, "אני לא חייב. יש לי עכשיו להיות שנה בהיאחזות ואחר כך בקיבוץ, זה כמעט אזרחות. למה שהצבא יידע? הוא יזרוק אותי."

"אמא, תעזבי אותו. מה יש לך את ממנו? הבן אדם ילד גדול והוא יכול להחליט לבד." אמי שתקה ואני שאלתי אותו:

"תגיד, מה זה היוד הזה שאתה קורא לעצמך?" ראיתי שהוא מהסס והוספתי:

"מה זה כבר יכול להיות? שם של בחורה שאתה מתבייש? יונה או משהו כזה?"

"יותר גרוע. השם שלי זה ישו, ואני לא מוכן שיקראו לי ככה." והוא סיפר שבילדותו היה חוטף מכות מהילדים האחרים בגלל השם שלו. הם היו קוראים לו "נוצרי" ומעליבים אותו. יום אחד כשהיה בן שלוש עשרה ברח מהשכונה. ומאז הוא קורא לעצמו יוד ואף אחד לא יודע מה פירושו.

התבוננתי בו בבחור הזה. לא יודע איך בישיבה אחת נפלטו ממנו שני סודות, גם האפילפסיה וגם סוד שמו. אין זאת כי טוב לבה הבלתי מאיים והנוטע אמון של אמי, שחררו את חרצובות לשונו.

"למה בכלל הגעת לתל אביב?" שאלה אמא שלי.

"יש לי רגילה, אז באתי לחפש מישהי שאני מכיר שנמצאת עכשיו באיזור הזה" ענה יוד והשתתק.

"טוב", פסקה אמא שלי. "אם אתה הולך לראות מישהי כדאי שתיראה טוב. לך למקלחת, אחר כך תנוח קצת ואני אכבס לך את המדים כדי שתיראה טוב לפגישה." יוד התחיל להגיד משהו אך אמי השתיקה אותו:

"נו, עוד לא התרחצת? יאללה, למקלחת."


* * * * *





פרק שלישי

שוק הכרמל כבר אסף את עצמו אל מנוחת לילו. רוב הדוכנים כבר נסגרו ורק אי פה אי שם עוד נראו סוחרים אחדים מסיימים את משמרתם. רוב סוחרי הבגדים כבר הלכו, הירקנים פסקו שורר, ורק שוטפי השוק הצליפו בצינורות המים אל הרחוב והדיחוהו לקראת משמרת הלילה.

עוד מעט יחשיך. ועם חשכה, אשמורת ראשונה תעלה על יצועה. מקרבת את קשי היום -עבדי חייהם, להיאחז במתת היקרה מכל: להיאהב, להתכרבל זה בזה, למצוא ניחומים בהיכלי נפש.

רוח קרה תסער מן הים, שורקת בחלוניהם להביא בכנפיה ריח של מקומות אחרים, מקומות נחלמים אשר לעד לא יבואו בהם.

זו השעה שנדלקים הפנסים האדמדמים בפתחי קובות קטנות ליד הים, ובעוד הרברט סמואל נאבק בירקון שעתו של מי היא, משוטטות להן זונות הרחוב העלובות. עושות מלאכת קודשן בחצרות לא להן, מולכות ברמה בתחתית ערימת עלבון חייהן. עבורן הרוח היא אחות נאמנה. זו הרוח אשר תסיע אבק, טינופת וניירת מן החוף אל תוככי אלנבי, בואך שכונות הפועלים מדרום לדרך יפו. זו הרוח המכשירה עבורן את הרחוב ומנקה אותו מזוהמת עמלן.

יוד לא ידע כיצד טעה בדרכו ובא עד לכאן. מבקש היה ללכת אל רחוב שפר והנה הוא ליד הים, הודף בלא קול את קריאות הבנות מכאן ומכאן. הגיע אל הים ועמד. הגלים התנפצו לפניו מזדהרים באין סוף טיפות כסף, טיפות המסמנות את גלימת האופל של הים המסתתר כאורב, שולח גלים לרגל את הארץ שטרם נכבשה.

כשנרטבו נעליו של יוד התעורר ממחשבותיו ונסוג בבהלה. אז נזכר במטרת בואו, והחל לחשב צעדיו. אמר בליבו לחזור ונזכר במפה שלמד בעל פה: צריך ללכת ברחוב אלנבי עד לאיזור שוק הכרמל ומשם לפנות ימינה ברחוב הכרמל עד שיפגוש את רחוב שפר. משם קלה הדרך אל הבית ששפרה כתבה לו במכתבה.

"השעה כבר מאוחרת ואין זו שעה נאה להופיע אצל בחורה", חשב בליבו. אך היתה לו הרגשה שהיא לא תקפיד איתו ותקבל אותו בשמחה. לא ידע על מה הוא נסמך, אך כך קיווה. חצה את רחבת האופרה, אוטם אזניו לקריאות המזמינות מפתחי החצרות. אינו שומע את קולות הגברים המפתים בתחפושות נשים מפתחי תאים מאדמים. הולך נכחו, חותר במעלה אלנבי. הנה גאולה מימין, עוד מעט יחלוף על פני המשוררים משמאל, והנה הגיע אל פתחו של הכרמל. חצה את השוק והגיע אל הבית שבמפגש הכרמל עם רחוב שפר, פנה שמאלה עד הבנין שחיפש וטיפס במדרגות. מנורת ניאון היתה דבוקה אל אחד מעיקולי חדר המדרגות והאירה באור קלוש את חלל המדרגות. המקום היה מאובק וריח של דבק חריף היה באוויר. ראה דלת ברזל גדולה קבועה בקיר הימני וחשב שאין זה נראה כמו בית מגורים, אימץ את עיניו לקרוא את הכתובת "נגרית…" לא הצליח לקרוא את ההמשך המטושטש. המשיך במעלה המדרגות ומצא עצמו על הגג. אורות של פנסי רחוב האירו את הגג והוא ראה חדר כביסה שהוסב כמו בבניינים רבים לדירת גג קטנה. חלון הדירה האיר והוא מיהר לעברו. ראה את הדלת ומיהר להקיש בה. באמצע תנועתו התעורר בו חשש שמא הוא טועה וחדל להקיש בדלת. התרחק מעט וסובב ראשו לאחור. פתאום שמע קול גבר:

"כן, את מי אתה מחפש?"

"סליחה, אני מחפש בחורה בשם שפרה, כנראה טעיתי, אני כבר הולך" השיב יוד.

"לא, זה בסדר לא טעית. שפרה נמצאת כאן, בוא תכנס." הזמין אותו הבחור בחיוך. יוד נכנס אל הדירה והתבונן סביב. אכן, היתה זו דירה קטנה, שני חדרים אחד קטן והשני גדול ממנו אך במעט. ממול לחדר הגדול היתה מרפסת שסגרו אותה בתריסים ושימשה כמטבח קטן עם שולחן אוכל מתקפל. נראה היה שזו דירת סטודנטים, אך היא נראתה מזמינה.

נכנס אל החדר הגדול ועמד נבוך. היתה שם ספה שולחן נמוך וכורסה ישנה, אך הוא המשיך לעמוד.

"איפה שפרה?" שאל יוד.

"היא יצאה להביא משהו מהקיוסק. שב, היא מיד תיכנס" ענה לו הבחור והציג את עצמו בשם איציק.

"ואני יוד" ענה לו יוד.

"אתה יוד?" צחק איציק, "תגיד, איפה היא מוצאת אתכם השפרה הזאת?" ובטרם הספיק יוד לענות לו נפתחה הדלת ושפרה נכנסה.

בבת אחת נמלא החדר אור, התרגשות גדולה היתה בו ביוד והוא ניסה להסתירה, מקווה שלא רואים עליו כלום. שפרה התקרבה אליו ואמרה:

"איציק, תכיר, זה הומרוס, החייל שסיפרתי לך עליו."

"אבל הוא אמר לי שקוראים לו יוד," ענה לה איציק.

"כן," אמרה שפרה "ככה הוא קורא לעצמו, אבל הוא הומרוס. ואתה תעזוב אותו בשקט. הוא בא אלי."

יוד נבוך עוד יותר, הוא לא רגיל היה שמדברים בו ועוד בנוכחותו, הרגיש שהוא מזיע, אך לא יכול היה לשלוט בגופו. ראה ששפרה ואיציק מחליפים ביניהם מבטים בהסתר, ואמר:

"טוב, אני רואה שבאתי בזמן לא טוב, אני הולך."

"מה פתאום? אתה לא הולך לשום מקום, חייל שלי, אתה נשאר פה. איציק תראה איזה רע אתה, מה עשית לו? הפחדת אותו."

יוד חש עצמו במרכזה של פנטסיה, ורצה לברוח משם, אך רגליו נשארו נטועות במקום. מצד אחד יש בו כמיהה גדולה אל שפרה, אך מצד שני חשב שאולי היא מלגלגת עליו. וכאילו להרגיעו הגיע אליו קולה:

"אנחנו צוחקים, אל תחשוש. איציק הוא אח שלי, והוא כבר הולך." והיא הוסיפה:

"עכשיו אני אלך להכין לנו לשתות ואתם תשבו לכם פה עד שאני אחזור, טוב?"

הם שוחחו ביניהם בזמן ששפרה שהתה במטבח. ואיציק סיפר ליוד שהיא אחותו הצעירה והיחידה. ובכל פעם שהיא יורדת מירושלים לתל אביב היא משתלטת לו על הבית והוא צריך לנדוד עד לרמת גן, שם יש להם דירה שהורישו להם הוריהם. ההורים עצמם כבר אינם בין החיים. הוא, איציק, מתגורר בדירה פה במשך השבוע. רק בסופי שבוע הוא גר בבית ברמת גן.

"אני מעדיף לגור כאן קרוב לעבודה, יש לנו בבניין הזה בית דפוס קטן שבו אנחנו מדפיסים ספרים שאף אחד לא קורא, אבל כולם מדברים עליהם. אם תשאר פה עד הבקר, אני אראה לך את המקום מחר." שפרה נכנסה ואיציק קם ואמר שהוא הולך, אבל הוא יראה אותה מחר בבקר.

אחרי שאיציק הלך קראה לו שיבוא אל המטבח, ושם על השולחן חיכתה לו ארוחת ערב מפוארת: חביתה, סלט ירקות, גבינה ושמנת של תנובה. אבל התיאבון היה ממנו והלאה.

אכלו ושתקו, כאילו שעם יציאתו של איציק נסתתמו מעייני פיה. כשגמרו לאכול אמר לה יוד:

"אולי אני אכין קפה, אם את רוצה? בהיאחזות אני המומחה הכי גדול לקפה." היא קמה והוציאה קפה, סוכר ופינג'ן קטן ואמרה:

"בבקשה"

וכשעמדה קרוב אליו, הריח את ריחה וחשש שליבו מתפקע והחל לרעוד. פחד שעוד מעט יקבל התקף נפילה, ונצמד אל הקיר. כשראתה שפרה אותו מתרחק אל הקיר חשבה שהוא מתרחק ממנה ועננה העיבה את פניה.

"אתה אינך יודע, אבל מאז אותו יום שראיתי אותך בים המלח, לא הפסקתי לחשוב עליכם, החיילים ועל מה שאתם עושים."

