איריס שליחת האלים - טיול לאורך החוף

כתב חידה

שבי


כמה מילים על הזדמנויות שניות (למרים ששאלה).

ברשותכם אני רוצה להציג את עצמי עכשיו - בראש וראשונה לעצמי. כך עולה על דעתי. איזה סוג ספרותי מוזר הוא האוטוביוגרפיה. אם הדברים יראו אור בעתיד לא רחוק מידי לא יהיה שום צורך להציג את עצמי. כמה זמן שורדים מוניטין של בן תמותה? מוניטין מן הסוג שלי אינם שורדים זמן רב , אך רב למדי, כן ... כן , אני הוא שבי (צ'רלס) ארובי ובכותבי מילים אלו לא אסגיר את גילי . לפני זמן גמרתי אומר לפרוש מן הבמה (אתה לא תהייה מסוגל לפרוש אמרה לי זיוה , היא טעתה.) לאמיתו של דבר עייפתי, שבעתי מעצמי די והותר את זה לא יכלו לחזות מראש ולא תיארו לעצמם כל אלו שהכירו אותי, כולל חברי הטוב ברדלי פיטרסון, ואין זה רק עניין של פרישה נבונה בשיאו של גל הצלחה, עייפתי מכל זה, תמורה מוסרית התרחשה.
אייריס

בסדר לך, הם אמרו, אבל שלא יעלה על דעתך שתוכל לשוב. אינני רוצה לשוב, תודה. אם תפסיק, תצא בשקט מדעתך, אדרבה אני מרגיש עצמי שפוי חופשי ומאושר בפעם הראשונה בחיי .

ההערות שלעיל נכתבו במרוצתם של כמה ימי התבודדות שבהם נטלתי את חפצי לתוך בדידות ריקה ונפלאה. עדיין אינני יכול לגלות את המקום הנכון, הבוקר פשוט קפצתי לתוך המים העמוקים הישר מן הסלעים שליד הבית. אני שחיין מיומן ועשוי ללא חת ואינני פוחד ממים סוערים. הים היה שליו בהשוואה למימי האוקיינוסים שבעברו השני של כדור הארץ . מאז הגעתי זכיתי ליהנות משחיה בעירום, בחוף הזה שאינו מושך שום תיירים עם זאטוטיהם. אין גרגיר אחד של חול נבזי במקום . שעת ארוחת הצהריים חלפה, אכלתי ונהניתי מאוד מן הדברים הבאים: ממרח אנשובי על לחם קלוי חם מרוח בחמאה, אחר כך שעועית אפויה ושעועית לבנה מעורבבות בסלרי קצוץ עגבניות, מיץ לימון ושמן זית, אחר כך אכלתי גבינת ונסלידייל בחגיגה הזאת שתיתי את מרביתו של בקבוק מוסקט. אכלתי ושתיתי לאט, כפי שאדם צריך לעשות בלי הסחות דעת, שיחה או קריאה.

תמהני האם אכתוב אי פעם את ספר הבישול של שבי (צ'רלס) אירובי ? מזון הוא נושא מעמיק ונושא שאודותיו אגב שום סופר אינו טווה שקרים , תמהני מניין שאבתי את התבונה הגסטרונומית המבורכת שלי ? ילדות בסימן החיסכון הקנתה לי חשש מבזבוז מזון. אני נהניתי מאוד מן המזון הצנוע שאכלנו בבית, אימי הייתה סתם טבחית פשוטה אך נעדרת מידה של פשטות נאצלת. לדעתי זוהי תמצית האכילה הטובה.

הימים חלפו ולא קיבלתי שום קריאה מאז שהגעתי לפה, זה מוזר למדי, מזכירתי טוני מעכבת ברוב טובה את הזרם הפוחת והולך של דברי דואר וממי ככלות הכול אני רוצה לשמוע, פרט לליזי והיא מן הסתם נסעה לה לסיור כלשהו.

ילדות היא חוף של געגוע, ועכשיו, שבי (צ'רלס) ארובי בחר לחיות בבית בודד על יד הים. להתחרט על פרשת חיים של אנוכיות, הוא נטש את התעתוע ושואף עתה לחיי פשטות, טוהר ובדידות, אך דבר מוזר עולה מן הים: הנשים שביקשתי לברוח מהן עולות ומופיעות בחיי.

ליזיוה, אהבה ישנה, זה עתה עלתה על דעתי השקפה חדשה לגמרי לגבי עריקתה השנייה, למעשה גם לגבי עריקתי שלי, ותיארתי לי שהזעם והעוינות ששיוותה לדימוי שלי נועד להקהות את אהבתה הישנה ואת המשיכה שעדיין אני עשוי לעורר בה.

ואשר לזהותי , אני בקושי יכול להיות ד"ר ארובי כיוון שאני מוסיף לחיות אחריו. פלסטאף אמנם האריך ימים אחרי שיקספיר, אך לא ערך את מחזותיו . שמעתי אפילו שנרמז כי ד"ר אירובי ואני שנינו פשוט המצאת דמיון, המצאתו של מחבר רומנים זוטר. הפחד עשוי להוליד כל השערה, לא , לא, אני קיים. וסיפורו של צ'רלס ארובי שהכרחתי אותו לספר נשאר גם הוא דבר בר קיימא, האמנות אינה נוחה ואינה נלעגת. האמנות מספרת את האמת היחידה שהיא חשובה בסופו של דבר. זהו האור שעל פיו ניתן לתקן דברים אנושיים ואחרי האמנות אין עוד, הרשו לי להבטיחכם כולכם, ולא כלום.