השEמן שעל גלגלי ההיסטוריה
הפסיכיאטרית - חלק א'

לינג, סאס ופוקו

חמוטל גרייף-ירון


לתנועת האנטי-פסיכיאטריה שורשים שנעוצים במהפכנות המובנEית של שנות השישים, שם בקולג'ים האמריקאים ובאוניברסיטאות באירופה התחיל המרד הגדול, מרד של שחרור מכל מוסכמות העולם הישן. המוסכמות שדחפו את העולם המערבי הנאור להשמדת מיליונים של בני אדם ביבשת "המתורבתת" מכולן, אירופה, והסחף הרצחני שגרף אחריו חלקים נרחבים מהעולם לתוך מערבולת דמים.

אסור להתעלם גם ממצבה של הפסיכיאטריה בארצות הברית ובאירופה באותן שנים, אלו היו שנות השיא של התנועה הפסיכואנליטית שצברה הרבה מאוד כוח חברתי, פוליטי וממון. הפסיכיאטריה האמריקאית הגיעה לנקודת ההיבריס: לאמונה המוחלטת שהיא הדיסציפלינה החשיבתית היחידה שיכולה להבין את האדם, רגשותיו ומניעיו כמכלול. הטיפולים המקובלים היו בנזעי חשמל (ללא הרדמה) ובניתוחי לובוטומיה. האטיולוגיה הדומיננטית גרסה שהמשפחה אשמה או פגם מוסרי שיוחס לחולים.

דמויות מפתח בפסיכיאטריה של אותן שנים היו תיאודור לידז (LIDZ), שהיה ראש ה-APA, ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי שהכתיב את הנושאים שעל סדר היום וגם את הקריטריונים וכלי המחקר. לידז גרס תיאורטית שהחולה הסכיזופרני גדל במשפחה שאינה מסוגלת להעניק לו את המרכיבים הדרושים להתפתחות נורמלית וערך מחקר שמטרתו זיהוי של הדפוסים בהתנהלות הפסיכולוגית המשפחתית שמייצרים את הסכיזופרניה. המחקר נערך על קבוצה של 4 חולים – 4 משפחות, ללא קבוצת ביקורת – התיאוריה וההוכחה המחקרית המופרכת נלמדות עד היום.

ברונו בטלהיים חקר את האוטיזם ולטענתו הגורם המעורר של האוטיזם הוא הרצון של ההורה (לרוב האם) שהילד לא יהיה קיים. זו האשמה קיצונית, אבל הוא הקצין אותה עוד יותר כשהשווה את הטרור הרגשי המופעל על הילד "הלא רצוי" בביתו למה שהוא עבר כשהיה בדכאו. לטענתו, לילד שגדל במשפחה כזו אין סיכוי לפתח אישיות. וכך פירש את ההפרעה האוטיסטית, ללא שום חמלה או אמפטיה כלפי משפחות שהולידו ילד בשמחה ונאלצו להתמודד עם הפרעה נוירולוגית קשה ועם מרכיביה הרגשיים.

זו הייתה הגישה הפסיכיאטרית הרווחת בשנות השישים. מן מהמקום בו שורה המגלומניה הקיצונית, בו הזחיחות והיוהרה מכתיבות את סדר היום הרגשי - מנקודה זו נוצרו גלים קטנים של מחאה.

RONALD LAING

פסיכיאטר סקוטי עם ביוגרפיה מעניינת, כמעט עלומה. פרופסור שמאי דיווידסון ז"ל, המנהל האלמותי של בי"ח שלוותה שנפטר ב-1986, סיפר עליו ברב שיח שהופיע בכתב העת עמדה, באפריל 1979, במסגרת רב שיח על המסע אל השיגעון וחזרה. להלן ציטוט מדבריו:


...הכרתי אותו כשהיינו שנינו תלמידי תיכון בגלזגו. הוא גילה עניין מועט בלימודים פורמליים. לעומת זאת, בשיחות שערכנו בינינו לבין עצמנו מחוץ לכותלי בית הספר על נושאים עיוניים, על ספרות בכלל ועל שירה בפרט הוא תמיד היה מבריק. בשנות העשרה לחייו הוא התעניין בפילוסופיה, תמיד חתר למשמעות שמאחורי הדברים, היו לו גם כישרונות מוסיקליים. למרות שהוריו היו סקוטיים נוצריים הוא התיידד עם נערים יהודים רבים. הוא נטה להזדהות עם דמות היהודי כקרבן החברה, אולי זו אותה הזדהות שהזדהה אחר כך עם הסכיזופרנים.

הוא תמיד היה פרובוקטיבי מאוד, ספקן וביקורתי, לעיתים יכול היה להיות גם הרסני. באישיותו אנו מוצאים צירוף מיוחד במינו של הרסנות ועדינות. לא תמיד ניתן היה להעריך מראש מה תהייה תגובתו. יש אנשים שהגיב כלפיהם בפתיחות, במתן חלק ממנו ויש אנשים שהגיב כלפיהם בעוינות. בקבוצה תמיד נהג למצוא לעצמו בר פלוגתא אינטלקטואלי שאיתו הוא יכול היה להתמודד. תמיד מצא לעצמו שעיר לעזאזל ומצא לעצמו בן ברית שאיתו היה יוצר קשר של הערצה הדדית.

כל זה היה בגלזגו, התקופה הייתה ימי מלחמת העולם השנייה. בשלהי המלחמה ידענו כולנו כמובן על אימי השואה. בכתביו אין לינג יכול להשתחרר מאימים אלו. כשהוא כותב שהאנושות קטלה מאה מיליון נפש בחמישים השנים האחרונות אין זו מליצה ספרותית או פוליטית. ובכן, הצעירים היהודים שאליהם נמשך בגלזגו היו כולם בני מהגרים ממזרח אירופה, כלומר היינו הדור הראשון להגירה לבריטניה בכלל ולסקוטלנד בפרט. לכולנו הייתה בעיה של זהות, היינו נתונים כל העת בחיפוש אחר הגדרת שייכותנו האמיתית. גם זה משך אותו, כי הוא עצמו היה מאוד לא שלם עם הרקע הפרוטסטנטי, הזעיר בורגני, הנוקשה והבלתי סבלני שלו.

מידי פעם בפעם הייתה מצטיירת בשיחתו עמנו המצוקה, גם הכלכלית וגם המשפחתית, בעיקר בכל הנוגע ליחסים עם אימו. הוא חש את המצוקה בבית, ליד ההורים, ליד האם שהייתה דאגנית וחרדה לו חרדת יתר. לאימו היו שאיפות רמות וציפיות רבות לגביו.

בגיל הנעורים הוא היה שקוע בתיאוריות פילוסופיות מסובכות, בעיקר התעמק בפילוסופיות אידיאליסטיות. הוא סירב לקבל את הגישה המרקסיסטית-מטריאליסטית וחיפש אחר פילוסופים אידיאליסטים, כגון פופר. מפליא עד כמה השתנו הדברים אצלו עשר שנים לאחר מכן, כאשר החל להימשך לתיאוריות מרקסיסטיות, אל מרקוזה ואל אחרים. מפתיעה העובדה שהצליח לעשות את המרקסיזם לחלק מהשקפת עולמו. זה היה כבר בתקופה שבה נעשה לפסיכיאטר...

אימו של לינג הייתה חולת נפש, המחלה פרצה לאחר שילדה אותו והוא גדל בצילה. הוא למד רפואה, שירת כרופא בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה והתחיל את ההתמחות שלו בפסיכיאטריה במכון הפסיכואנליטי הנחשב בטוויסטוק בלונדון. הוא גדל על ברכי המסורת של תיאוריות יחסי האובייקט בשולי התקופה. בתקופה זו גיבש לעצמו השקפת עולם שהושפעה עמוקות מן השמאל החדש שהייתה לו פריחה אידיאולוגית. בשנים האלו הושפע עמוקות מהרברט מרקוזה שהיה הגורו של השמאל החדש, תקף את הממסד המערבי והלך אחרי זרמים ניאו-מרקסיסטיים.