"ואני לא הפסקתי לחשוב עלייך…" פלט יוד, והשתתק בבת אחת, נבהל מדבריו שלו.

"מה, באמת?"

ולפני שענה הריחו את הקפה שגלש וטינף את הכיריים. מיהר לכבות את האש ומזג להם קפה שרוף.

"אני מצטער, בדרך כלל אני לא מתבלבל כשאני עושה קפה. אבל איתך אני לא יודע מה קרה לי."

שפרה לקחה את הקפה ושפכה אותו לכיור, ואחר כך אמרה:

"תשמע, הומרוס שלי. אני לא הפסקתי לחשוב עליך מאז שראיתי אותך. וגם אני מאד מאד מתרגשת. אז קום וחבק אותי, אולי זה יעביר לנו את ההתרגשות…"

(זה המקום להניח להם להיות לבדם לזמן מה. נאפשר להם להכיר זה את זו בלי להסיג גבולם. אל תדאגו, הם לא ייעלמו לנו כרצונם. והרי הם יושבים איתן אצלי. וכל אשר יקרה להם מכאן ואילך, כבר קרה. והוא חקוק בלבי לעד. ואתם יקירי, התאזרו נא בסבלנות. עוד נכונו לנו ימים ועלילות.)


* * * * *





פרק רביעי

רחשים שנשמעו מכיוון הדלת הקיצו אותי משנתי. התבוננתי בשעון שזהר על הקיר וראיתי שכמעט הגיעה השעה שבה אני צריך להתעורר. ואז גם השעון המעורר צלצל והשכיח ממני את הרחשים בדלת. השעה חמש וחצי. אני צריך להתארגן, לאכול משהו, ללבוש את המדים ולצאת לדרך. המפקד שלי יאסוף אותי בשש וחצי ואנו ניסע אל הבסיס שבו אני משרת. קמתי ממיטתי ונעתי בשקט אל חדר הרחצה נזהר שלא להעיר את אמי. כשיצאתי מן הרחצה שמעתי שוב את הרחש, כאילו איזה חתול מתגרד בדלת. הצצתי מבעד לעינית הדלת אך לא הבחנתי בדבר. גמרתי להתלבש והרחש שוב נשמע. פתחתי את הדלת וראיתי להפתעתי את יוד ישן כשגופו מקופל ליד הדלת. טלטלתי אותו והוא התעורר בבהלה.

"מה אתה עושה ליד הדלת?" שאלתי אותו. הוא הסתכל בי מבולבל . חזרתי ושאלתי:

"איפה היית כל הלילה? איך היתה הפגישה? למה לא חזרת לישון? ומה בכלל אתה עושה ליד הדלת?"

"???"

לא היה עם מי לדבר. הוא פשוט בהה בי ולא הגיב.

הקולות הביאו את אמי אל הדלת.

"מה אתם עושים שניכם ליד הדלת? תכנסו הביתה." קולה של אמי הרגיע את יוד והוא השיב:

"חזרתי מאוחר ולא רציתי להעיר אתכם, אז אמרתי לחכות ליד הדלת ונרדמתי."

"נו ואיך היתה הפגישה?"

יוד לא השיב, הוא חייך ושתק. מיהרתי לצאת כי הגיעה שעתי. קיוויתי שבשובי מהצבא הוא עוד יהיה בבית.

אחרי הצהריים כשחזרתי הביתה הוא עוד היה במיטה. אמי הילכה על בהונות וטרחה בשקט בהכנת האוכל. פניתי אליה ושאלתי אותה איך עבר היום והיא היסתה אותי. "אל תרעיש הוא ישן." היכרתי את הצליל הזה בקולה של אמי, היה זה צליל רחוק, מן הימים שעוד היה לה ילד שצריך לדאוג לו. לא הבחור הפרוע שנהפכתי להיות. נראה שמדמה היא כי מצאה לעצמה את הילד הקטן שאבד לה בי, והיא חוזרת לתפקיד שכה אהבה לפני שנים. גיחכתי בלבי ונכנסתי לחדר שבו ישן יוד. אם אני מזהה נכון אז היוד הזה הוא חתול רחוב אמיתי, לא פחות ממני. רק שנדמה לי שאין בו את אותה ציניות שמצויה בי בשפע ומרגיזה את מכרי.

"נו?" פניתי אליו. "אני רואה שישנת טוב. ספר איך היה אתמול."

"שמע, התנהגתי כמו מפגר. בהתחלה ישבתי עם האח שלה, והוא קצת צחק עלי ואז היא סילקה אותו. נשארנו רק היא ואני ואכלנו. אחר כך היא פתאום אמרה לי לחבק אותה. אני התחלתי לרעוד, מה אני אגיד לך. מזל שהיא חיבקה אותי, פשוט נתמכתי בה, אחרת הייתי נופל שם. ואז היא מתחילה לשלוח אלי ידיים ומגרה אותי משהו אש. מרוב התרגשות ניסיתי להוריד את המכנסיים בלי לחלוץ את הנעליים לפני כן. ואז הסתבכתי כמו איזה מטומטם. והיא עומדת שם וצוחקת בהיסטריה. אתה מתאר לך איך זה נראה? אני עומד עם התורן שלי מתוח עד השמים ויש לי אזיקים על הרגליים. ואני לא מצליח לא לחלוץ נעלים ולא לפשוט את המכנסיים."

"והיא צוחקת?"

"כן, היא פשוט צוחקת ואני לא יכול לזוז."

"ובסוף?"

"בסוף היא נרגעה מהצחוק, הרימה לי את המכנסיים, חלצה לי את הנעליים והפשיטה אותי. אתה יודע איזה בושה זאת? איבדתי את הבטחון, והחשק עבר לי." הסתכלתי בו במסכן הזה. תיארתי לעצמי את המצב וריחמתי עליו. איזה חוסר נסיון. לא שלי היה מי יודע איזה נסיון. אבל פה בתל אביב היו לי כמה הזדמנויות. ובצבא, פה ושם יצא לי להיות עם חיילת או שתיים. אני שמתי לב שככל שאני מעמיד פנים שזה לא איכפת לי, ככה הן נמשכות אלי יותר. אבל יוד לא נראה לי הטיפוס למשחקים כאלה.

"לא יודע איך" שמעתי את קולו של יוד , "כשנרגעתי הסתכלתי על שפרה. היא כיסתה את עצמה במין יריעת בד גדולה, והסתכלה עלי באהבה, כן, באהבה. לא זלזול ולא לגלוג, פשוט אהבה. ונפשי יצאה אליה. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, וגופה שהיה קר הלך והתחמם. והרגשתי זרמים של פחד ותענוג חולפים בכל גופי, וכשנפלנו שנינו על המיטה היה לנו טוב, שזלגו דמעות מעינינו."

"הומרוס," אתה יודע שככה היא קוראת לי? "אני חושבת שאני אוהבת אותך מאד מאד."

כבר שמתי לב שכשהיא רוצה להדגיש משהו היא אומרת "מאד מאד".

"ומה זה אומר?"

"זה אומר שאתה שלי. וזה אומר שעכשיו אני לא אישן בלילות בגלל שאני אדאג לך. וזה אומר שמעכשיו אני רוצה שתספר לי הכל עליך. מאיפה באת ולאן אתה הולך, ואיך נכנסת לחיים שלי, ולאיפה אנחנו הולכים מכאן."

"לאיפה? אני חוזר לצבא, ואת תחזרי לירושלים ללימודים שלך באוניברסיטה. ואנחנו ניפגש בחופשות שלי."

"אני יכולה לבקר בהיאחזות שלכם."

"לא, לא, אסור לך."

"מה פתאום אסור לי? יש לי חבר בהיאחזות, מותר לי." פסקה. "ועכשיו תספר לי עליך הכל."

שתקתי.

"נו…"

"מה יש לספר?" אני כמו כולם. נולדתי בארץ, למדתי עד שהפסקתי. הלכתי לשומר הצעיר ומשם לקיבוץ ולנח"ל. עכשיו אני בהיאחזות "מעלה גופר" ובעוד חמישה ימים נגמרת ה"רגילה" שלי ואני צריך לחזור להיאחזות. אז אולי במקום סיפורים נלך לטייל כמה ימים ביחד?"

"סיפורים?" צווחה עלי, "סיפורים זה הכל! מה אתה מציע לי טיולים, אני רוצה סיפורים. אתה תספר לי ואני אספר לך. וכל מקום שנהיה בו יהיה רק מסגרת לסיפורים שנספר. אז אל תזלזל בסיפורים. סיפורים זה כל מה שיש."

"טוב," חייכתי אליה, "אז תספרי לי את ואני אבין למה את מתכוונת."

לפתע נעצבו פניה. הסתכלה בי, תוהה שמא טעתה בי. ואני כל כך הבנתי את רחשי פניה, ופרצופי כנראה הגיב למחשבותיה. והיא ראתה שאני חושש שמא תדיח אותי ממלכותי, זו שרק עתה ירשתיה, והיא האירה את פניה אלי ואמרה:

"יש משהו שאני חייבת לסיים מחר. הרי לא ידעתי שתבוא. מחר בערב אתה ואני ניסע מפה. עכשיו אנחנו נלך לישון. אני אצא מוקדם וכשאחזור נמשיך בתוכניתנו."

"ואיך הגעת לפה בבקר?" שאלתי אותו.

"אחרי ששפרה קמה והלכה, לא רציתי להישאר שם לבד. אז התלבשתי ובאתי הנה." ענה לי בטון של ברור שככה זה.

אני מתבונן בבחור הצנום המספר לי את סיפורו, וחש כמה קל ליפול שבי אחריו. אני תוהה אם הוא יודע את הכוח שיש בו? אני עצמי מתחיל להתאהב בו. לא הספקתי להתעמק בתחושתי כשאמי קראה לנו לבוא לאכול.

בערב ההוא יצא יוד אל שפרה, הלך ולא שב. הוא לא נטל איתו את חפציו, וסבורים היינו שישוב בלילה או לכל המאוחר בבקר. אך במקום שיגיע הגיעה שיחת טלפון ממנו. נדמה לי שזה היה יומיים שלושה לאחר שיצא. הוא סיפר שישב עם שפרה כל אותו לילה לארגן חפצים לטיול, וכי עוד באותו הלילה נטלה שפרה את המכונית של אחיה והם נסעו צפונה.

אמי ואני חזרנו לעיסוקנו וציפינו שיוד ישוב כעבור יומיים או שלושה. ציודו הצבאי היה מונח בביתנו. תרמיל קטן ובו מדי צבא, נעלים צבאיות וזוגות אחדים של תחתונים וגרביים. אחרי שחלפו שלושה ימים נוספים החלה אמי לדאוג. אמרתי לה שלא תהיה מוטרדת. "הוא בטח חוגג עכשיו עם השפרה הזאת, כנראה שהיא שווה איזה נפקדות קטנה." אמרתי לאמא שלי. "ישבע ממנה ויחזור, מה את דואגת?" אמא שתקה כמסכימה, אך אני ידעתי שהדאגה מנקרת בה. האמת היא שגם אני החל מנקר בי איזשהו חשש.

