האמנות כפלטפורמה להעברת מסרים
חברתיים והיסטוריים

חמוטל גרייף-ירון


The Raspberry Reich: ברוס לה-ברוס

רספברי רייך הוא סרטו החדש של ברוס לה-ברוס. רספברי רייך נבנה כסרט פורנו-הומוסקסואלי שנושאו: טרור שיק, ולמרות ההקשרים הפוליטיים הבוטים שהוא מכוון אליהם – הרי שבפורנו כמו בפורנו: ברוס לה-ברוס בונה מסגרת נרטיבית רופפת והסרט אינו כולל מלל פוליטי אלא בנוי בעיקר מסצנות של סקס הומוסקסואלי - לא מתיימר - ובכל זאת משמש כפלטפורמה להעברת מסרים פוליטיים וחברתיים.

גיבורי הסרט הם חבורת טרוריסטים צעירים עם כוונות אנרכיסטיות שמגובות בביצוע כושל. כל השחקנים שנבחרו הם שחקני פורנו ובתהליך מקביל הם מתייחסים לעצמם כאל קבוצת ההמשך של סיעת הצבא האדום, RAF (קבוצת באדר מיינהוף). לאורך הסרט הם שקועים בהכנות לקראת המהפכה ההומוסקסואלית-המינית והחברתית והמאבק שלהם, שבנוי כאמור על נרטיב קלוש אך כזה שנשען על המציאות הפוליטית, כולל את חטיפת בנו של בנקאי עשיר והתוכנית של גודרון, מנהיגת החבורה, היא לחלק את דמי הכופר שיתקבלו מאבי החטוף לפרולטריון העני.

כמובן שכמיטב מסורת הסלפסטיק, שבסגנון פטרישיה הרסט, הנחטף מתאהב באחד מבני החבורה ששומר עליו והם מחליטים לברוח ביחד לאחר סיום החטיפה.


למרות שהוא בעל אזרחות אמריקאית ותוצר מתבקש של התרבות האמריקאית, בכל זאת את רספברי רייך צילם ברוס לה-ברוס בברלין – גרמניה. הוא צילם את הסרט במכוון במדינה שמעלה לדיון שוב ושוב היבטים של הטרור הפוליטי וייצוגו במדיה ובכך נתן רמז עבה לשאיפותיו לדיון ציבורי. הסרט מנהל שיחה אמנותית עם תערוכה שהוצגה במקביל להשקתו בגלריה בברלין, עבודה של תומס קליפר בשם: אולריקה מיינהוף. התערוכה מורכבת מראש עץ חלול שממלא את החלל של החדר ופורץ החוצה דרך התקרה.

סיפור המעשה שמאחורי העבודה קשור למעשה שנעשה במוחה של אולריקה מיינהוף אחרי שנמצאה מתה בתאה שבכלא ב-9.10.77 ומוחה הועבר למחקר אקדמי רפואי – ללא בקשת אישור מבני משפחתה.

כמו כן מגרה הסרט לשיחה את התערוכה של גרהרד ריכטר שהוצגה ב-1989. גרהרד ריכטר אמר על מחזור הציורים שלו, ה-18 באוקטובר 1977 (יום מותם של חברי מחתרת ה-RAF) כי מדובר בכך שאי אפשר להשליך את הסיפור הזה כאילו היה אשפה וחייבים להתמודד איתו בצורה הולמת.

גרהרד ריכטר, ה-18 באוקטובר

סדרת העבודות 18 באוקטובר היא ניסיון ראשון של ריכטר להתייחס לחוויה ציבורית שהתרחשה בנקודת זמן היסטורית, ספציפית ולנסות ולפענח אותה. ההחלטה לייצג היסטוריה ציבורית עכשווית ולהפר את הטאבו האוסר על ייצוג נושאים היסטוריים בציור המודרני ואת הטאבו על דיון בקבוצת האנרכיסטים/טרוריסטים באדר מיינהוף וברצח חבריה שהוצג כהתאבדות בכלא בגרמניה.