במסגרת התמחותו הוא עבד בקילרן, הוספיטל שם לימד ג'וזף שורשטיין שהיה נוירוכירורג במקצועו, אבל בעל רגישות רבה לבעיות נפשיות. שורשטיין יצא חוצץ נגד הלובוטמיה (ניתוח מוח מטעמים פסיכיאטרים). הוא ראה בניתוח התנכלות לרוח האדם, סמל לדה-הומניזציה ולניכור בחברה. הנושא הזה עמד על סדר היום בשנות החמישים, בהן הגיע מספר ניתוחי הלובוטמיה לשיא, כמו גם הטיפולים הפיזיים-פסיכיאטרים האחרים: שוק אינסולין והלם חשמלי. שורשטיין כתב מאמרים נגד הדה-הומניזציה שבטיפולים הפיזיים.

השנים הללו היו הקרקע הפורייה לספרו של לינג האני החצוי. בשנים אלו הוא גם עבר טלטלות אישיות ופיתח תובנות חדשות, הוא נפרד מאשתו הראשונה, אם חמשת ילדיו, ובחיפוש אחר החוויה הפנימית הוא נטל סמים. הוא ניסה להתקבל כחבר במכון הפסיכואנליטי בלונדון וקיים קשרים מקצועיים עם חבריו, אבל בה בעת הוא מתח ביקורת מפורשת על הפסיכואנליזה בכלל ועל פרויד בפרט כאשר אמר שאצל פרויד וממשיכי דרכו חסרה תפיסה של האדם בקונטקסט נרחב, בהקשר החברתי של יחסים בין אישיים. לדעתו היה צורך בתיאוריה חדשה שתבחן יחסי גומלין, יחסי קרבה או ריחוק בין האדם לבין עצמו, בין האדם להתנסות החווייתית האישית שלו ובין האדם והדימוי שלו, וכל זאת בהקשר החברתי.

ספרו, האני החצוי, נכתב כמאמץ להבין את הסכיזופרניה. הוא יצא חוצץ כנגד ההשקפה הקרפלייניאנית המסורתית שגרסה שהפסיכוטי מאופיין בכך שאנחנו לא יכולים להבין אותו. לינג גרס שהפסיכוטי מדבר בשפה שעומדת לרשותו. הוא כזה כי אין לו ברירה – זוהי עבורו אסטרטגיית חיים, עבור אנשים פסיכוטיים המציאות היא משהו בלתי אפשרי. גישתו אנושית ומלאת חמלה. בתקופה זו הוא חבר למקסוול ג'ונס – אבי תפיסת הקהילה הטיפולית: שהיא קהילה שוויונית שבה, לטענתם, בלי אמצעי כפיה שהחברה מטילה על הסכיזופרנים יש להם סיכוי רב יותר לחיים נורמלים.

לינג פרש מהמכון הממוסד והיוקרתי בטוויסטוק והקים את אגודת פילדלפיה בקינגסלי הול. קינגסלי הול היה בית מחסה לעניים, עם מטבח קיבוצי, המקום גם שימש כביתו של גנדי בשנות השלושים. לינג וחבריו, אסטרסון וקופר, שכרו את המקום עם הרקע ההיסטורי המשמעותי שלו והקימו שם קהילה טיפולית. בבית שוכנו עשרה דיירים, כולם הוגדר כ"לא חולים", 60% מהם היו מאושפזים בעבר ו-40% מהם מטפלים. פרופסור ש. דיווידסון מספר בעדות מפה ראשון על ביקור במקום ולהלן דבריו:


...ראיתי אותו פועל בצורה מאוד סמכותית. לילה אחד הלכנו לקינגסלי הול, אותו בית מחסה שהוא וחבריו הקימו כתחליף לאשפוז פסיכיאטרי, וישבנו שם עד שלוש לפנות בוקר. כשלינג נכנס לקינגסלי הול התאספו כולם סביבו ובהתנהגות כולם ניכר שינוי, הכאריזמה שלו הייתה מורגשת מאוד.