ביום שלישי, שבוע אחרי צאתם לטיול, דפק על דלתנו יצחק לוי, בעל בית הדפוס שבקצה השוק. בעבר כשהייתי תלמיד בתיכון עבדתי אצלו לפעמים. הייתי עוזר לו לארוז ספרים ולהעמיס אותם על הטנדר. התפלאתי לראות אותו עכשיו, כי הוא יודע שאני חייל ואין לי זמן לעזור לו. אמרתי לו את זה, אבל הוא אמר לי שהוא מחפש את אחותו.

"מי זו אחותך, ולמה אתה מחפש אותה פה?" שאלתי אותו. והוא השיב לי שאחותו זו שפרה והיא יצאה עם האורח שלנו לטיול וטרם חזרה, והוא דואג לה מאד.

לא יכולנו לעזור לו כי גם אנחנו היינו די מודאגים. בעיקר אמא שלי שהתייחסה אל האסופי שלנו כאילו היה בנה האובד. אני עצמי הייתי מופתע מן הידיעה כי אחותו של המעסיק שלי היא הבחורה של יוד, ואף כי מעולם לא ראיתיה, ואפילו לא ידעתי שיש ליצחק לוי אחות, חשתי כאילו יש לי אי אלו מניות יסוד בה.


* * * * *





פרק חמישי

התחנה הראשונה במסעם היתה ליד מעברת הרצליה סמוך לחוף הים.

שפרה החנתה את המכונית ליד אחד הצריפים והם צעדו ברגל בין הצריפים לכיוון החוף. רחוק מהם מימין, נראה גוש בניינים נמוך שגדרות תיל הקיפו אותו. "פה היתה המשטרה הבריטית לפני שקמה המדינה" הכריזה שפרה. "בתחנה הזאת היה רדאר שהיה מכוון אל הים כדי לצוד אניות מעפילים. יום אחד באה ההגנה ופוצצה להם את הרדאר ונהיה פה שקט. מאז יש פה מלא מעפילים. אפילו מקום לא מצאו לכולם אז הם גרים בצריפי הפח האלה."

יוד תלה בה עיניים בולע בשקיקה את דבריה, ושפרה המשיכה ללהג. "תראה תראה איך הם גרים פה. הקירות מצופים פחים של חביות ששיטחו אותן. בטח חם להם בקיץ, בגלל זה הם כל הזמן בחוץ." ואכן, המקום נראה כמו כפר בדואי בנגב. בין בתי הפח היו גדרות מחוטי ברזל ששימשו גם כחבלי כביסה שעליהם היו תלויים בגדים. הרבה בגדי ילדים שצבעיהם דהו, ובגדי תינוקות, בעיקר חיתולי בד שידעו כבר תינוקות רבים. הם המשיכן ללכת בין הצריפים, חוצים גדרות וחצרות מבלי שמישהו יעיר להם כי מסיגים הם גבולו, כאילו זה מנהג המקום.

כשיצאו מן המעברה ראו את הים מולם והם מהלכים על שפת מצוק. חריץ עמוק ירד מראש המצוק אל החוף והם גלשו בו במהירות אל המים. על קו החוף התחילה שפרה להשתטות, היא חפנה חול בידיה וידתה אותו אל יוד. הוא חמק ממנה ונפל למים. שפרה באה בעקבותיו אל המים והוא משכה פנימה. הם רבצו חבוקים בבגדיהם במים, חוקרים זה את זה בעיניהם, לשונותיהם, ידיהם וכל מה שיש להם כשפתאום שמעו קול בכי. הם הרימו ראש וראו ילד קטן לבוש בבגדי חג עומד על החוף סמוך למים. הילד בכה ללא סיבה נראית לעין. הם יצאו אליו והוא נבהל עוד יותר ובכיו גבר. שפרה קרבה אליו והושיטה לו יד מלטפת.

"אל תפחד חמוד, לא נעשה לך שום דבר. מה קרה? איבדת את אמא?" הילד שמע אמה ואמר:

"יאממא".

"את לא רואה שזה ילד ערבי? הוא לא מבין את מה שאת אומרת לו?"

"מאיפה אתה יודע שהוא ערבי? אולי הוא עוד לא יודע לדבר?"

"כי הוא אמר יאממא זה מאיפה אני יודע. בואי נלך לחפש את אמא שלו."

מול ההגיון הזה לא יכלה שפרה לעמוד והם הלכו עם הילד לבקש את הוריו.

כשעלו אל ראש המצוק ראו עיניהם חומת אבן גבוהה בצד הדרומי של הרכס, ומתוכו מזדקר צריח.

"זהו סידנא עלי" אמרה שפרה, "אולי הוריו באו למסגד והוא נעלם להם? בוא נלך לשם."

בחצר המסגד היתה התקהלות קטנה סביב שני מוקדים. בצד אחד ישבו גברים ליד שייח' אחד מאזינים לדיבורו. ובמרחק מה משם ישבו נשים וילדים ליד מוקד אש וצלו עליו מיני ירק ובשר. כשנכנסו עם הילד אל המתחם פרצה אחת הנשים ביללות שמחה וחבקה את הילד האובד.

הנשים הזמינו את הזוג שלנו לאכול איתם אך הם סירבו באמרם כי עוד דרך ארוכה להם ועליהם להגיע לבניאס.

"סידנא עלי פירושו אדוננו עלי" הסבירה שפרה. "הוא היה מהחבורה שהקיפה את מוחמד במסעות המלחמה שלו, הצחבא שלו".

"אחלה מקום מצא לו העלי הזה לבנות לו את ביתו."

"מאיפה הבאת את זה?" שאלה לגלגה עליו שפרה. "והרי אין זה ביתו. זה רק מקום קבורתו, שנבנה אחרי מותו ע"י השליטים הממלוכים הרבה אחרי המעשים שמיוחסים לו. לא במקרה הם בנו את המסגד פה. הם חששו מיורדי הים מגנואה שמא יפלשו לארץ ישראל בדרך הים ועל ידי הקמת המקום הם הבטיחו שעולי רגל יהיו פה דרך קבע. שעינם תהיה תמיד צופיה אל הים להזעיק עזרה בעת הצורך. ממש כמו שעשו האנגלים מאות שנים אחר כך."

כשהגיעו למכונית שאלה אותו שפרה לאן הוא רוצה לנסוע. אמר לה שזה לא משנה לו העיקר להיות איתה. והיא חייכה ואמרה: "בסדר, בסדר, אבל צריך לישון באיזשהו מקום. יש מקום שאתה מעוניין בו?" יוד לא חשב כשנפלט לו:

"אולי ניסע לשניר? יש לי שם מכרים. זה קיבוץ חדש שזה עתה נוסד ושם יתנו לנו מקום לישון."

"טוב," אמרה שפרה, "ניסע לשניר."


* * * * *





פרק ששי

באמצע הלילה נשמעו דפיקות עזות על דלת ביתנו, מלוות בקריאות: "לפתוח, משטרה". התעוררתי בבהלה ויצאתי אל המסדרון, שם כבר עמדה אמי. "מה זה פה? מה הצעקות באמצע הלילה?"

"אולי במקום כל הדיבורים האלה תפתחי את הדלת?" הצעתי לאמא. היא ניגשה לדלת, הציצה בעינית ואמרה לי: "זה לא משטרה, זה חיילים."

"חיילים? מה הם מחפשים פה באמצע הלילה?" תהיתי.

פתחה את הדלת. נכנסו שלושה חיילים מגודלים, לבושים במדים של מם צדיקים. "אתה החייל?" שאלו אותי.

"מודה באשמה. מה קרה?"

"אתה בא איתנו."

"מה פתאום, מה קרה? לאן לבוא?"

"נסביר לך כשנגיע לבסיס."

נו, צבא. לא יכולים להתקשר, להגיד שיש כוננות וצריך לחזור? חייבים לעשות מכל דבר דרמה.

"תגידו" שאלתי אותם, "אני יכול לבוא באזרחי, או שאני צריך ללבוש מדים?"

"אל תתחכם." ענה לי אחד מהם, "לבש את המדים ובוא מיד". נו, היתה לי ברירה? הלכתי איתם.

הם הושיבו אותי בכסא האחורי של הסוסיתא, דחוק בין שניים מהחיילים, מתקשה להניע את גופי. כשנסיתי לשאול אותם מה קורה, לא ענו לי. התפלאתי, הם מתנהגים אלי כאילו אני איזה פושע. ממש לא קלטתי מה קורה. לא הייתי מודאג כי לא חשתי בשום סיבה לכך, אבל ההרגשה הדחוקה בין שני מגירי הזיעה שלידי לא היתה נעימה. שמתי לב שאיננו נוסעים לכיוון הבסיס שלי אלא ליפו. עברנו את ככר השעון, המשכנו ביפת ובאחת הסימטאות עצרה המכונית. השלט שהתנוסס לנגד עיני היה: "פיקוד הנח"ל".

"הי חברה, מה אנחנו עושים פה?" שאלתי אותם. "אני לא נחלאווי, אני מהמודיעין. טעיתם בדרך."

"שתוק יא עריק" פלט אחד מהם.

"עריק? מי עריק? אתם השתגעתם? אני עריק? מה קרה לכם?"

"שתוק, ישוע בן דוד."

התמונה החלה מתבהרת לי, הם חושבים כנראה שאני יוד. מעניין מאיפה הם יודעים שהוא היה אצלנו. ובינתיים: "אני לא ישוע וגם לא מוחמד. אתם טעיתם. אני יועזר, מספר אישי 2035242 משרת במודיעין לא רחוק מתל אביב, נהנה מהשירות הצבאי שלי ואין שום סיבה שאהיה עריק. אז בבקשה, תחזירו אותי הביתה."

"מה, אתה לא ישו בן דוד?"

"לא. אני לא ישו בן דוד. נראה לי שאתם התבלבלתם כהוגן. ובינתיים 'הפושע הנמלט' שלכם באמת נמלט." איזה מטומטמים, מתנפלים על בן אדם בתוך הבית שלו, אפילו לא שואלים אותו לשמו. ועכשיו הם פתאום לחוצים.

"תראה לנו פנקס חוגר." ביקשו ממני .

"מה נזכרתם עכשיו? למה לא ביקשתם ממני כשהיינו בבית?"

אחד מהם, כנראה המפקד, לקח אותי לצד ואמר לי: "תשמע, אני מתנצל,אני לא יודע איך זה קרה. אבל מישהו דיווח שבבית שלכם נמצא עריק מהנח"ל בשם ישו. תבין, הטעות הזו יכולה לקרות. ראינו בחור צעיר שעונה על התיאור, שאלנו אותך אם אתה החייל ואתה אמרת כן. אתה מבין את המקריות?"

"תעשה לי טובה," עניתי, "הדבר הכי פשוט היה לבדוק תעודה. אתם לא עשיתם את זה. עכשיו אמא שלי בלחץ. לך תדע מה היא חושבת. לפי איך שנכנסתם היא סבורה ודאי שפרצה מלחמה."

"טוב… תראה… התנצלתי. אני ממש מצטער. עכשיו אתה יכול ללכת."