15 ציורי הסדרה צוירו על סמך התבוננות בצילומים תיעודיים של המשטרה הגרמנית והם נוגעים בדילמה היסטורית. הקונפליקט ביחס לאופי המדיום האמנותי, צילום/ציור מייצג את הקונפליקט הנוגע לתפיסות הייצוג – ולהתייחסות הציור לעצמו, ולשקיפות של הצילום ביחס לאירוע ההיסטורי לעומת שקיפות הציור. הסדרה של ריכטר, שנבנתה על המסורת הטכנית של הפוטו-ציורים, מעידה על הקושי שיש לאמנות עכשווית לייצג ולבחון ייצוג היסטורי בציור.

חברי קבוצת באדר מיינהוף, שהיו אנרכיסטים, הואשמו בשימוש שיטתי באמצעים קיצוניים ואלימים, כגון תכנון ורצח אישים, פיגועים וחטיפות להשגת מטרותיהם. ככלל: טרור משתמש בהפחדה להשגת מטרות מדיניות, פוליטיות, כלכליות או אידיאולוגיות. הוא יוצר את אווירת הפחד בהריגת מינימום של אנשים, ושיבוש חיי השאר על ידי ההד הנלווה למעשה הטרור. הפחד מהטרור נובע מן הקושי לצפות מראש את אירועי הטרור, את מיקומם ומועדם. הטרור הוכיח את יכולתו להגיע לכל מקום ולפגוע באופן אקראי בכל אחד, האקראיות מעוררת ומטפחת את הפחד. הטרור האידיאולוגי ממוען להשגת מטרה פנימית אידיאולוגית, בדרך כלל קיצונית, לרוב הפיכת המשטר הקיים. במובן זה אין הבדל בין תנועות ימין קיצוני ניאו-נאציות לבין תנועות שמאל קיצוני, כמו תנועת באדר-מיינהוף בגרמניה.

אחת הסיבות שהטרור נפוץ יותר במדינות דמוקרטיות מאשר במדינות טוטליטריות קשורה בחופש העיתונות והדיווח והשימוש בהם להרחבת התהודה של האירוע. האפקטיביות של הטרור גדלה עם הפרסום בכלי תקשורת ההמונים. המדיה המחפשת דרמה וסנסציה, משרתת את ארגוני הטרור כשהיא נותנת במה והד תקשורתי לפעולותיהם.

הטרור הוכח ככלי יעיל מאד לקביעת הנושאים שעל סדר היום, בעיקר כאשר הסיבות לאלימות מנוסחות במיומנות, וביכולתו להעלות את נושא השינוי הפוליטי לסדר היום הציבורי. על ידי משיכת תשומת הלב, הוא הופך את טענותיו לנושא הדיון העיקרי בשיח הציבורי ובדעת הקהל.

יש קושי להצביע על מקרים בהם הצליח הטרור להשיג את יעדיו. ההצלחה בהשגת יעדים מדיניים-פוליטיים מתרחשת כאשר לפעולות הטרור מתווספים אלמנטים נוספים, כגון התקוממות עממית, אובדן עשתונות של השלטון שמולו מופעל הטרור, פעולות גרילה ופעולות מדיניות ברמה הבינלאומית. ובעיקר נחוצה הפרספקטיבה המתמשכת ההיסטורית, שהיא מעבר לתמונת אירוע בודד או רצף של אירועים בפרק זמן נתון.

על רקע זה בולט ביתר שאת הייצוג הצילומי של מחתרת הטרור האנרכיסטית של באדר מיינהוף, ובולטות גם פעולות ההסוואה וההשתקה שנקטה ממשלת גרמניה ושהובילו למותם הקולקטיבי המסתורי בכלא.

סדרת הציורים של ריכטר ה-18 באוקטובר מציגה סוכנים אנושיים, אנרכיסטים וטרוריסטים הפועלים לבניית ייצוג תמונתי של מעשה ההזכרות בניסיון להבין את החוויה האישית ביחס להיסטוריה. הניסיון של ריכטר לזכור את הרגע הבלתי נגיש לכאורה של ההתנגדות החוץ-פרלמנטרית והשלכותיה הטרוריסטיות בהיסטוריה של קבוצת באדר מיינהוף נועד לדון בכוחה של ההדחקה הקולקטיבית הגרמנית את האירועים בהם מצאו את מותם חמישה מחברי הקבוצה באופן שהוצג כהתאבדות קולקטיבית, ונחשד כהתנקשות מאורגנת שבוצעה על ידי המשטרה בהוראת ממשלת גרמניה שלא יכולה הייתה להרשות לעצמה נוכחות פעילה של ביקורת רדיקלית.