ביקורנו חל בתקופה שידענו שקינגסלי הול עומד להיסגר והיו בו כמה סכיזופרנים כרוניים שלא היה להם לאן ללכת. הוא ניסה לדרבן אותם לפעולה, הוא אמר להם: "אתם אחראים לכך שיהיה לכם בית מגורים אחר" הוא לחץ עליהם בסגנון סמכותי וקשה למדי, אפילו הציג להם דרישות לא ריאליסטיות בהתחשב במצבם הקשה. הוא ידע שהוא עומד בפני מציאות אכזרית, אך דבר זה אינו עומד בסתירה עם השקפתו הפילוסופית...

יש אלמנט בוטה של רטוריקה אצל לינג, משהו על קו הגבול בין היותו מחדש וממציא לבין היותו גורו שזורק מילים ללא כיסוי. הוא פונה אל הקהל, אל ההמון, לא אל המיליה המקצועי שלו, ואומר את דבריו בצורה לא פרוזאית ולא ממוסדת, אלא בצורה של שירה או של תפילה. בכך הוא מפסיק להיות פילוסוף ומתחיל להיות מנהיג המונים. לזכותו יאמר שהוא מוכן לוותר על הכתר המקצועי בשם האג'נדה שהוא מוביל, ובתוקף היותו חדשן-אוונגרדיסט בהחלט ניתן לומר שהצורך הראשוני שלו היה ליצור זעזוע על מנת ליצור שינוי בפני החברה.

כמובן שצריך לקחת בחשבון את הרקע ואת התקופה שבה פעל לינג, תקופת המרד של הנוער באירופה המבוססת ובארצות הברית של שנות השישים, והוא היה ה"גורו" הפסיכיאטרי של המרד הזה, תפקיד שקיבל על עצמו בשמחה. הוא הזדהה עימו והדבר ניכר מעבר לתיאוריות שהפיץ ולניסיונות היישום שלהן, גם בדברים פרטיים, פרוזאיים. סגנון הלבוש שלו, הכאריזמטיות, התיאטרליות והנכונות להשתמש בכל אמצעי אפשרי להחדרת הרעיונות והעמדות הקיצוניות שלו היו הכרחיים כדי שהחברה תקבל ותעכל את הרעיונות החדשניים.

שאלת המפתח היא בקו הגבול בין תיאורטיקן רציני לגורו – ללינג היה חוג מעריצים, הוא נהנה מהערצתם, אבל זכר תמיד שהדבר החשוב אינו התגובות הבלתי ביקורתיות של אלו שדבקו בו, אלא ההשפעה החברתית הרחבה יותר. ובאמת, המסר של לינג נספג לאיטו בתוך הפסיכיאטריה, הוא עזר לנו להתייחס לדבריו של כל אדם, אפילו הפסיכוטי, בכבוד.

בקינסלי הול העניינים לא התנהלו כמצופה, המטפלים, שהגיעו חדורי תפיסה שוויונית, נשחקו במהירות כתוצאה מאורח החיים הקהילתי בקהילה שוויונית שמורכבת מאנשים שהוגדרו בעבר כחולי נפש ואנשים שהוגדרו בעבר כאנשי מקצוע טיפולי. המבחנים שמציאות החיים בקהילה העמידה בפניהם היו קשים עד בלתי אפשריים והם עזבו במהירות. המקום הלך והתדרדר פיזית (חלונות שבורים, זוהמה, שכנים מתלוננים) ואחרי שנה אחת בלבד נסגר בכישלון צורב.