"ללכת? לא, לא יא חביבי, אתם תחזירו אותי הביתה בדיוק כמו שהוצאתם אותי משם. ולפני שתלכו אתה תבקש סליחה מאמא שלי."

"אני מצטער, אבל אין לנו רכב. חוליית לוכדי עריקים אחרת לקחה אותו." ובפנים המנסות להביע חוסר ישע, כמבקש את הזדהותי הוסיף: "תראה כמה עריקים יש וכמה מעט רכבים יש לנו. בחייך, אני בטוח שאתה יכול להרשות לעצמך לקחת מונית."

"שום מונית ושום דיליז'אנס. אתה תקח אוטו… אני רואה שיש פה עוד מכוניות, ותחזיר אותי הביתה. והכי חשוב, אתה תבקש סליחה מאמא שלי."

"טוב, נחכה עד שאיזה חוליה אחרת תחזור, אולי זה לא יקח הרבה זמן" ועוד בטרם גמר לדבר נכנס לתוך הבסיס 'גלדיאטור' נושא בתוכו להקת כלבי ציד ממין "לוכדי עריקים" מתוכו הורידו איזה נער מפוחד כשהם מובילים אותו בדחיפות וגערות לעבר אחד המשרדים. איזה מזל היה לי, חשבתי בלבי. היחס שקיבלתי מהחבורה שלקחה אותי היה טוב לאין ערוך מזה של אלה. רק חסר שהיו מתנהגים אלי כך, בטח הייתי מרים ידיים על מישהו, חוטף מכות ומסתבך במשהו אחר.

בינתיים חזר הבחור עם מפתחות הרכב ואמר לי: "יאללה, תעלה לקבינה, בוא נחזיר אותך הביתה."כשהגענו הביתה רצה לנסוע אך אני לא הסכמתי לרדת מהרכב, רציתי שיבקש סליחה מאמי. אינני יודע מדוע התעקשתי על כך, אולי מין נקמה קטנה. אחרי ויכוח קצר הסכים לצאת מהאוטו ואנחנו עלינו הביתה. אמא כבר היתה לבושה, מוכנה לקבל אורחים. כאילו שידעה שאנחנו מגיעים.

"אמא, החייל הזה רוצה להגיד לך משהו."

"שלום גבירתי, אני יעקב, מפקד חוליית לוכדי עריקים, אני רוצה להתנצל בפנייך על שהפחדנו אותך. זאת היתה טעות ואני מבקש סליחה."

"אני סולחת לכם, אולי תאכל עוגה?"

יעקב סירב בנימוס, אך זה כמובן לא עזר לו. הוא אכל עוגה ושתה תה, וקינח בעוד פרוסה, ושתה כוס נוספת. אמי חקרה אותו. מאיפה הוא? מה עושים הוריו? ואיך השרות הצבאי שלו. ופתאום שאלה אותו:"למה באתם לחפש את העריק אצלנו?" יעקב אמר שהוא לא יודע מי המקור, אך הם קיבלו ידיעה שהעריק ישו בן דוד שנעדר מהצבא כבר שלושה שבועות, נמצא בבית בשוק הכרמל. "כששאלנו פה בסביבה אם מישהו מכיר חייל הצביעו על הבית שלכם. המידע הזה יחד עם המקור שלנו התאימו ולכן פשטנו עליכם הלילה." והוא שוב התנצל וקם ללכת.

לאחר שהלך שאלתי את אמא אם פחדה והיא אמרה לי שלא. והפתיעה אותי כשאמרה: "איך שהצצתי בעינית ידעתי שהם באים לחפש את יוד אבל שתקתי."

"למה שתקת? אמא, הם לקחו את בנך יחידך, ואת שתקת? מה קרה לך?"

"אל תהיה כזה דרמטי, ידעתי שהם ישחררו אותך ברגע שיבררו את זהותך. "

"אבל אמא, את יודעת שיכולתי להסתבך?"

"להסתבך? במה?" תהתה אמי.

"במכות. את יודעת איזה אלימות הם מפעילים? תארי לך שהייתי מתרגז ומתחיל מכות? הם היו מפרקים אותי."

"זהו שידעתי שאתה בחור חכם ואחרי שתשקול את יחסי הכוחות תוותר על המכות, אז בכלל לא דאגתי." השיבה לי בחיוך של נצחון. "ועכשיו נחזור לישון."

לא הצלחתי להירדם , מחשבות טרדו את מוחי: אם הם שלחו חוליית לוכדי עריקים אות הוא כי יוד נעדר כבר הרבה זמן. כבר יותר משבועיים מאז שהגיע אלינו, כנראה שאותו זמן מאז שעזב את ההיאחזות שלו. מעניין איפה הם עכשיו. וגם השפרה הזאת, מעניין לאן היא סחבה אותו. ואולי קרה להם משהו? אולי אני צריך לדווח כדי שיחפשו אחריהם? מעניין באמת לאן נעלמו. מחר אלך לדבר עם יצחק לוי, אולי הוא ידע לספר לי דברים חדשים, ובמחשבה זו נחתה עלי השינה.

כשהתעוררתי כבר היתה השעה שבע. קיללתי את מזלי הרע וחשבתי על הנזיפה שתחכה לי בבסיס. ראיתי בעיני רוחי את פניו של מפקדי הנוזף בי, הוא ודאי יטיף לי על האחריות המתחייבת מתפקידי, על האמון הרב שמפקדי נותנים בי, כשהוא מתכוון לעצמו בעיקר. דמיינתי לי את פרצופו הכועס כשהוא ממתין לי בטרמפיאדה, ותוך כדי לבישת המדים חשבתי על הסיפור שאמציא לו. אך ידעתי כי הריתוק לשמירת הבסיס בסוף השבוע בוא יבוא.

כשהגעתי לבסיס עצר אותי הרס"ר ומדד אותי מכף רגל ועד ראש, אך לא העיר לי דבר על לבושי. תחת זאת אמר לי לגשת למשרדו כי מישהו מחכה לי שם. כשנכנסתי אל המשרד ראיתי את פקידת הרס"ר וחייל צעיר שלא היכרתי.

"בקר טוב."

"בקר טוב יועזר," השיבה לי הפקידה במאור פנים. "החייל הזה פה ממצ"ח מחכה לך."

הוא הושיט לי את ידו ואמר: "אני יוסי ממצ"ח, ואני רוצה לשאול אותך מספר שאלות בעניין החייל הנעדר ישוע בן דוד, בוא ניכנס לחדר הפנימי." ובטרם השיבותי קם וצעד לתוך החדר הפנימי, קודש קודשי הרס"ר.

"שמע," פתח החוקר, "אנחנו מחפשים חייל נעדר בשם ישוע בן דוד. הידיעה האחרונה שיש בידינו שהוא היה בבית שלכם. מה אתה יכול לספר לי?"

"לא הרבה," עניתי לו. "אני יכול לאשר לך שהוא היה אצלנו יומיים שלושה ואחר כך הוא נסע עם מישהי שאני לא מכיר."

"מה שמה?"

"שפרה לוי" אם אני לא טועה.

"מאין לך שזהו שמה?"

"שפרה זה אני יודע מיוד, הוא סיפר לי עליה, לוי זה שם המשפחה של אחיה שיש לו בית דפוס על ידינו, אז אני חושב שזה גם שם המשפחה שלה. היא החברה שלו והם יצאו יחד לטיול עם המכונית של אחיה."

"איפה אתה הכרת אותו?" שאל.

"אתה לא תאמין, אני מכיר אותו בדיוק שלושה ימים. לפני שבועיים כשהייתי בדרכי הביתה מהבסיס ראיתי התקהלות סביב חייל שהתעלף בכניסה לשוק הכרמל, עזרתי לו לקום, והבאתי אותו אלינו הביתה שיתאושש קצת. אנחנו גרים ליד שוק הכרמל. חשבתי, יתקלח, יאכל משהו וימשיך הלאה. אבל אמא שלי עשתה לו תחקיר, וכשהתברר לה שהוא הולך לאיזה בחורה, היא כיבסה לו את הבגדים וטיפלה בו כאילו הוא הבן שלה שהולך לפגישה הראשונה שלו. מפה לשם הוא נשאר אצלנו כמה ימים. לילה אחד הלך ולא חזר, רק טילפן אחרי כמה ימים להגיד שהוא נסע לטייל עם שפרה במכונית של אחיה. מאז לא שמעתי ממנו שום דבר."

הוא שאל אותי לשמו של אחיה ולכתובת בית הדפוס, הודה לי והלך לדרכו.

כשנכנסתי למשרד המודיעין קרא לי מפקדי ואמר לי: "שמעתי על מה שקרה הלילה עם המשטרה הצבאית. הם התקשרו אלי לאמת את הזהות שלך, מה זה הסיפור עם הבחור הזה?"

אמרתי לו שאין לי מושג מה קורה ואיך כל העניין הזה הסתבך. סיפרתי לו את כל מה שידעתי ופניתי לצאת. ואז הוא אמר לי שאם אני מתכוון ללכת לחפש את יוד שאודיע לו לפני כן ואולי גם הוא יצטרף. לא הבנתי מאיפה בא לו הרעיון הזה. לא התכוונתי לחפש ואין לי שום כוונות לבזבז את הזמן שלי בדברים כאלה. כמובן שלא אמרתי לו את זה, חייכתי אליו ויצאתי.

בערב כשהגעתי הביתה ראיתי את יצחק לוי יושב עם אמא שלי אצלנו בבית. פני שניהם היו מודאגות. נשקתי לאמא ושאלתי אותה לפשר ה'התוועדות' הזו. אמא סיפרה לי שפגשה את יצחק לוי בתחנת המשטרה שם הוקם צח"ם שמחפש את שני הנעדרים. "היום הם חקרו אותי," אמרה אמי. אמרתי להם שגם אני הייתי היום בחקירה של המשטרה הצבאית בבסיס. וכדרכי אמרתי לשניהם: "מה אתם כל כך דואגים? הם רק הכירו, הם בטח עושים חיים עכשיו. אני מבין את הדאגה שלך איציק, אבל באמת, הכל יהיה בסדר."

איציק אמר: "אני דואג, היא אחותי היחידה, ואחרי התאונה שבה נהרגו ההורים שלנו, אני לא יכול שלא לראות שחורות. מה שמשגע אותי זה חוסר האחריות של שפרה, מה היא לא יודעת שאני מודאג? למה היא לא מתקשרת?"

"לא יודע" עניתי. ובאמת איך אפשר לדעת איפה הם? הם יכולים להיות בכל מקום. אולי הם מטיילים בסיני, אולי בגולן, ואולי הם בגדה המערבית? איך אפשר לדעת?

"תגיד איציק, מחר יום ששי, מה דעתך שניסע מחר עם הטנדר לחפש את אחותך ואת יוד? יש לנו יומיים, אנחנו נמצא אותם על בטוח."

"ולאיפה ניסע?"

"נתחיל כמו שהם התחילו. ניסע להרצליה ואחר כך צפונה. בדרך נשאל אנשים אולי הם שמעו משהו?"