בסדרה ה-18 באוקטובר יזם ריכטר הנצחה רפלקסיבית של אנשים שפשעם לא הוכח מעולם, בדיוק כמו הפשע שהיו קורבנותיו. הציורים של ריכטר, בניגוד לצילומי המשטרה שעל בסיסם גובשו, סותרים את הרגע ההיסטורי הנוכחי, זה שאינו מרשה להרהר על פעולותיהם של אחת העיתונאיות השמאלניות והפציפיסטיות החשובות ביותר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה: אולריקה מיינהוף, של חוקרת הספרות הצעירה: גודרון אנסלין, ושל במאי הקולנוע הצעיר: הולגר מיינס.

מעגל 15 הציורים: 18 באוקטובר 1977 של גרהרד ריכטר הוא אחת העבודות החשובות ביותר שנוצרו במחצית השנייה של המאה העשרים. הציורים בשחור לבן, שהועתקו בקפדנות ממאגר הצילומים של קבוצת באדר מיינהוף, יצרו אי נוחות בקרב הקהל הגרמני כאשר הוצגו לראשונה בשנות השמונים המאוחרות של המאה הקודמת, והפכו במהירות לעבודה הבולטת ביותר של גרהרד ריכטר.

Youth Portrait, צויר 1988

הפורטרט צויר על בסיס צילום של אולריקה מיינהוף, מי שהייתה אחת העיתונאיות השמאלניות והפציפיסטיות החשובות ביותר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. הבסיס לפורטרט צולם ב-1970, כאשר היא הייתה בת 36.

Arrest, שמן על בד, 1988

כאשר נלכדה החבורה ביוני, הצליחו אנדריאס באדר והולגר היינס להימלט ורק צילום סנפ של רגלו של באדר הובילה ללכידתו והובלתו לכלא, כשהוא מלווה על ידי שוטרים חמושים.

Confrontation, שמן על בד 1988

שלושת הצילומים האלו של גודרון אנסלין, חברתו של אנדריאס באדר והמנהיגה הנשית של החבורה, הועתקו מהצילום המשטרתי שלה כאשר נעצרה על ידי המשטרה.

Hanged, שמן על בד, 1988

זהו ציור גופתה של גודרון אנסלין. זו התמונה הראשונה שצוירה בסדרה זו ומוכרת גם בשם: ליל המוות. היא מערערת את הגרסה הרשמית של אופן מותם.

Cell, שמן על בד, 1988

ציור זה מתעד את תאו של אנדריאס באדר בכלא כפי שנראה לאחר ליל המוות. באדר, שהיה בעל השכלה דלה, והתעניין הרבה יותר באלימות מאשר בתיאוריות, העמיק את השכלתו בתיאוריות מרקסיסטיות ויעידו על כך הספרים שנמצאו בתאו.

Record Player, שמן על בד, 1988

ציור שנעשה על פי צילום הפונוגרף של אנדריאס באדר לאחר מותו, כאשר לצדו נמצאו שני תקליטים של אריק קלפטון.

Man Shot Down, שמן על בד, 1988

שני הציורים האלו מציעים ראייה חלופית למותו של אנדריאס באדר בתאו שבכלא. הגרסה הרשמית מספרת שבין ליל השבעה עשר באוקטובר ליום השמונה עשר באוקטובר השתמש באדר, בתאו שבכלא, בנשק שהחביא וירה שני כדורים, אחד לעבר הקיר ואחד בכרית שלו, ליצור מראית עין של קרב, ואז ירה לעצמו בצווארו.

הגרסה הרשמית של אופן מותו מעולם לא התקבלה כאמינה על ידי חוגי השמאל.

Dead, שמן על בד, 1988

המקור לציורים אלו הוא בצילום גופתה של אולריקה מיינהוף, שתלתה את עצמה בתאה שבכלא ביום האם בשנת 1976.

Funeral, שמן על בד, 1988

הציור הגדול הזה מתאר את לוויית השלושה, שבוע אחרי מותם בכלא. גודלו של הציור ומספר המלווים המצוירים בו מעיד כאלף מונים על המחשבות הציבוריות ביחס לפעילות הקבוצה ולאופן מותם.