לינג המשיך בעבודה במסגרת פרטית בהתאם לעקרונותיו. בתקופה זו התחיל להתעניין בסארטר וראה את עצמו כאקזיסטנציאליסט והושפע מאוד מסארטר ובעיקר מספרו: Being and Nothingness , בעקבותיו הוא פרסם את עקרונות אמונתו באותה תקופה בספר: הפוליטיקה של ההתנסות הוא נסע להתנסות בבודהיזם בהודו , ובסוגי סמים בדרום אמריקה, הסטודנטים ראו בו גורו הוא נכנס לאיטו למשבצת הפשטנית של אליל פופ , והממסד האמריקאי דחה אותו.

הוא הרוויח ביושר חלק מהביקורת שהופנתה לכיוונו כאשר נקט עמדה התנהגותית אופורטוניסטית ובהצדיקו את התנהגותו כמשרתת את מטרותיו. למשל, כאשר ערך סבב הרצאות ברחבי ארצות הברית היה מוכן להופיע בפני כל קהל שהוא ולגבות סכומים אסטרונומיים של אלפי דולרים עבור כל הרצאה. מטרתו הייתה להקים קינגסלי הול חדש, גדול ומשוכלל יותר, אך לעיתים הורגש שהוא ממש בז לקהל שבא לשמוע אותו, סירב לענות על שאלות אבל היה מוכן לקבל את כספם.

עושה רושם שההצלחה האישית שלו גרמה לו להשחתה, כל דבר שכתב התפרסם מייד וזכה לתפוצה המונית. מבקרים חברתיים רדיקאליים טענו שאחת הפעולות שעושה החברה הבורגנית כדי להגן על עצמה ועל ערכיה היא קניה והפיכתו של כל אלמנט מאיים למצרך, והיא קונה אותו ומנטרלת את הסכנה לערעור הסדר החברתי הבורגני. קשה לעמוד בפיתוי הן מבחינה חומרית והן מבחינה רגשית – עושה רושם שכאן כשל לינג.

לינג היה גיבור עממי במרד הנוער נגד הממסד והבעייתיות העיקרית בכיוון שהתווה נעוצה בגלוריפיקציה של המופרעות שמסתמנת בכתביו. לינג היה מהפכן וזו דרכה של מהפכה, האידיאליזציה של הסכיזופרנים אצלו דומה לאידיאליזציה של הפרולטריון באידיאולוגיה הקומוניסטית ואלמנטים דומים מופיעים גם בתנועות שחרור לאומיות שונות. יש בעייתיות בניסיון לגלוריפיקציה של חטיבה מסוימת של האנושות וצריך לשאול בעצם מה עוזר יותר: הגלוריפיקציה החד צדדית של המקופחים שמציעים המהפכנים, או הניסיון ליצור אמפטיה הדדית בין אנחנו והם.

לינג התייחס פעם לשאלה הזו כשאמר: "...קדושים מוסיפים לנשק מצורעים. הגיע הזמן שהמצורע ינשק את הקדוש...". יחד עם זאת, במבט פרספקטיבי ניתן לראות שלא תמיד הוא נתן את דעתו במידה מספקת על ההשלכות של ניסוחיו. האתגר היה לעזור לשחרור המנוצלים, אבל הגלוריפיקציה מוליכה לעיתים לתוקפנות ולשנאה ולא להבנה.

Thomas S. Szasz

תומאס סאס, יליד 1920, שהיגר מהונגריה לארצות הברית, סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת סינסינטי והצטרף למכון הפסיכואנליטי בשיקגו, פועל במקביל ובדומה ללינג. למרות נקודות המפגש ביניהם, נקודת המבט ההתחלתית שלהם שונה והמקורות האידיאולוגים אחרים. יש הבדל גדול בין לינג לסאס. סאס האשים את לינג בכך שהוא פסיכיאטר ככל הפסיכיאטרים, שהוא ממשיך ל"טפל" באנשים הנקראים חולים סכיזופרניים, בעוד שסאס כופר בהיותם סכיזופרניים ובצורך לטפל בהם. לינג אינו שש לקרוא לעצמו אנטי פסיכיאטר בעוד שסאס אינו רואה כל הצדקה לקיום הפסיכיאטריה כמקצוע.