* * * * *





פרק שביעי

הם חלפו על פני וינגייט, מימינם הפרצה המלאכותית של נחל פולג, והנה גם ריח הביוב הזורם בו נישא באוויר, כובש את אפם. עברו את נתניה, עוד מעט יגמר הכביש החדש ויצטרכו לעבור לכביש הישן.

"יש כביש שעוקף את חדרה ומחבר את הכביש הזה עם הכביש הישן. בקצה שלו יש מסעדה, כשנגיע אליה תעצרי רגע בבקשה."

שפרה עצרה ליד המסעדה ויוד אמר: "המסעדה שייכת לאביו של אחד מחברי. המסעדה לעולם לא נסגרת, היא פתוחה יום ולילה. בלילה עוצרים לידה נהגי המשאיות הגדולות בדרכם הלוך ושוב אל הנמל בחיפה. אנחנו היינו מגיעים לפה אחרי הפעולה בשומר הצעיר כדי לשמוע את סיפורי הנהגים."

הם ישבו בתוך המכונית והתבוננו אל המסעדה. ליד אחד השולחנות ישב איש מבוגר. "זה אבא של החבר שלי," אמר יוד בהתרגשות. "בואי נלך להגיד לו שלום."

"לך תגיד לו שלום ואני בינתיים אגש לשירותים" והיא הקיפה את המסעדה אל המבנה הקטן שמאחור. יוד שם לב שליד הדלפק ישבה בחורה צעירה ששירתה את מעט האנשים שהיו באותה עת בפנים.

פהמי, בעל המסעדה, האיר פניו אל יוד ובעברית מתובלת בערבית שאל אותו למעשיו. יוד לא הספיק לענות לו כששפרה חזרה ואמרה לו שיזדרז כי הם כבר מאחרים, והיא תחכה לו באוטו.

"חברה שלך?" שאל פהמי.

"משהו כזה," ענה יוד, "רק הכרתי אותה".

"אישכנזית?"

"לא יודע." השיב לו יוד. "היא יתומה."

שפרה השמיעה צפירת זירוז ויוד מיהר להיפרד מפהמי ונכנס למכונית.

כשהחלו לנסוע שאל אותה: "מה קרה לך?"

"מה קרה לי?" זעמה שפרה, פניה היפים מתעוותים. "אתה יודע לאן אתה הבאת אותי? הבאת אותי לבית זונות. והאבא של החבר שלך הוא הסרסור הראשי."

יוד נדהם. "אני לא יודע על מה את מדברת. המקום הזה הוא מסעדה ואני מכיר את המקום הזה הרבה שנים, וגם את פהמי אני מכיר הרבה שנים והוא לא סרסור וזה לא בית זונות."

"כן? לא בית זונות? אז איך אתה מסביר את זה שכשאני הלכתי לשירותים ראיתי המון קונדומים משומשים זרוקים על האדמה בכניסה לשירותים. וכשנכנסתי פנימה ראיתי את אחד הנהגים, שאתם הקשבתם בהתפעלות לסיפוריהם, כשהוא משגל את אחת המלצריות הנחמדות על הקיר של השירותים? המלצריות טובות הלב שאתם הייתם מבלים בחברתן אחרי הפעולות שלכם בשומר הצעיר. ואיזה מלים הם אמרו לי כשנכנסתי, ברחתי משם כל עוד רוחי בי, אפילו להשתין לא יכולתי."

"אני לא מאמין לך". פסק יוד "פהמי אדם הגון. את מעלה בדעתך שהוא היה חושף את הילדים שלו לזה? איזה ראש יש לך את?"

"אתה מאד מאד תמים הומרוס שלי, או שאתה עושה את עצמך."

"שמעי סיפור. לפני כמה שנים סערה הארץ בעניין השילומים מגרמניה. אנחנו יצאנו מטעם השומר הצעיר לכתוב על הכבישים כל מיני סיסמאות נגד הסכם השילומים. לא רחוק מפה תפסו אותנו השוטרים ורצו לקחת אותנו למעצר. הם הורידו לנו את המכנסים כדי שלא נברח מהם, אך אנחנו ברחנו בתחתונים לעורנו והגענו עד המסעדה. הבנות הכניסו אותנו ודאגו שפהמי יביא לנו מכנסיים מהבית שלו. את חושבת שסרסור היה מתנהג כך?"

הם נסעו בשתיקה ויוד הרהר בדבריה של שפרה. הוא נזכר בלילות העבר שבהם היו נוהגים הוא וחבריו מהתנועה לבלות במסעדה הלילית הזו. הוא תמה כיצד לא הבין את מה שראתה שפרה במבטה החטוף. מה היה לו לפהמי להעסיק בשעות הלילה שתיים או שלוש מלצריות מדי לילה עבור קומץ נהגים שהיו עוצרים פה בדרכם? יוד נזכר בהיעלמויות הקצרות שהיו נעלמים חבריו בזמן שהיו יושבים לאכול במסעדה. הוא זכר את מלמוליהם החרישיים ואת מבטי הסוד שהיו מחליפים בינם לבין עצמם אותם נערים משכונתו של הבן.

"אכן הייתי תמים."

שפרה עצרה את המכונית בצד הדרך. לא רחוק משולי הכביש נראו שיחי רותם פורחים בפריחה לבנה. פניה של שפרה היו עדיין כעוסים כשיצאה מן האוטו והלכה אל מאחורי השיחים. יוד שם לב שהיא נטלה את המפתחות בלכתה.

"אוי מה עשיתי, היא כבר לא סומכת עלי" חלף במוחו הרהור. "איך ארצה אותה?"

כששפרה חזרה פנה אליה יוד ואמר: "אני יודע שאת כועסת עלי. אבל אני באמת לא ידעתי שהמסעדה משמשת מסווה לפעילות של הזונות האלה. אני מבקש שתסלחי לי." והוסיף: "אני באמת הייתי תמים. עכשיו אני מבין כל מיני דברים שהתרחשו אז. איך החברה משכונת 'נווה עולם' היו מתנהגים אז וכיצד הם מתנהגים היום. אפילו בקיבוץ, לפני שהתגייסנו לצבא, היו יורדים לנהריה לראות סרט בקולנוע בזמן שלפי חוקי הקבוצה אסור היה להחזיק כסף פרטי . הכל היה בקופה המשותפת. וכששאלתי אותם פעם מהיכן הכסף, ענו לי: "מסתדרים."

"בטח מסתדרים. בזכות 'ענווי הרוח' הם מסתדרים. אלה שהמצפון שלהם מציק להם כל הזמן, שאולי הם לא בסדר, שאולי הם אינם ראויים ממש להיות חלק מן השבט הנעלה. אתם הצדיקים האמיתיים שאינכם מסוגלים להבחין שלא גשם יורד עליכם, שבהתנהלותכם אתם מקיימים את הקבוצה. איך המלה החדשה שמשתמשים בה היום לאנשים כמוכם? אה.. 'פראיירים'. זהו אתם הפראיירים שמקיימים את כל אותם מושחתים. ועכשיו אתה מבקש את סליחתי? אתה צריך לסלוח לעצמך קודם. אתה צריך להפסיק להיות פראייר."

יוד נדהם מן ההתקפה עליו ועל חבריו אך לא ידע מה ישיב לה. הוא שאל אותה אם היא רוצה שיחזרו לתל אביב והוא ילך לדרכו. אך היא פרצה פתאום בצחוק רם ואמרה: "אוי איזה טפשון אתה הומרוס אהובי. מה אתה חושב לך? אם לא היית מה שאתה הייתי מתאהבת בך?!" קדימה, פרצה בצהלה "אנחנו ממשיכים לצפון."

הם נסעו בכביש המשובש של נחל דליה, חוצים את בת שלמה, השמש כבר היתה בסוף מסלולה הדרומי והחלה את מסעה מערבה. בירידה מבת שלמה ביקשה שפרה שיוד יחליף אותה בנהיגה.

יוד התבונן בה שעה שישנה לידו וחשב כמה בר מזל הוא שהבחורה החכמה והיפה הזו נמצאת לידו. כמה שלווה נסוכה על פניה ואיך בוטחת היא בו אף כי הם רק בראשית היכרותם. ראה את חזה העולה ויורד עת שנשמה וחש כיצד מתגברת בו תשוקתו. בהחלטה של רגע עצר את המכונית והעיר אותה.

"אהובה שלי," אמר לה. "אולי נדחה את נסיעתנו לבניאס למחר?"

"ואיפה נהיה היום?" שאלה.

"יש פה, לא רחוק, חווה של אנשים נוצרים, הם אוהבים אותי, והם ישמחו אם נשהה אצלם הלילה."

"משכני אחריך נרוצה…" השיבה לו. יוד חייך כשהבין כי נקלטה אצלה כוונתו. הוא פנה דרומה בצומת אליקים ואחרי נסיעה קצרה פנה שמאלה בדרך שירדה בערוץ קטן לכיוון מזרח. ממול נראו הגבעות המיוערות המקיפות את המושבה יקנעם. הוא החנה את המכונית ליד מעיין שעל ידו ניצב מבנה שקירותיו מעוטרים בכתובות ומספרים.

הם התחבקו ממושכות, יוד חש את גופה רוטט לקראתו מזרים לעברו את חרדת הנפש המשתוקקת. והיא חשה כיצד זכרותו נענית לקריאת גופה. שפרה הושיטה את ידיה ופרמה את מכנסיו. "אני לא רוצה שעוד פעם תסתבך לי".

"הפעם אני עם סנדלים" אמר יוד ובזמן שהיא פשפשה במכנסיו בעט הוא בסנדליו להקל עליה. בידיו הפנויות הפשיט אותה מבגדיה, חופן את בשרה וחש כיצד נענה הוא למגעו. וכל נגיעה שלה עושה את בשרו חידודין. חיש קל עפו בגדיהם מעליהם והוא ראה אותה אלילית כפי שלא ראה אותה לפני כן. השמש האירה אותה מגבה ופניה היו מואפלות, אך לא אפלות מכדי לראות את ברק עיניה הטורף אותו ואת גופו החותר אליה. פיותיהם ממלמלים ניבים חסרי פשר זה לזו וגופם מתרגם להם את החידות. וכשחדר אל תוכה חש כאילו הוא נשאב אל המקום שאליו שאף מאז ומעולם. וכך עטופים באהבה שייטו אל המקור שבו מתחילה הוויה להתגשם. והיה להם כל הזמן שבעולם לראות כיצד הנחל הסמוך עוצר את נשימתו ומפסיק את זרימת המים בזמן שאגנה מתפתל סביבו ושואב את זרמתו אל תוכה, מסעיר את הבריכה העמוקה והשקטה שבמעמקי לבה ומרגיע את גופם.

כששקטו אמרה לו: "יו, תראה כמה שריטות יש לי בגב." וכשהסתכלה בו ראתה שגם הוא חבול ושרוט. אמרה: "אני אוהבת אותך הומרוס, אל תפחד, אני אשמור עליך אהוב שלי." והיו מילותיה כחידות לו.


* * * * *





פרק שמיני

הם עמדו על מדף סלע מעל הבניאס, צופים אל הבריכות שמתחת. כשנשאו את מבטם הלאה לא יכלו עיניהם להבקיע מבעד לחופת העצים שצמרותיהם היו לרגליהם. במרחק מה החלו להצטייר קווי המתאר של איזה כנסיה נטושה, ומימינם מעט מעל ראשם נראה מבנה קטן צבוע בירוק.