סאס פרסם מאות ספרים ומאמרים ובהם טווה את התיאוריה הפסיכו-חברתית שלו. נקודת המוצא שלו, בניגוד לזו של לינג, הייתה דווקא ראדיקאלית ימנית ליברטאריאנית – והוא דגל במינימום התערבות ממסדית בחיי הפרט.

ספרו הראשון החשוב, המיתוס של מחלות הנפש, יצא לאור ב-1961 ובו טען בחומרה כי הפסיכיאטריה היא אמנות השקר המקצועי, וכי הפסיכיאטר משקר על מנת להיטיב עם הגילדה שלו. הפסיכותרפיסט מגבב שקרים אודות יעילותו של הטיפול הנפשי, הפסיכיאטר המשפטי משקר לטובת הלקוח שלו וכך סדרה של טענות כמעט כלפי כל תחום של מדעי בריאות הנפש. בסוגריים כפולים הוא השווה את הפסיכיאטרים לנאצים ואת המחלקות הפסיכיאטריות לגולאגים ולמחנות הריכוז. הוא משווה את הפסיכיאטריה לעבדות ורואה את עצמו כמשחררם של חולי הנפש.

במאמרו הידוע, העבד השפוי, הוא מספר את סיפורה של הספרות הרפואית במאה התשע עשרה. במאמר שתיאר מחלה שהייתה אופיינית לעבדים השחורים והתבטאה בכך שהעבדים ממאנים לעבוד ובורחים. ההסבר הרפואי המקובל למחלה היה פגם בתחושות העור אצל העבדים השחורים – כאשר הרביצו להם הם לא למדו. בניגוד לאדם הלבן, שניתן לחנכו באמצעות מכות, הרי שהעבד השחור אינו לומד לקח עדיין, מסרב להיות עבד ולכן בעצם אינו ניתן לאילוף. עבד בריא אמור לרצות לעבוד ולא לברוח. לטענתו של סאס בדיוק בדרך זו אנחנו מגדירים את מחלות הנפש. ומחלת הנפש להגדרתו היא אי יכולת או אי רצון לשחק את המשחק החברתי המקובל.

ספריו של סאס מיוחדים מהרבה בחינות, הוא סופר מוכשר, בעל סגנון קולח, נעים ועשיר. יש לו ידע רחב ומעמיק בתחומים כמו אמנות, פילוסופיה וספרות ובשנים האחרונות (הוא היום בן למעלה משמונים, חי, פעיל ובועט) חוקר בצורה מעמיקה את ההיסטוריה של הפסיכיאטריה המודרנית.

סאס תוקף תזה שכל כך התרגלנו אליה עד ששכחנו שאולי ניתן לחשוב אחרת: את התזה שמחלת הנפש מהווה רגרסיה לדרכי תפקוד פרימיטיביים וארכאיים. התזה מקובלת בפסיכואנליזה שכל כולה מושתתת על חשיבה התפתחותית וגלומה בה ההנחה שמצבים פסיכופתולוגים מהווים שחזור של מצבים התפתחותיים מוקדמים יותר, כמו ההנחה שעומק הפתולוגיה מצביע בהכרח על נסיגה לשלב התפתחותי מוקדם יותר.

סאס מדבר על המצבים הפסיכוטיים כמייצגים את אובדן העולם הפרה-רפלקטיבי, הטבעי, של היום יום, ובכך הוא עושה שימוש מעניין בטענתו של היידגר שאנחנו חיים בתוך מרקם משמעויות, שאינו אינטלקטואלי ומרוחק, אלא בעולם שאופיו מוגדר על ידי הקשרים של מעשה וזרימה ללא רפלקציה. בכך הוא יוצר נקודת מפגש עם לינג, שאומר שמחלת הנפש אינה רק אסטרטגיה של אדם שאינו יכול לחיות אחרת אלא היא גישה עדיפה לחיים ובכך הוא מפתח מיתוס שגובל בהתלהבות לא מציאותית על הסכיזופרניה.

MICHEL FOUCAULT

ב-1961, השנה שבה יצא לאור האני החצוי של לינג ובו זמנית ספרו הראשון של תומאס סאס, פרסם פוקו את ספרו: תולדות השגעון בעידן התבונה. פוקו כתב את עבודת הדוקטורט שלו, שעליה מתבסס הספר, במסגרת לימודיו באקול סופרייר בפריז, בית הספר הגבוה ביותר למדעי הרוח. עבודת הדוקטורט שלו הוגדרה כעבודה בתולדות המחשבה, חוג ייחודי שנתפר לכבוד עבודתו המוזרה, הקשה לעיכול אבל שלא ניתן להתעלם ממנה, בה במידה שלא ניתן לקדד ולתייג אותה לשום מסגרת קיימת.

לימודיו היו בתחום הפסיכופתולוגיה והפילוסופיה וכמו כן נודעה חיבתו למרקסיזם - משהו שלא היה יוצא דופן, בפריז של שנות החמישים זה היה הבונטון בקרב השכבה המשכילה הצעירה.

התזה על השיגעון שנכתבה על ידו היא פנינה היסטורית רצופה פרטים, סיפורים ועדויות על תולדות השיגעון מימי הביניים ועד לזמנו (הפסיכואנליזה). דרכו המיוחדת של פוקו היא לבדוק, לתאר ולאבחן מצבים אנושיים וחברתיים, בלי לשפוט אותם לכאורה, אבל יחד עם זאת הקורא אינו יכול שלא להרהר ברצינות על אותן מסקנות, לאחר שפוקו מביא את העובדות היבשות.

השיגעון, חוסר הדעת והפשע ימיהם כימי האדם, רק ההתייחסות החברתית אליהם משתנה לאורך ההיסטוריה. הכלים החברתיים שנועדו להתמודד איתם השתנו לאורך קווי הזמן וצירי התרבות. פוקו מציג בספר, בעזרת שפע של מקורות, את הנחת היסוד שלו כי החל מאמצע המאה השבע עשרה (מ-1656) נוצרה התפיסה המודרנית של המשוגע כאחר וכשונה, שיש לכלאו ולבודדו. אם בימי הביניים השיגעון היה נסבל, הרי שברנסנס הפקידו על השיגעון את הרופא. שם גם נזרע שורש הרע שהשפה שהפסיכיאטריה דוברת אינה דיאלוג עם השיגעון אלא מונולוג של הרופא על השיגעון. לפני כן היה המשוגע וחסר הדעת במעמד חברתי שונה, הוא היה מצוי בכל מקום מוזר, אך לא זר, משמש כשופר בלתי אמצעי של תבונה, ספק אנושית ספק על אנושית. מוזרותו סימלה את כל מה שלא נתפס על ידי ההכרה ותת ההכרה של האדם: את המוות, את הריקנות ואת קץ הימים.

כאשר נעלמו המצורעים משולי החברה והצרעת הפסיקה להיות מושא לפחדים, תפס את מקומה השיגעון בשני מישורים: באופן פיזי, המשוגעים נכלאו באותם מקומות שלפני כן כלאו בהם מצורעים, ובאופן מטפורי סמיוטי, המשוגע היה הסמן של קוו הגבול בין התבונה להעדר התבונה והשיגעון. יחד עם זאת, המשוגע הוא בעצם הווייתו יוצאת הדופן גם כן מסומן כבלתי מוסרי, בטלן וכזה שמאיים על הסדר החברתי הטוב, על ערכי החברה הבורגנית.