"אני חושב שזה משהו שמוקדש לאליהו הנביא" אמר יוד בהצביעו על המבנה הירוק.

"ועל סמך מה אתה אומר את זה?"

"הערבים קוראים לאליהו הנביא אל אח'ד'ר, כלומר הירוק, וכל מה שקשור אליו הם צובעים בצבע ירוק."

"ואם את כבר שואלת" אמר מבלי שנשאל, "הוא ירוק מכיוון שהוא אף פעם לא מת. כמו שאת יודעת הוא עלה בסערה השמימה כשאלישע צועק אחריו : 'אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו'. בגלל זה הוא הסמל אצל הערבים לחיי נצח. והירוק הוא הצבע המסמל את אליהו"

עיניה של שפרה התרפקו על פניו של יוד ובלבה חשבה כמה היא מאושרת שמצאה אותו. היא לא ידעה לאן תוביל אותה הנסיעה הזו, אך כבר עכשיו היה ברור לה שבחור כזה הוא הוא גורלה. ורק דבר אחד הפליאה , לאן נעלמו כל הדברים המכבידים שהתרגלה להם כבני לוויתה. היתה בה מין תחושה עמומה כאילו שרוייה היא בהפלגה שאין לה סוף.

"אני שמחה שיצאנו כל כך מוקדם לדרך" אמרה לו.

"כן, גם אני שמח שיצאנו מוקדם. אני מעט מצטער שלא הספקנו להיפרד מהמארחים שלנו בחווה ההיא."

"כן, איזה אנשים מיוחדים הם. היית מאמין? האיש הזה הרמן, נלחם בנאצים. איזה סיכון הוא לקח על עצמו. ועכשיו עם חזון אחרית הימים שלהם. איזה איש, איזה איש.. " התפעלה בקול.

יוד היה נלהב פחות ממנה: הוא חשב בליבו שאחרי הנצחון המזהיר על הערבים עלו מניותיהם של הישראלים בעיני העולם, ופתאום כולם נזכרו לאהוב את דוד הקטן. העולם הנוצרי שלא פסח על שום דרך להתעלל ביהודים לאורך הדורות, התחיל לאהוב אותם מרחוק.

שפרה צחקקה, לאט לאט גבר צחוקה ועתה לא יכלה לעצור בצחוקה.

"מה את צוחקת?" שאל יוד.

אך שפרה לא יכולה היתה לענות בכל פעם שפתחה את פיה לדבר שב ופרץ מתוכה הצחוק הפרוע. בסופו של דבר החזיקה את בטנה ובמאמץ ניכר עילעה בדברה: "ואיך הם הגיבו כשאמרתי שאני לא ישנה בחדר אחר? ראית את הפרצוף שהם עשו?"

"טוב הם לא רגילים לארח בחורות פורקות עול כמוך. אבל ראית שבסוף הם הסכימו שנישן באותו חדר. בסך הכל הם היו בסדר איתנו. אני עדיין לא מבין מה זה כל כך מצחיק אותך?"

"איזה טמבל אתה. לא בגללי הם נבהלו, בגללך הם נבהלו. נראה שהם חשבו שאני קילקלתי להם את שה האלוהים שלהם. ישו החייל היהודי הקטן והגיבור. ההפתעה שלהם לגלות שהילד הביישן והתמים הוא בסך הכל גבר צעיר שיש לו בחורה. איזה פרצוף נהייה להם… " והיא שוב פרצה בצחוק בלתי נשלט.

יוד משך בכתפיו ושתק, שפרה עוד השמיעה פה ושם קול, מנסה להתגבר על הזכרון הבלתי נשלט. הוא התבונן סביבו מתעלם ממנה. המדף שעליו עמדו היה פעם פתח של מערה שתקרתה התמוטטה. אפשר היה לראות בקיר שמאחוריהם גומחות שהחזיקו בעבר לפידים, איקונות ושאר חפצי קדושה. מה שהעיד שהם כנראה עמדו בהיכלו של מקדש הרוס.

"בוא נלך מפה" ביקשה שפרה.

"עוד מוקדם, הם עוד לא התעוררו שם בשניר, נחכה עוד מעט." אמר לה י'.

"אז בוא ניסע לראות את המפלים של נחל סער. עכשיו הם מלאים מים בגלל הפשרת השלגים."

הם ירדו מן הסלע, חוצים את הבריכות בגשרי האבן, נזהרים לא להירטב עד שהגיעו אל המכונית. הם החלו לנסוע בכביש הצר, מטפסים בזהירות כשמנוע המכונית מתאמץ בעליות. פתאום נתגלה משמאלם המבצר העתיק של נמרוד והם פנו לכיוונו בדרך משובשת עד שהגיעו למקום שאי אפשר היה להמשיך לנסוע. הם יצאו מהאוטו וניגשו אל החומות האדירות.

"מה היה להם לתקוע את המבצר הזה פה?" שאלה תהתה שפרה.

"אין לי שמץ מושג." השיב לה. "לא ברור אפילו מי בנה את המבצר הזה. החוקרים תלוקים בדעתם. חלק אומרים שזה צלבני, וחלק אומרים שזה מוסלמי 'קלעת סוביבה', ממש לא ברור העניין. כאילו שזה משנה משהו, מי שבנה אותו כבר מת, ואפילו שהוא כל כך גדול וחזק, הוא לא ממש הצליח להגן על דייריו."

י' השתתק מתכנס אל עצמו, על פניו שרתה הבעה זרה, הבעה ששפרה טרם ראתה על פניו עד כה.

"מה קרה?" שאלה אותו.

י' לא השיב לה והמשיך להיות שקוע בהרהוריו. שפרה טלטלה אותו בכתפיו והוא נפנה אליה בבהלה: "מה מה קרה?" גמגם לעברה.

"אני מדברת אליך ואתה לא עונה לי."

"סליחה, לא התכוונתי, חשבתי על משהו" אמר לה.

"על מה חשבת?"

"חשבתי על זה שבעוד שלושה ימים אני צריך לחזור לצבא ועוד לא שבעתי אותך. אז דמיינתי לי את הימים הקשים שיהיו לי בלעדייך."

"אל תדאג. הרי הבטחתי לך שאני אשמור עליך."

שתקו. אחר כך הקיפו בדממה אתחומת המבצר. היה שם איזה חור והם נכנסו דרכו. בפנים מצאו עצמם בראש המבצר. ממנו הוליך שביל לא שביל אל הקצה השני הנמוך יותר שהיה בצידו המערבי של המבצר. קשה היה להם להתמצא בנבכי החדרים ולדעת מהו מה. בסמוך לקצה המערבי מצאו אולם שהיה חשוך לגמרי. הם נכנסו פנימה וניסו להאיר את המקום בעזרת גפרור שהיה בידם אך הגפרור כבה. משק כנפיים נשמע באולם ומיד אחריו המון ציוצים של עטלפים. הם נבהלו ונצמדו זה אל זה שואבים אומץ זה מזה. אט אט החלו עיניהם מתרגלות לאפלה והם החלו להבחין בצללים.

"התנ"ך מספר לנו כי נמרוד היה גיבור ציד." התחילה שפרה מספרת. "מה שהתנ"ך לא מספר לנו זה שנמרוד היה המנהיג של המורדים. אלה שרצו לבנות מגדל שראשו בשמים. מגדל שיגיע עד מקום מושבו של האל ויוריד אותו מכסאו. הם האמינו שאכן יוכלו לעשות זאת. אתה מבין? הם התהלכו עם האלוהים כמונו אנו. הם לא ראו משהו מיוחד באל. הם ראו בו אחד משלהם, אולי אחד מתוך קבוצה של אלוהים מתחלפים. מה שגורם לי להרהורים על מידת סופיותו של האל, אבל זה עניין אחר. שמת לב שאלוהים זה לשון רבים?"

"הם אכן בנו את המגדל וכבר התכוונו לצאת למלחמה באלוהים. אלא שאז דילל אלוהים את האוויר מן החמצן. וכך כל מי שניסה לטפס בשלבי הסולם הגיע לנקודה כלשהי שבה דלילות האוויר גרמה לו לסחרחורת, מה שאילץ אותו לשוב על עקביו. ולחלק מן המטפסים לא היה אפילו את המזל הזה. הם פשוט צנחו מן השמיים ומתו. משרבו הצונחים ממרומי המגדל, באו השליחים אל נמרוד ואמרו לו: "כל הרעיון של המלחמה באלוהים הוא רעיון שלך. אבל כשצריך להילחם אתה יושב בבית ולא עושה כלום. ובינתיים אנשינו נהרגים. אז אם אתה באמת כזה גיבור עלה למגדל ותילחם נגד האלוהים הזה."

"נמרוד לבש את מיטב שריונו ויצא להלחם באלוהים. הוא אמנם לא התכוון אף פעם לדו קרב בינו לבין האלהים כי הוא ידע שהעניין חסר סיכוי. הוא הרי התכוון לריכוז של מאמץ קבוצתי. כי לשום אדם יחיד, ויהא החזק ביותר שבנמצא, אין סיכוי לנצח לבד את האלוהים. אך מכיוון שהאנשים האלה תלו בו את יהבם החליט לא לאכזבם ויצא למשימה. אפשר לאמר יצא למשימת התאבדות. כדי להתגבר על דלילות האוויר נטל עימו צינור ארוך עשוי מעיים של איילות. קצה אחד של הצינור היה בפיו וקצהו השני משתלשל אל האדמה. הוא טפס אל ראש המגדל עד שהגיע אל מרגלות כסא הכבוד. אי אפשר היה לו לראות את פני האל או את גופו כי המגדל הגיע בדיוק עד למשטח שעליו היה מונח הכסא. כשהרים נמרוד את עיניו ראה שרגלי הכסא כל כך ארוכות שצריך לבנות עוד מגדל רק כדי להגיע אל משטח הישיבה של הכסא. הוא ניסה לטלטל את רגל הכסא הסמוכה למגדל אך לא כל כך הצליח. המאמץ היה גדול והתוצאה אפסית. כמעט חשב להתייאש ולרדת כשפתאום התמלא חלל האוויר קול:

"האם אתה הוא עבדי נמרוד? מה לך כי תרגיז מנוחתי?"

נמרוד שתק והמשיך לטלטל את רגל הכסא. ושוב נמלא חלל האוויר בקולו של האלוהים:

"שוב לך אל ביתך ואני לא אשמור לך עברתי על כי שרית בי." אך נמרוד שוב התעלם מדברי האלוהים וניסה לטלטל שוב את הכיסא. פתח האלוהים שקיק קטן וממנו יצאו נחילי חרקים מעופפים, מזמזמים בכעס ושוחרי מלחמה. הם התנפלו על נמרוד ועקצוהו בכל גופו. אך נמרוד התעלם והמשיך לנדנד את כסא האלוהים.

אסף אלוהים את כל החרקים והתייעץ עם מקורביו. הוחלט להמשיך במלחמה הביולוגית והפעם ע"י יתושי הקרב . שלח האלוהים את סיירת היתושים המובחרת ואלה באו בחשאי וסיירו על גופו של נמרוד. הם ראו שכל גופו של נמרוד מודלק מעקיצות החרקים שתקפו אותו קודם, אך הם גם ראו שגופו מתגבר. אחד מן היתושים חדר לתוך אפו של נמרוד וגרם לו להתקף של עיטוש. היתוש נאחז בשתי ידיים באחת משערות אפו של נמרוד אך ללא הועיל. סדרת התעטשויות עזות שיחררה את ידיו מן השערה והטיחה אותו הרחק הרחק מעבר למגדל הקרב. יתוש אחר נכנס אל גרונו של נמרוד אך זה בלע אותו ומיצי העיכול השמידוהו כליל. יתוש אחר חדר אל עינו אך שם הוא טבע בים של דמעות. נמלכו היתושים ביניהם מה לעשות? הרי לא ישובו אל כסא כבודו ללא השלמת המשימה. מה יאמרו עליהם ביחידה המובחרת המתחרה.

"אני סבור שאנחנו מנצחים" אמר אחד מן היתושים.

"איך מנצחים? חדרנו אליו משלושה פתחים ורק איבדנו חברים" אמר השני.

"מה עם האווזניים?" שאל השלישי.

"אזניים? לאן הן מובילות? האם אין הן דרכים ללא מוצא?" שאל השלישי.

הם החליטו לתקוף בשתי החזיתות בו זמנית. יתוש אחד יחדור מכל אוזן וינוע בקו ישר כמידת האפשר עד שיפגשו במקום כלשהו. הם אמנם לא היו מורגלים לעבוד ללא תכנון מדוקדק וללא עבודה על מודל, אך הפעם נראה היה להם דחוף להשלים את המשימה. וגם ידוע שלפעמים יש שטחים שחורים שבהם רק המעז מנצח.

קיצורו של דבר, שני יתושים חדרו אל אזניו של נמרוד אחד בימין ואחד בשמאל והחלו לעשות דרכם אל תוך מוחו של נמרוד. אחד מהם נאלץ לחזור כי השטח היה בלתי עביר לחלוטין, מלוכלך ומסריח. (לא נגיד לכם מי כדי שלא נחשד בנטיית לב פוליטית כזו או אחרת.) אך השני התמיד במשימה ושיגע את נמרוד. הזמזום של החדק הקודח ומשק כנפי היתוש בתוך אזנו של נמרוד הטריפו אותו כליל. וכשלא יכול היה לעמוד בזה יותר, הוא ירד בחיפזון מן הסולם והגיע לאדמה. אלא שגם שם לא עזבו היתוש. תחילה טלטל את ראשו להוציא את הרעש המציק מתוך אזנו. אחר כך תקע קנה שבולת שועל אל תוך אזנו כדי לתקוף את התוקף, וכשגם זה לא עזר ניסה דרך אחרת. קצץ את שנורקל הנשימה שהכין לעצמו. תקעו באוזן וניסה לשאוב את הפולש. אך זה כבר היה מחופר מעבר להררי מוח. מה שנותר לנמרוד רק להטיח את ראשו בסלע. והוא אכן עשה זאת עד שנפח נשמתו. או אז יצא היתוש מראשו וחבר לרעיו. וכך חזרו אל האלוהים לדווח לו על השלמת המשימה."

היתה שעת צהריים כשיצאו מן המבצר. הם נסעו בדממה עד אחד ממפלי נחל סער. הגשר שחצה את הנחל לא נראה להם בטוח למעבר רכב והם ירדו והלכו אל המפל רגלית. ליד המפל הם פגשו רועה צאן דרוזי שסיפר להם שהוא תושב הכפר שנמצא ממול. "ואם אתם כבר כאן אז כדאי שתכנסו אל החלווה שלנו. חלווה לכבוד 'סית שהוואנה' אשה דרוזית שהצילה את הכפר." הם אמרו לו שהם חייבים ללכת, אך הם ישובו בהזדמנות הקרובה. והם שמו פעמיהם אל קיבוץ שניר.


* * * * *





פרק תשיעי

הקבוץ הצעיר הוקם על גבעה חשופה שישבה ממש בסמוך לגבול שנמחק. עיקרו של הקיבוץ גדר תיל רופפת, מספר קטן של מבנים ארעיים שהובאו שלמים לכאן, ורחבה קטנה שבתוכה נראו פוסעים כמה אנשים צעירים. אמנם הגבעה היתה בצד הגבול שממנו באו המתיישבים, אך הקרבה היתרה אל הסורים שישבו מצידו השני של הגבול והסכנה מירי תותחיהם לא איפשרה את יישוב המקום לפני המלחמה. עתה משהורחק האיום באו צעירי התנועה, שבדומה להוריהם, שאפו ליצור משהו מבראשית והקימו את המקום.

הרחק בקצה המדרון נשמע שכשוך מים. היה זה נחל חרמון שזרם לדרום מערב בדרכו להתאחד עם החצבני והדן, להיות ירדן. בצפון מזרח סגר את הנוף הגוף האדיר של הר החרמון. בערוצים היורדים מפסגותיו בצבצו מרבדי שלג מארכים, שאריות מן החורף הסוער. רובו של ההר היה חשוף מלבד חלקו השמאלי שהיה מיוער. במערב אפשר היה לראות את הרכס הגודר את לבנון ובין זה לזה, הבקעה שופעת המים שבתוכה נחו הקיבוצים הותיקים שקדמו לקיבוץ זה.

היתה שעה של אחר צהריים כששפרה ויוד נכנסו אל חצר הקיבוץ. בחור מזוקן קיבל את פניהם ושאל לרצונם וכששמע את מי הם מבקשים אמר להם שהוא איננו, כי נסע לתל אביב ולא יחזור היום. כשראה את האכזבה על פניהם הזמינם לחדר האוכל וישב איתם מעט. היה זה בחור מן השרון והם ניהלו איתו שיחת נימוסין. יוד קיווה שהבחור יציע להם לישון במקום, אך זה לא הגשים את משאלתו הסמויה. אחרי שפטפטו מעט נפרדו ממנו ויצאו מן המקום.

"ניסע לשניר, יש לי שם מכרים…" ליגלגה עליו שפרה כשישבו במכונית.

"מה אני אשם שהמכר שלי איננו? וחוץ מזה, החברה שלי לא מספיקה לך?"

"מספיקה, מספיקה," מיהרה שפרה להרגיעו. "רק שמזה לא תצא לי מקלחת, וגם מיטה עם סדין לא היתה מזיקה לי."

"אוי, איזה מפונקת את. שכחתי שאתן העירוניות…"

"אנחנו העירוניות?" שאגה שפרה. "מה אנחנו העירוניות?" וכשראתה כי אינו משיב רגזה עליו: "נו, נו תגיד. מה אנחנו העירוניות? ומי אלה הבחורות שלא מפונקות? "

היתה שתיקה ואחר כך שוב הפרה אותה שפרה :

"נו, למה אתה לא עונה לי?"

"על מה?"

"על הבחורות הלא מפונקות והלא עירוניות. אלה שכנראה מפזרות חבילות חציר במקום מזרונים לפני השינה."

"תגיד" הוסיפה, "יהיה מותר לי לספר לך שקני הקש של החציר מגרדות לי בגוף, או שזה אסור למי שרוצה להיות לא עירונ-י-ת." והיא משכה את המילה עירונית בדיבורה.

יוד לא ידע מה לומר על המהתלה של שפרה. הוא הביט בה בזמן שנהגה, איננו יודע אם היא חומדת לצון או שהיא רצינית. המצב היה מגוחך, זו היתה אמירה סתמית ששפרה ליבתה אותה במין הנאה לא קטנה.

הוא ידע שהיא משטה בו, כיוון שלא יכול לעשות דבר, עשה את מה שידע: שתק. ושתיקתו הרגיזה אותה.

"די, די. אין צורך להגזים. אנחנו נמצא מקום לישון. מה את דואגת?"

הם חצו את הבניאס ולאחר נסיעה קצרה ראו דרך ישרה לכיוון דרום. הדרך נראתה טובה לנסיעה ושפרה, בדחף בלתי נשלט סובבה את ההגה אל הדרך.

"לאן את נוסעת?" צעק יוד. "זאת דרך הנפט, והיא מסוכנת, יש מלא מוקשים מסביב." והוא הצביע בידו על השלטים הצהובים אדומים בצד הדרך.

"אז מה נעשה?" שאלה שפרה.

"כל זמן שאת נוסעת על הדרך אין בעיה, רק צריך להזהר כשיורדים ממנה."

"תראה, יש פה חורשה מצד ימין אולי נחנה פה?"

יוד הנהן בראשו ואמר לה: "זה תל פאחר, פה היה קרב רציני של גולני. למעשה הם התבלבלו, הם חשבו שהמלחמה החזקה תהיה בתל עזאזייאת שנמצא למטה מפה, אבל בסופו של דבר התברר שהקרב הקשה היה פה וגם רוב ההרוגים."

הם ירדו מן המכונית ונכנסו אל בין העצים. החורשה חיפתה על מערכת של בונקרים ותעלות קשר, ואף כי מן המלחמה חלפה כבר כמעט שנה, עדיין עמד במקום ריחו של המוות, מה שהניא אותם מן המחשבה על לינה במקום.

כשיצאו מן המוצב הסורי התלבטו לאן ילכו. שפרה הציעה שאולי יחזרו לקרית שמונה וימצאו איזה אכסניה, אך יוד הציע שבכל זאת ימצאו איזה פינה נחמדה בטבע שבה יפרשו את שקי השינה שלהם.

"אני אציע לך 'ערש רעננה' ורבבות כוכבים יזהירו מעל מלונך." ניסה יוד להצהיל את רוחה.

שפרה שהיתה מוכנה לפיוס נענתה: "אבוא אל הערש הרעננה שתציע לי רק עם דוד יפה תואר."

"וכי אינני יפה בעינייך?" העמיד פני נעלב.

"אין יפה ממך בבנים" השיבה לו. והם נכרכו זה בזו בחיבוק אוהב, צונחים על האדמה, מתגלגלים על העשב הרך, למסיבת הפיוס האחת ואין בלתה. חוקרים שוב את הארץ הפרטית שלהם, בתוך הארץ שכבר נודעה להם, ומגלים בה אוצרות שלא ידעו על קיומם.

ואל תוך החגיגה המופלאה הזאת התגנב דבר. חשה שפרה כי האושר הזה לא יאריך ימים, כאילו בתוך העונג הגדול הזה אורב האוייב הגדול של כל האוהבים. לא ידעה מי הוא ומה הוא, אך חשה בו, וגופה הגיב בעצמה שלא ידעה כמוה. כאילו מבקש גוף האהבה את פרץ החיים האחרון בטרם יגווע ויאסף אל הים הגדול, הים שכבר בלע אהבות רבות ולא נודע כי באו אל קרבו.