החברה של המאה השבע עשרה כלאה את כל מי שהיה אחר, שלא קיבל עליו את הסדר החברתי הבורגני, או איים עליו בעצם קיומו. הם נכלאו במרתפי מבצרים ובאולמות כליאה חשוכים וקפואים, מוצפים בביוב ובעכברושים שנשכו את הכלואים. המהפכה הצרפתית ואנשיה סימנו את תחילת עידן התבונה, אבל גם הוא מוצג על ידי פוקו בצבעים קודרים, והיומרות שגלומות בו לחופש, לחירות הפרט ולזכויות האדם אינן מתממשות.

פוקו מאשים את ד"ר טיוק (מ-1813) ואת פינל (מראשי המהפכה הצרפתית ששחררו את החולים ושיקמו אותם באמצעות עבודה בתקופת המהפכה / תנועת הליברסיון) בכך שלא שחררו את החולים, אלא החליפו את כלאם בכלא אחר בעל תנאים משופרים: בית החולים הפסיכיאטרי שבו ממשיך החולה להיות ה"אחר" של החברה ובו ניטלו מהמשוגע זכויותיו כאדם מבוגר. הוא טען כנגד ד"ר טיוק ופינל שניהלו את בית החולים לא על פי עקרונות מדעיים אלא על פי תורת המוסר והאישיות של ההומוס מדיקוס ושהגישה המקובלת הייתה שהתנהגות מוסרית נאותה מביאה למרפא.

במאה התשע עשרה הרופא פעל, לטענת פוקו, בתוך עולם מדעי שנשלט על ידי נורמות פוזיטיביסטיות שלא היו יכולות להרשות לאמונות המטאפיזיות של המאה השמונה עשרה המשך קיום. וככל שגדל הערפול בקשר למקורות הכוח של הפסיכיאטר, כך הפכה האובייקטיביות המדעית הפסיכיאטרית להעצמה מאגית שגדלה מתוך שיתוף הפעולה רופא-חולה והגדילה את הניכור שהגיע לממדים קיצוניים בפסיכואנליזה, ועוד כאמצעי טיפול בעל הצדקה תיאורטית: הרופא כדמות מנכרת היא אבן יסוד בתיאוריה הטיפולית שנגזרה מתורת פרויד.

טענתו המרכזית של פוקו היא שהחברה מפעילה על היחידים המרכיבים אותה כוחניות שיטתית ומעצבת את התודעה של היחיד באמצעים אלימים על מנת שתתאים לצרכיה, ובכך הופכת את היחידים לעבדים של הערכים החברתיים. השיגעון הוא דוגמא הולמת.


האפיון הבולט של התנועה האנטי פסיכיאטרית בא לידי ביטוי בניסיון להגדיר מחדש את השיגעון ואת מחלת הנפש ולתת כיוון חדש לפרקטיקה הפסיכיאטרית. הממסד הפסיכיאטרי, הבטוח בדרכו, עבר זעזוע. סימני השאלה שפרצו במקביל מכיוונם של פוקו, ליאנג וסאס היו סימני שאלה עקרוניים שנגעו בשאלות קריטיות: האם תפקידו של הרופא הוא לכלוא בני אדם? מהם גבולות הפסיכיאטריה? מהי תקפות הידע הפסיכיאטרי? באיזו מידה משרת הממסד הפסיכיאטרי את הממסד הפוליטי? מהי מחלת נפש? מניין יש זכות לכפות על חולי נפש טיפול תרופתי או חשמלי בניגוד לרצונם? ועוד..

חלק ב' של המאמר, שבו יובאו לידי תיאור גישות מתקדמות בתחום הטיפול הפסיכיאטרי כתוצאה מחלחול מחשבות הזרם האנטי פסיכיאטרי, יפורסם בקרוב. ונקנח במצב הפסיכיאטריה היום בעקבות הביקורות האנטי פסיכיאטרית שחלחלה עם השנים אל לב הממסד.