אחרי שנרגעו מעט יצאו לחפש פינה חבויה שבה יוכלו לפרוש את שקי השינה. נסעו בחזרה על דרך הנפט ק"מ אחד, וראו תעלה קטנה מושכת מימיה מערבה ולא הרחק משם מבנה בטון קטן. דרך משובשת הובילה עד המבנה הקטן והם נסעו בה עד שהגיעו אליו. זה לא היה מבנה, זו היתה חורבת בטון קטנה שנותרה ממנה פיסת גג, רצפת בטון וחתיכה מן הקיר שפנה אל הדרך. יוד ירד אל המבנה והחל לפנות את הלכלוך וההריסות מן הרצפה, מכין להם מקום לפרוש את שקי השינה. לאחר שנשלמה המלאכה עמד לרשותם מחסה סביר שהגן עליהם, הן מן הצינה הלילית והן מעיניים חקרניות בצד הדרך. שפרה קטפה כמה ברקנים שגדלו בצד המבנה והניחה אותם לקישוט, משווה למקום העלוב אווירת בית.

המים בתעלה שליד המבנה היו קרים, והתעלה עמוקה די כדי שיוכלו לרחוץ במימיה. יוד הדליק מדורה קטנה וחימם מים בסיר שהונח על שתי אבנים. לא היתה להם גיגית שבה יוכלו למהול את המים החמים, והם נאלצו לטבול במים הצוננים, חשים כיצד הקור פושה באבריהם. כשעלו מן הרחצה מיהרו להתחבק, מחממים גופם זה בזה על יד האש. הם הכינו לעצמם ארוחת ערב משאריות הירקות והלחם, וכשסעדו את פיתם הדלה חשו עצמם כבני מלכים. ובינתיים הכין יוד תה חם ומתוק לקינוח, שהיה סוף נאה ליום המפרך והמאכזב שלהם. אחר כך שכבו לישון מתכרבלים זה בזו לבוא אל ארץ התנומה.


כשהם התעוררו כבר היתה השעה שמונה. אדי מים עלו מן העשב הסמוך ומשקי השינה שלהם. הם נגשו אל תעלת המים ושטפו את פניהם, יוד הדליק שוב את המדורה והם השיחו בינם מה יעשו במשך היום. יוד החל מדבר על הצורך לשוב אל הצבא, כששפרה מהנהנת, משלימה עם רוע הגזירה.

"יש פה שביל שהולך לאורך התעלה, בוא נראה לאן הוא הולך?" אמרה שפרה והחלה ללכת. יוד התעכב מעט אך לאחר רגעים אחדים חש בעקבותיה. השביל עקב אחרי התעלה שהלכה והעמיקה, עד שכעבור רגעים אחדים נהפכה לפלג קטן עם גדות ההולכות ומתגבהות משני הצדדים. מראה הצמחיה השתנה, הבתה נהפכה לגריגה והשיחים הלכו והתגבהו, עד שפתאום שם לב כי הוא הולך בין עצי ם ושיחי קנה. הוא לא ראה את שפרה עוד, אך הוא יכול היה לשמוע את רעש הליכתה במרחק מה ממנו. כשקרא לה שמע את קולה ממרחק מה לפניו, נרגע והמשיך ללכת בעקבותיה. לאחר זמן קצר שמע את שפרה צועקת לו: "יש פה מפל מים גדול, ויש שביל שיורד אל תוך המפל."

ואכן רעש המים הנופלים הגיע אליו והוא מיהר אליה. הוא זכר את מה שידע על נחלי הרמה הסורית. הם מתחילים כתעלות מים, "מסיל" בפי הסורים, ולאט לאט הם מעמיקים, אוספים אליהם מסילים נוספים ואז הם חוצים מצוקים ונופלים במפלים. הוא סבר שלא צריך להיות פה שום מצוק, וגם מצוק ההעתקים נמצא אי שם מזרחה מהם. ואז הבין שהמפל הזה כנראה נופל אל אחד מקירותיו של נחל חרמון, וצעק לשפרה שתחכה לו, אך היא לא ענתה לו.

יוד הגיע אל המפל, מחפש במבטו את שפרה אך לא ראה אותה. הקנים הסתירו את תחתית המצוק, וכדי לראות את ההמשך היה צריך להיכנס אל תוך הסבך. הוא חיפש את המשך השביל ולא מצא אותו, תחת זאת ראה שביל חזירים קטן יורד, כאילו, אל תוך המפל והלך בו. הוא ניסה למדוד במבטו את גובה המצוק ולא יכול היה להעריכו, אך מה שבאמת הטרידו היה היכן שפרה מסתתרת.

הוא קרא בשמה של שפרה אך היא לא ענתה לו. רעש המים גבר והוא חשש שמא לא שמעה את קולו. לא היתה שום אפשרות אחרת והוא המשיך לחתור בתוך הסבך. בתחתית כל מפל יש בריכה ידע יוד והוא חיפש אותה. הוא שם לב שהסבך מוביל אותו באלכסון וכאילו מרחיק אותו מן המפל. בסופו של דבר יצא מן הסבך וראה את עצמו על מין דרגש סלע קטן, הביט למטה וראה שצדק, היה זה מפל קטן שזרם דרך הסבך אל נחל חרמון. הוא הבין שאין שום סיכוי שתימצא שם בריכה, כי מי הנחל הם שזרמו שם בשצף קצף, שוטפים הכל בזרימתם העזה ומחליקים את משטחי הסלע. היה זה משטח בזלת חלקלק שמי המפל התמזגו בו, ולא היה אפשרי שיש דרך שבה ניתן לרדת אל המים. שביל החזירים הסתיים במקום שבו הוא עמד והאפשרות היחידה להתקדם היתה על אותו קו גובה במקביל לנחל ונגד זרימת המים.

"איפה לעזאזל נמצאת שפרה?"

פתאום שמע שאון רגליים בסבך ואחריו פרץ משם עדר חזירים בשעטה מבוהלת. יוד נצמד בכל כוחו אל קיר הסלע, מאפשר לחזירה המובילה לחלוף על פניו. למזלו היא התעלמה ממנו ובעקבותיה שועט כל העדר. עוד הוא מהרהר במזלו הטוב שמע את שפרה זועקת אליו: "הומרוס" ומיד אחר כך נשמע רעש, גופה של שפרה שרטט קשת בנפלה אל המים הסואנים, נופלת ונבלעת בהם.

מבלי לחשוב קפץ יוד בעקבותיה אל המים, למזלו היו המים במקום עמוקים כדי לרכך את נפילתו, אך הזרם היה חזק ממנו וסחף אותו אל מורד הנחל.

הוא לא ידע כמה זמן נסחף כי אבדה הכרתו לרגע, כשפקח את עיניו ראה שרגליו שלוחות קדימה והוא שט בעולם של דממה גדולה. חופת עצים מצלה עליו ממעל , סוככת עליו ומגינה מכל רע. יוד זקף גוו, תוך כדי שיוטו, לראות לאן נתיבו. הרחק במורד הנחל מתחתיו ראה בריכה שקטה ובתוכה צפה שפרה. לא ידע מה מצבה אך ידע כי בסופו של דבר יוביל אותו הזרם אליה, והיתה לו תחושה של שלווה גדולה ושל שקט. וזאת היתה המחשבה האחרונה שלו בטרם צנח אל המים, פוגע תוך כדי נפילתו באחד מגזעי העצים שהקיפו את הבריכה, צולל אל מעמקיו של החושך הגדול.


* * * * *





אפילוג זמני

ביום ששי יצאנו לחפש את הזוג. יצאנו לדרך שלושתנו: יצחק לוי, אמא שלי ואני. כבר בשבע בבקר היינו בחוף הרצליה ונכנסנו לסידנא עלי. המקום היחיד שידענו שהיה בתכניתם. המזל האיר לנו פנים. השומר הערבי זכר היטב את הזוג שמצא את הילד הקטן. הוא גם ידע לספר שהם אמרו שהם ממהרים להגיע לבניאס. מצויידים במידע זה דילגנו על כל התחנות האפשריות ונסענו ישר לבניאס.

היה לנו מזל גדול כי מיד בהתחלה מצאנו את המכונית. היא היתה קרובה לציר הנפט ליד איזה בטונדה הרוסה. המכונית היתה שלמה ולא היה חסר בה כלום. הנשק של יוד, הבגדים של שפרה, הכסף , הכל. במשך שלושת השבועות שחלפו מאז שנעלמו ועד שראינו אותה לא עבר איש במקום. ואם חלף מישהו במרחק וראה את המכונית, כנראה שלא חשד בשום דבר מוזר.

אחר כך שמענו על אלמוני ששוכב בבית החולים בצפת, מיהרנו לשם. ואכן יוד היה שם. מצאו אותו מטיילים כבר ביום ששי בבקר ההוא, ממש סמוך לנפילתו. הוא היה חסר הכרה בגלל החבטה בצד ראשו. מן הרגע שהגיע לבית החולים ציפו הרופאים להטבה במצבו כדי שיוכלו לתחקר אותו ולדעת מיהו. השמועה שאלמוני חסר הכרה נמצא בבית החולים התרוצצה באיזור כולו ורק לאזני הצבא לא הגיעה. הזיהוי שלנו גרם לכך שהצבא יגיע ויטול את האירוע תחת אחריותו. אמא שלי נשארה להשגיח עליו עד שמשפחתו תגיע.

את שפרה לא מצאנו. שמועה עקשנית אחת דיברה על כך שמצאו בחורה משוטטת באיזור הירדן ההררי כשהיא ממלמלת דברים חסרי פשר. שמועה אחרת דיברה על חורנים שחצו את הגבול מסוריה וחטפו בחורה שנראתה משוטטת בסמוך לגבול. כל השמועות נבדקו ונמצאו בלתי נכונות. הבדואים ששאלנו, בהם רועים ומשוטטים שונים לא סייעו בידינו. ובמוצאי שבת נאלצתי לנטוש את החיפושים ולשוב לשירותי הצבאי. יצחק לוי המשיך לחפש את אחותו. הולך משמועה לשמועה. תחילה נדד ברחבי ישראל ואחר כך בעולם כולו: הודו, אפריקה, לונדון, רץ אחרי כל בדל שמועה אך לשוא.

שמעתי שהוא נאלץ למכור את העסק שלו כדי שיוכל לממן את מסע החיפוש, אחר כך עזב את עירנו ונעלם לשנים ארוכות. יש אומרים שמצא אשה ויחד איתה הקים משפחה שהשיבה לו את טעם החיים.

יוד התעורר כעבור שבוע. ואחרי תהליך שיקומי ארוך בבית לווינשטיין, חזר להכרה והוא שסיפר לי את קורותיהם. בהתחלה עוד ניסה לחפש את שפרה, אך כמנהג אנשים צעירים נואש והניח אבן גולל כבדה על זכרונה וחזר לחייו. מעת לעת אני פוגש בו. עיקר הקשר נשמר עם אמי, שהיא לו כאם שניה. וכשהוא מגיע עם ילדיו לבקר אותה עולים בי תדיר הרהורים על האפשרויות שהיו יכולות להתממש עם האשה הנעלמת.





~~~סוף החלק הראשון של פרשת שפרה – תם ולא נשלם ~~~



חזרה ל: תחילת הסיפור
חזרה

הצעות לפרקים ראשונים חדשים לסיפור ניתן לשלוח ל: מערכת סיפור
(כל הזכויות שמורות ©) תנאי שימוש